לחיים, אחיי ורעיי, חודש אלול טוב, משמעותי ושמח!

כשעורכים חשבון נפש בחודש הזה, טבעי שמתעוררים בנו רגשות חרטה ורצון לשוב אל ה'. רגשות אלו, כשהם מתעוררים במינון הנכון, בזמן הנכון ומסיבות נכונות – תועלת גדולה בצדם. ההבנה ששגינו, ושיכולנו להיות במקום טוב יותר, היא הזרע ממנו נובט תהליך חיובי של שינוי, תיקון ותשובה. היא המניעה ומדייקת תנועה של צמיחה והשתפרות, כיוון שההווה עדיין איננו המצב הרצוי ואינו ממצה את מי שאנחנו יכולים להיות.

פרשת שופטים היא הפרשה איתה ניכנס לחודש אלול ולימי הרצון, ויש לה מסר חשוב ויסודי מאוד ליצירתו של כל תהליך לתיקון אישי, כך שאכן יצליח וישיג את מטרתו ויעדיו.

הפרשה המתחילה בציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… ושפטו את העם משפט צדק", עוסקת רבות במצוות הדיינים.

הלכה מפורסמת בדיני הסנהדרין היא דינו של רב כהנא, ולפיו "סנהדרין שראו כולם לחובה – פוטרים אותו". כלומר, אם כאשר דנו מישהו בעוון המחייב אותו מיתת בית דין, נחלקו הדעות לגבי הרשעתו אלא שהיה רוב מספיק כדי לגזור עליו עונש מוות – ממיתים אותו; אך אם חברי הסנהדרין כולם סברו פה אחד כי יש להמיתו, ההלכה היא ש"פוטרים אותו"!

כולם שואלים: מה ההיגיון מאחורי הדין זה? והרי לכאורה הרשעה פה אחד חזקה ומוחלטת יותר מהרשעה על בסיס רוב בלבד. וכי דווקא הנחרצות של כל חברי בית הדין בעניין הרשעתו של הנידון וחיובו בעונש מוות, הופכת את הקערה וממלטת אותו מהעונש?!

כצפוי, ישנם הסברים שונים בכך, וביניהם ביאורו של המהר"ץ חיות שזה עיקרו:

נאמר בתורה "והצילו העדה", ומכך לומדים שעל הדיינים מוטלת החובה לנסות ולהציל את הנאשם מאשמה, אם רק יש אפשרות לכך, כמובן. לכן, אם למרות ההוראה הזו לפשפש ולחזר אחר זכותו של הנאשם – "ראו כולם לחובה", מתעורר החשש אולי הדיינים התרשלו במלאכתם ולא עשו מספיק כדי להציל את הנאשם. אחרת, איך ייתכן שלא נשמע ולו קול אחד בודד שלימד עליו זכות וסבר לפטור אותו? ובכלל, כדי להגיע לבירור וליבון אמיתי של כל דין או סוגיה שהם, מוכרח שיהיה איזה שהוא צד אחר, קול נוסף שיציע הסתכלות אחרת על הדברים. ואם אלה חסרו ומשום מה "ראו כולם לחובה", מבלי יוצא מן הכלל, אין מנוס מלפטור את הנאשם.

אגב, רבי שמחה בונים מפשיסחא הסביר כך את האמור בתפילות הימים הנוראים: "באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט". לכאורה, איזה "דבר חוק ומשפט" יש לקב"ה לומר כאשר "אין מליץ יושר" בעדנו? זה הרי מצב בעייתי מאוד, ומדוע שיזכה אותנו מול ריבוי הקטגורים ומגיד הפשע? אלא שבמצב זה יש לקב"ה לפעול על פי הדין הנזכר – "סנהדרין שראו כולם לחובה, פוטרים אותו". ממילא, אם אין "מליץ יושר מול מגיד פשע", הרי שעל פי "חוק ומשפט" זה יש לקב"ה "לצדקנו במשפט"…

אבל על ההסבר זה בדין "סנהדרין שראו כולם לחובה" התפלא הרבי זי"ע (אוצר לקוטי שיחות, פרשתנו): הרי דרישות הסף לסנהדרין קטנה שדנה במחויב מיתה, וביתר שאת בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד, היו מחמירות ביותר. כך כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין: "אין מעמידים בסנהדרין בין בגדולה ובין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגים בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה…". וכמובן, לא רק החכמה מצויה אצלם אלא גם רגישות ורחמים, שבגלל ז\ה לא ממנים ביניהם לא סריס ולא זקן מופלג "שיש בהם אכזריות".

אם כן, איך יעלה על הדעת שחברי הסנהדרין נחפזו מדי בדינו של אדם והתרשלותם היא שהביאה אותם לפסיקה פה אחד שהוא חייב מיתה? האם נחשוד בהם שלא קיימו ח"ו כראוי את מצות התורה לחזר אחרי זכותו ולהציל אותו?

אין ספק שמשהו אחר עומד מאחורי הדין שכש"ראו כולם לחובה – פוטרים אותו".

במרכז לחקר הרפואה הטבעית על שם לואיס בוריק ב'הדסה' שבירושלים, עוסקים, בין השאר, בחקר צמחי מרפא מאזור המזרח התיכון. כיוון שחלק מן הצמחים הללו כבר אינם קיימים, הרי שהעבודה מתמקדת באיסוף מידע היסטורי אודות השימוש שנעשה באותם צמחים על ידי העמים שישבו באזורנו בימים עברו.

בין צמחי המרפא הללו כלול גם התמר, אלא שהזן הרפואי שהיה קיים בארץ בעבר כבר נכחד מן העולם. אולם באחד הימים, לפני כעשרים שנה, נודע לד"ר שרה סלון מ'הדסה', כי בזמנו נמצאו כמה גרעיני תמרים בחפירות האתר הארכיאולוגי במצדה, שתוארכו לשנת 65 לספירה, ומאז נשמרו באוניברסיטת בר אילן. ד"ר סלון פנתה לפרופ' מרדכי קילס, מנהל היחידה לארכיאולוגיה בוטנית בבר אילן, וביקשה ממנו כמה זרעים על מנת לנסות ולהנביט אותם. תחילה זלזל פרופ' קילס ברעיון וביטל אותו כליל, אבל לאחר התעקשות הסכים קילס לספק לה שלושה זרעי עץ תמר, מתוך מחשבה שכל עמלה יהיה לשווא.

את זרעי התמר הביאה ד"ר סלון לד"ר איליין סולוויי מקיבוץ קטורה, הנחשבת מומחית לגידול צמחי מדבר, שגם היא הייתה ספקנית לגבי הצלחת ההנבטה. הזרעים שכבר היו כמעט כבני אלפיים, היו 'מתים' לגמרי. מכל מקום, הזרעים הושמו במים חמימים ואחר כך הוטבלו בחומר המסייע לצימוח שורשים וגם בדשן אורגני עשוי מאצות. בחורף תשס"ה נזרעו הזרעים בעציצים חדשים, חוברו למערכת ההשקיה והונחו בחדר מבודד. שבעה שבועות לאחר מכן נבט אחד מהם, להפתעתה והתרגשותה הגדולה של סולוויי. השתיל כונה – איך לא – "מתושלח…", על שם שיאן תוחלת החיים מאז ומעולם, אשר חי כמעט אלף שנה. מאז גבה התמר והתפתח, והתקווה היא שבאמצעותו ייחשפו סודות מן העבר.

לענייננו, הרבי מסביר הסבר נפלא שמסר יסודי בצדו: אמנם בית הדין מצווים "והצילו העדה", אך גם כאשר הם נאלצים להכריע את דינו של אדם לכף חובה ולהמית אותו, גם אז מתקיימת שליחותם. כי כשבית דין מענישים מישהו, אין זו נקמנות חלילה אלא תיקון עבורו. וכפי שלימד הבעש"ט, התורה אינה נפרעת מהאדם מתוך רצון לסגור אתו חשבון, אלא מתוך כוונה להעמיד אותו במקום טוב יותר ולהביא אותו אל תיקון נפשו.

אולם, כדי שהעונש יביא את האדם לשנות את אורחותיו ויהווה מזור לנפשו ותיקון לנשמתו, חייב להתקיים התנאי הבא: עוד נותר אצלו איזשהו טוב שממנו יוכל לצמוח השינוי המיוחל. חייבים משהו להיאחז בו, גרעין של טוב שיוכל לצמוח לאילן גדול, כאשר העונש הוא רק שלב ראשוני בדרך להצמחתו ומשמש כאמצעי על מנת לעורר אותו. כמו אותו גרעין תמר שנדמה היה שכבר אבדו סיכוייו, אך התברר שאפשר להנביט אותו ולהצמיחו. וכידוע, עם ישראל נמשל לזרעים – "וזרעתיה לי בארץ", ונמשל לאילן – "כי האדם עץ השדה".

זו בעצם הייתה מלאכתם של חברי הסנהדרין: היה עליהם למצוא איזה צד של זכות, נקודת אור, באישיותו של הנידון, ורק אז הענישה הייתה מהווה כפרה למחויב בה ומשיגה את מטרתה – תשובת החוטא. וכמו שאומרת הגמרא במסכת מכות על הכתוב בתורה "ונקלה אחיך לעיניך": כיון "שנקלה" הרי הוא כ"אחיך". כלומר, המלקות והביזיון שהתבזה החוטא, גורמים לו לשוב להיות "אחיך" בתורה ובמצוות. הם מביאים אותו לידי תשובה ומהווים לו כפרה.

אבל, אם "ראו כולם לחובה" – אף אחד לא הצליח למצוא לימוד זכות על החוטא, "פוטרים אותו" מבלי עונש, כי העונש לבדו לא יועיל… שום דבר טוב לא יצמח מענישה כשלעצמה, כזו שאין בצדה אמונה ביכולת לחולל שינוי.

אם לחדד יותר: מהותו של יהודי, כל יהודי, היא נשמה אלוקית וטוב צרוף. וגם כאשר הוא מתדרדר רוחנית ומוסרית ונופל אפילו בעוונות המחייבים מיתת בית דין, בוודאי הטוב עוד קיים בו, כי זו מהותו. הטוב הוא חלק מההגדרה העצמית שלו, והרע אינו אלא שכבה חיצונית שדבקה בו ומסתירה את מי שהוא באמת.

ואם למרות זאת, אפילו חברי בית הדין שהם בעלי מבט פנימי, מופלגים בחכמה ו"מבינים דבר מתוך דבר", לא הצליחו לזהות בנידון צד כלשהו של חיוב וזכות, זה סימן שהטוב שבו כל כך מכוסה ונעלם עד שהעונש לא יצליח להוות לו כפרה ולעורר אותו לעשיית תשובה. אם כן, עונש זה לשם מה? הלא כדי שהאדם יתחיל במסע אל התיקון שלו, שהזרע יצליח לנבוט, חייב להיות בתוכו משהו שנותר בריא שממנו נוכל להברות את כל גופו… ולכן, כיוון שלא מצאו כזה – "בית דין שראו כולם לחובה פוטרים אותו".

לאמיתו של דבר, כולנו נמנים על חברי הסנהדרין… הרי הרבה פעמים אנחנו עסוקים בשיפוט. שופטים את החברותא, את המנהל, את בני המשפחה, וכמובן גם את עצמנו. לכן, חשוב שנזכור שתמיד-תמיד, גם כאשר כל חברי הסנהדרין מכריעים לחובה, האמת היא שבתוך תוכו של יהודי – הטוב הוא מהותו. וכדברי הכתוב שגם כש"אני ישנה" – "ליבי ער". דע לך – אומר כל יהודי לריבונו של עולם – שעודני עומד באהבתי אליך גם אם משום מה הדבר עדיין אינו ניכר על פני השטח.

נאמר באיוב: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו – ויחוננו". רבי נחמן מברסלב אמר דבר נפלא על פסוק זה: מה הפירוש "מני אלף", שפירושו מתוך האלף? אלא שאלף המקטרגים הם עצמם הופכים ונעשים מליצים לזכות על ידי המלאך הזה – "כי כל מה שמתרבים המקטרגים יותר, הוא המליץ יותר מליץ עליו לטוב". כיצד? ראו – אומר מליץ היושר – למרות שיש עליו כל כך הרבה מקטרגים, כל כך הרבה הסיתו אותו לחטא וליפול ברשת יצרו, עם כל זה יש בו נקודה טובה. כאן הוא עשה מעשה חסד, שם הוא התפלל תפילה זכה בדמעות, ושם הוא הידר במצווה!

מיד עומדים כל המקטרגים ומתפעלים: איך הצליח היהודי הזה לעשות טוב ולקיים מצווה, למרות כל המלאכה שעשינו להפילו? איך התגבר על התאוות שירינו כחץ בליבו? זה ממש פלא! וכך, מתוך הקטגוריה שלהם עולה ומזדקרת זכותו ומעלתו! "מני אלף"…

אם אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לטובה ולברכה, להשפיע על קרובינו ולשנות כמובן גם את עצמנו, זה יקרה רק אם נאמין תחילה בטוב שבתוכנו. אחרת, גם אם נייסר עצמנו בהלקאה עצמית, התוצאה לא תהיה טובה ומועילה. רגשי אשם הם רק מועקה על הנפש, כל זמן שאין לצדם אמונה בטוב. אם אדם דן את עצמו לחובה פה אחד, כדאי שיפטור את עצמו כליל מכך. אדרבה, יהודי יקר, מצא את החיוּת – גם אם המועטה – שבזרע שבך, השקה אותו וטפחהו, ואז תראה ממנו אילן נאה, בעל פארות וטעון פירות זכים.

פעם אחת, בתקופת הנהגתו של הרבי הרש"ב בלובביץ', ישבה קבוצת אברכים להתוועדות עם החסיד הרשב"ץ (רבי שמואל בצלאל שפטיל, תלמיד חכם גדול ובעל כישרון, שגם היה המחנך של הרבי הריי"צ בצעירותו), מזקני החסידים. האברכים הצעירים ממש יצאו מכליהם מהרעיונות המעוררים שנשא הרשב"ץ ומהאופן בו הרצה את הדברים.

בשלב מסוים, אחד המשתתפים לא הצליח לכלוא את התפעלותו ואמר לרשב"ץ: "ר' שמואל בצלאל, דיבוריך ממש נופת צופים. אתה מדבר דברי חכמה ותבונה, והכל נאמר ברגישות, בחמימות ובהתלהבות… אם יורשה לי", המשיך החסיד והעז, "רציתי לשאול: האם אתה עצמך שגית פעם בדבר מה? האם נכשלת במשהו, או שעבודתך תמיד הלכה במישרין…"

הרשב"ץ הרהר כמה רגעים, ואז נענה ואמר לשואל בכנות רבה: "אכן, טעיתי. שגיתי בהערכת המעלות שלי!" מיד התעוררה אוושת מחאה מהקהל: "נו, ר' שמואל בצלאל, אל תהפוך עכשיו לעניו ותקטין את ערכך…". אך הרשב"ץ מיד הבהיר את כוונתו: "לא הבנתם את דבריי. השגיאה שלי לא הייתה במה שמכונה 'הערכת יתר', לא חשבתי שיש לי יותר מעלות ממה שבאמת יש לי, אלא להפך; חשבתי שיש לי פחות מעלות ממה שבאמת חנן אותי ה'! שגיתי ב'הערכת חסר'… אילו ידעתי כמה גדולות הן מעלותיי ויכולותיי, הייתי עושה ופועל הרבה יותר".

בהתוועדות זו נכח גם בנו של הרבי הרש"ב – הריי"צ – ולמחרת נכנס לחדרו של אביו ושיתף אותו בתכני ההתוועדות של החסיד הרשב"ץ, שאביו העריך מאוד, כמו גם בהתרחשות זו בה אמר הרשב"ץ שהוא "שגה במעלותיו" אותן לא העריך כראוי.

לשמע הדברים ניכרה על פניו של הרבי הרש"ב קורת רוח מרובה, והוא הפטיר: "אכן, זו היא דרך החסידות! הכרת האדם במעלות ויתרונות עצמו, היא שורש התשובה!"

לחיים, לחיים ולברכה.