השבת נקרא על השליח הראשון בהיסטוריה שלנו – אליעזר. אברהם אבינו שולח אותו להביא אישה ליצחק, והוא מילא את השליחות כלשונה. הרבי מלובביץ' דיבר שוב ושוב ושוב על מושג השליחות ועשה ממנו עסק גדול. מבחינת הרבי, כל יהודי הוא שליח. הנשמה ירדה לעולם הזה וקיבלה שליחות מלמעלה – למשול על הנפש הבהמית ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים. בהזדמנות מסוימת הוא אמר בכינוס לכל השלוחים, מה התפקיד שלכם? להזכיר לכולם שהם בעצמם גם שלוחים. גם הוא תפס את עצמו כך – הוא העיד על עצמו שהתפקיד שלו בחיים היה לעורר כל יהודי ויהודי שיידע ש"אני נבראתי לשמש את קוני".
פעם כתב הרבי למישהו הערה על הנהגה מסוימת, ואותו אדם שלח לו מכתב חזרה ובו הביא ראיות והוכחות שזה לא בדיוק כמו שהרבי אמר אלא קצת אחרת. אותו יהודי תירץ את התנהגותו, והרבי ענה לו – "בשביל מה אתה צריך לכתוב את זה? התפקיד שלי זה לעורר יהודים 'לשמש את קוני'. אם אתה יודע שעשית כמו שצריך, אין צורך להסביר לי. אני רק רציתי לעורר אותך, ואם כבר התעוררת ואין לך שום בעיה – שיהיה לך בהצלחה".
כל המהות שלנו היא שאנחנו שלוחים של הקדוש ברוך הוא. ומהי השליחות? אצל כל אחד היא מתבטאת בדבר אחר. העיקר שתדע שיש לך שליחות, כי אם תשכח, אתה מתרחק מהמהות האמיתית שבשבילה נבראת.
שמעתי פעם מר' זליג פלדמן שאמר: היכן רואים את הכוח העצום של הרבי? – בשלוחים. הם עושים דברים של מסירות נפש ממש, מגיעים למקומות מרוחקים, מארגנים תפילות, לימוד תורה, נותנים אוכל, דואגים לכל הגשמיות והכל בשביל מה? לקרב יהודים. היית חושב שהם דמויות רוחניות לא מהעולם הזה, אבל אתה רואה אותם והם לפעמים אנשים די פשוטים. איך זה הולך יחד? התפקיד. הוא כל הזמן בתפקיד. במה שהוא עושה בשביל השליחות הוא צדיק גמור, ובמה שהוא עושה בשביל עצמו – הוא אדם פשוט ממש.
הדבר הזה מביא שמחה. "שליח" זה "שמח" בגימטריה. ודעו לכם, זה לא סתם. הרב זיסל, "המשפיע של המשפיעים", שאל פעם: מה זה גימטריה? איך יתכן שלוקחים מילה ועוד מילה ומוצאים קשר ביניהן רק בגלל המספרים? אלא שבאמת זה הפוך. הקשר ביניהן הוא עצם העניין, רק שהגימטריה מראה לנו את זה בחיצוניות. בדוגמה שלנו – "שמח" ושליח" הם ממש אותו דבר.
הבעיה עם השליחות היא שכל הזמן מחפשים תחליפים ודרכים להתחמק ממנה. יש דבר כזה שנקרא "אופנה". גם בלבוש, גם במאכלים. כל דבר נכנס "לאופנה" אבל אחרי כמה חודשים האופנה משתנה. למה זה קורה? כי מחפשים תחליפים לתכלית. ברגע הראשון נראה לנו שזה מספיק, אבל אחרי זמן מה רואים שזה לא זה. הגמרא אומרת שהנשמה היא כמו בת מלך שהתחתנה עם אדם פשוט. היא התרגלה לחיים אחרים לגמרי, אבל הוא חושב שאם הוא יביא לה כל מיני הסחות דעת השייכות לעולמו היא תפסיק להתגעגע לבית אביה. זה כמובן לא עוזר.
הבת שלי סיפרה לי על שכנה שהשקיעה הרבה מאוד בדירה שלה. יום אחד היא פרסמה שהדירה למכירה, הבת שלי שאלה אותה למה את רוצה למכור? היא ענתה "כי כבר שלוש שנים אני באותה דירה. מה יש לי עוד לעשות כאן?". זאת אומרת שכל מה שהיא השקיעה היה מעין תחליף למלא איזה חסך של תחושת שליחות, אבל ברגע שהסתיימה מכסת החידושים בדירה, זהו, גם היא סיימה. הגיע הזמן להמשיך הלאה ולמלא את החסך במקום אחר… וזו לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה. אם ברגע שהכל בסדר את כבר לא מרגישה שליחות, סימן שאת לא במקום. הרי בפעם הבאה שוב תמצאי חסרון ותחפשי תחליף, וככה כל הזמן תהיי ברדיפה.
אם כן, המסקנה היא שרק כשיהודי עסוק בשליחות שלו הוא מרגיש שמחה. אם במקום זה הוא רק דואג לעצמו ומחפש לטפח את האגו שלו, הוא יגיע להיפך השמחה. כי שמחה אמיתית באה לא מכך שתיקנת את עצמך אלא מכך שעשית את הרצון של המשלח, וזה סוג אחר של שמחה. למשל, אם אדם לומד תורה בשביל להיות למדן, או מתעסק בחסידות בשביל להיות "עובד", הוא עדיין יכול להיות עצוב. תסתכלו כמה כאלה מפוזרים סביבנו. אבל אם הוא עושה זאת כי זה חלק מהשליחות – זה יביא לו שמחה. כעת אפשר לשאול שאלה למדנית: מה יהיה אם אדם נעשה שליח רק כדי להיות שמח, האם זה יועיל או לא? לכאורה זה לא לשמה, אבל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה…
הרבי הרש"ב הסביר שהעצבות באה מחטא עץ הדעת, והמקור שלה הוא הרגשת העצמיות. בימינו זה נקרא "אגואיזם", אבל החסידות הכירה את המחלה הזו כבר מזמן. הכל מסתובב סביב עצמו, וכל דבר שהוא עושה בחיים הוא חושב "מה ייצא לי מזה?". אפילו באוניברסיטה מה הולכים ללמוד? רק מה שייצא לי ממנו משהו, כסף וכבוד. פילוסופיה כבר לא נחשב. אפילו כשרוצים לקרב מישהו ליהדות, צריך לומר לו "כדאי לך".
אבל כשאדם מרוכז בעצמו, הוא לא שמח. אדם כזה מרגיש שמה שיש לו – מגיע לו בצדק, ומה שחסר – זה לא הוגן, כי הרי מגיע לו, ואז הוא עצוב. אפילו שבתוך תוכו הוא יודע שהוא רק מציאות חולפת. היום כאן, ומחר… מי יודע. אמנם כתוב שחסד עשה איתנו הקדוש ברוך הוא שהוא משכיח מאיתנו את יום המיתה, אחרת לא היינו עושים שום דבר. בן אדם בן שבעים כותב ספרים, רץ לבחירות. כמה שנים כבר נשארו לך? אבל הוא ממשיך לרוץ כי הוא שוכח. אבל מי שאין לו הרגשת עצמו, חושב הפוך: מה שאין לו – לא מגיע לו, כי הרי מי הוא בכלל? ומה שיש לו – זה מתנת חינם. לכן שמחה מגיעה רק מהפך הרגשת עצמותו. אדם שיש לו קבלת עול, אינו מרגיש כל כך חשוב, וממילא הוא נהיה שמח.
ראיתי פעם מכתב שכתב מישהו לרבי. הוא התלונן שיש לו עצבות נוראה, זה כבר היה ממש בגדר מחלה והשאלה היתה רק לאיזה רופא ללכת. הרבי כותב לו כך: העצה לצאת מעצבות, שיידע שהוא שליח מהקדוש ברוך הוא בעולם. לא קשה להגיע לזה, אבל צריך להתרגל לזה. ואז תצא מהעצבות.
אני לומד כל יום עם הבן שלי (שנמצא בארגנטינה) בטלפון. כשאצלנו צהריים שם בוקר. יום אחד אני שומע בטלפון שהוא מעיר את הילדים, אבל הם לא רצו לקום. הוא ביקש שאשיר להם "מודה אני". וכך זה הפך להרגל שמאז אני צריך לשיר להם כל יום "מודה אני". נו, יש לי עוד סיבה לחיות. אבל פתאום שמתי לב: בבוקר אומרים "מודה אני" במהירות, אבל כשאני אומר להם את זה יותר מאוחר, עם שיר, פתאום אני שם לב מה אני אומר להם. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". מה ההדגשה? הקדוש ברוך הוא הוא חי וקיים! אני עובד בשביל דבר תמידי, נצחי, לא חולף. ברגע שאני שר להם את המילים האלה יש לי שמחה עצומה. זה בדיוק ההפך מנקודת העצבות שיש למי שחי על הרגשת עצמו, שזה ההפך מ"חי וקיים". האדם עצמו מרגיש שזה חולף, ובתוך תוכו הוא לא יכול להיות בשמחה.
אמרו לי פעם שהאנשים הכי מתוסבכים ומסוכסכים עם עצמם הם העיתונאים. למה? כי הם מכניסים כל כך הרבה אנרגיה כדי למצוא איזה סקופ, וביום הראשון זה באמת משהו נפלא ומופיע בכותרת הראשית וכולם מדברים על זה. אבל למחרת עוטפים עם זה הרינג… אדם משקיע את כל חייו בשביל משהו שאחרי כמה ימים נעלם. הוא מתאכזב שזה לא חי וקיים, כל כך חולף וזמני. אם המטרה של האדם היא להידבק בחי וקיים, זה אפשרי רק אם הוא עושה את השליחות שלו. "עבד מלך – מלך", ואם הוא חי וקיים אז כשאני מקבל את צו המלך גם אני נדבק בו והופך לחי וקיים.
לכן מי שעשה את התיקון של עץ הדעת היה אברהם, שקיבל על עצמו את עול עבודת ה'. "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". תגידו את זה בקול רם: "אני לא נבראתי… אני לא נבראתי…" לא נבראתי, אז מה המציאות שלי? לשמש את קוני.
הקדוש ברוך הוא, מלך חי וקיים, ביקש שנהיה הנציגים שלו. אנחנו כולנו שגרירים של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה. ושגריר טוב צריך לדעת שני דברים: קודם כל, להיות נאמן למקום שממנו הוא הגיע. ושנית, להכיר את השפה והתרבות של המדינה אליה הוא נשלח. לפעמים הוא כל כך לומד על התרבות המקומית עד שהוא נטמע במדינה החדשה. אז צריך להיזהר. לא יותר מדי. הקדוש ברוך הוא נתן לנו נפש אלוקית – זה השגריר. הוא נתן נפש בהמית – שממנה נלמד על ה'תרבות' של העולם הזה. השגריר צריך להכיר בשביל לפעול בתוך העולם, אבל חס ושלום שלא נשכח: אנחנו כאן בשליחות.
