בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
להישאר הינדיק

להישאר הינדיק

לרבי נחמן יש סיפור מוכר בסיפורי מעשיות, מעשה מהינדיק, שקשור מאוד ליום הכיפורים, סוכות והמעבר ביניהם.

נחזור על הסיפור בקצרה; פעם בן מלך אחד קיבל שיגעון שהוא 'הינדיק' – תרנגול הודו. הוא הוריד בגדים, ישב תחת השולחן, ואכל פירורי לחם… הביאו לו את כל הרופאים בעולם, אך הם לא הצליחו לרפא אותו. למלך היה מזה צער גדול. בסוף הגיע חכם גדול שאמר שהוא יצליח לרפא את בן המלך.

מה הוא עשה? בהתחלה הוא הוריד את החולצה והמכנסיים שלו, ישב מתחת לשולחן והתחיל לאכול ביחד עם בן המלך את הפירורים. אחר כך לאט לאט הוא שכנע את בן המלך שהוא יכול ללבוש כותונת ועדיין להישאר הינדיק. ככה הוא עשה גם עם המכנסיים וכל שאר הבגדים, עד שהוא הצליח לגרום לבן המלך לאכול על השולחן כמו שמתאים לבן מלך.

בסיפור לא מתואר מדוע בן המלך השתגע; לא כתוב שאבא שלו כיבה עליו סיגריות, או לא נתן לו חיבוק ונשיקה כשהוא חזר מבית הספר. הוא לא השתגע בגלל איזושהי סיבה כזו. אבא שלו היה מן הסתם אבא טוב שאוהב את הבן שלו, וכיוון שהוא גם היה מלך בטח הוא דאג לו למחנכים הכי טובים, למטפלים הכי טובים, וככל הנראה הייתה לו ילדות טובה.

אז איזו סיבה הייתה לבן המלך להשתגע?

באופן כללי במלוכה יש שני רבדים: פנימיות המלכות והחיצוניות שלה. בן המלך מורד ושונא את גינוני המלכות – את חיצוניות המלכות, לכן הוא מוותר על הכל ורוצה להיות הינדיק. אצל אדוניה בן חגית כתוב שהיה "מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ", ובשביל זה הוא השתמש הרבה בחיצוניות של המלכות, "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָֽיו". הוא רצה רק את חיצוניות המלכות, לא היה לו את פנימיות המלכות, את השפלות. דוד המלך, שהיה מלך ישראל, ושמלכות מלך המשיח תהיה ממנו, היה מלא בשפלות, כמו שרואים בספר תהילים.

ההינדיק מואס בעיקר בלבושי המלכות, ובשולחן המלכים, שהם הגינונים המרכזיים של המלכות.

בכל התנ"ך רואים שכשהמלך רוצה לכבד מישהו הוא נותן לו את לבושו, או מזמין אותו להיות מאוכלי שולחנו. סבא שלי ז"ל היה נותן מכה במרפק למי שהיה מניח את המרפק שלו על השולחן בסעודה, זה לא מנומס!

יש כזה דבר באנגליה שנקרא 'טִי טַיים', זמן תה. אצל האנגלים ממש מקפידים לשבת כל יום על כוס תה בצהריים. מי שקורא היסטוריה רואה שגם במלחמות בין האנגלים לאיטליה ובינם לבין עצמם, גם אם זה אחרי קרב שנהרגו בו 30,000 אנשים, המפקדים יושבים ל'טִי טַיים', זמן תה.

מו"ר אבי סיפר לי שפעם בארצות הברית בזמן הבחירות, ה'הִיפִּים' החליטו לצפצף על כל גינוני הכבוד. הם קנו לימוזינה עם גג פתוח, כמו של הנשיא, הושיבו שם חזיר גדול ששוקל משהו כמו 400 קילו, ויצאו למסע בחירות עבור ה'פרזידנט פיג'. היו מביאים איתו לכנסים, לערבי בחירות, והוא היה רוקע ברגליים – ומאות אלפים מריעים לו, הוא עושה את הצרכים על הבמה – וכולם מוחאים כפיים. ממש ככה. חזקים ההִיפִּים האלה.

ההינדיק מואס בחיצוניות המלכות. נמאס לו מגינוני המלכות האלה! זה מסריח! זה מסתיר את הנקודה העיקרית שבשבילה באנו לעולם!

אז מה הבעיה? מה רע בלהיות הינדיק? לכאורה זה לחיות חיים שמחוברים לאמת הפנימית בלי השקר של העולם הזה?

בשביל זה מגיע החכם הגדול, הצדיק, שמגלה את הסוד ומרפא את בן המלך. הצדיק הוא גם כן הינדיק, הוא גם יושב מתחת לשולחן ובלי בגדים, אבל הוא משתמש בכל הכלים של החיצוניות למטרות שיש לה' בעולם. 'נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים'. זה מה שקורה מהשלב הזה בסיפור; מגיע הצדיק ואומר לבן המלך: אתה צודק, העולם מסריח, אבל אפשר להישאר הינדיק, לשנוא את החיצוניות והשקר באמת לאמיתו, וביחד עם זה להשתמש בכלים של העולם כדי להופיע את מלכות ה'. כך הוא לאט לאט, כהינדיק, לובש עוד ועוד 'לבושים', עוד ועוד כלים של העולם ושל המלוכה.

בסיפור לא כתוב שבסוף בן המלך לא הרגיש הינדיק. הוא נשאר הינדיק, אך עם כל לבושי המלוכה, וזה התכלית! ה' לא צריך נזירים הודיים שלא נמצאים בתוך העולם, כאלה שיושבים ישיבה מזרחית על הידיים במשך שבוע שלם. יש לו מיליונים כאלה, יש לו אינסוף של מלאכים שעובדים אותו בלי גוף. הוא צריך צדיקים שמרגישים הינדיק, ולמרות זאת פועלים בתוך העולם.

הקוצקר, אחרי שהוא הסתגר עשר שנים בחדר, הוא פתח את החלון וצעק 'פארשלוגט!' – 'עולם מסריח!', והוא צדק. העולם מסריח! יש אנשים, צדיקים, שבאמת מרגישים כמה העולם הזה הוא עלמא דשקרא, שהכל בו מלא בסירחון של שקר וחיצוניות. יש צדיקים שהחיצוניות של העולם באמת מסריחה בעיניהם.

צדיק אמיתי, הוא מבחינתו שונא את כל הלבושים, אבל הוא מבין שכדי לקרב את החסידים לעבודת ה' הוא צריך גם לנסוע בלימוזינה, הוא צריך להשתמש בכלים של עולם הזה לגלות את מלכות ה'. צדיק אמיתי, יש להניח שאצלו הלימוזינה חשובה כמו גרגיר חול…

החיצוניות של העולם מתעתעת מאוד, וצריך שהסלידה שלנו מהשקר תהיה ב'אמת לאמיתו'. להשתמש בכלים של העולם ולשנוא בתכלית השנאה את השקר.

אנחנו צריכים להיות עם שנאה אמיתית לסירחון הזה, אך אין ענייננו להיות מלאכים. אנחנו צריכים את התנועה הזאת של המאיסה בחיצוניות, אבל להיות כמו רבי ישראל מרוז'ין, שכלפי חוץ הוא נהג כידוע בגינוני מלכות גדולים מאוד; מרכבה מפוארת, בגדים מפוארים, והוא אמר שהוא עושה זאת כי הוא רוצה להרגיל את עם ישראל למציאות של מלכות דוד – אנחנו מלכים! ולכן הוא היה לבוש ברוב פאר והדר, אך לא היו לו סוליות בנעל כשהוא הלך על קרח בקור של מינוס שלושים מעלות. ר' ישראל מרוז'ין לא התבלבל לרגע. הוא השתמש בכלים של העולם הזה, אך הוא לא איבד לרגע אחד את השפלות שלו.

לפני כמה שנים הגיע רב חשוב לדבר בישיבה אצלנו, והוא אמר משהו שקצת קשה לשמוע. הוא אמר לבחורים: אני מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, אבל לכם לא טוב להיות קשורים למקום הזה. אני פעלתי על עצמי שלא יהיה לי שום התפעלות מהם, אני שונא את השקר של העולם לגמרי, ולכן אני יכול להתלבש בלבושים האלה של העולם הזה, כי ה' רוצה שהעולם שלו יהיה מפותח, שהעולם שהוא ברא יתקדם וישתכלל ושיכירו עוד ועוד את הנפלאות שהכניס בבריאה. זה יהודי, שמבחינתו הוא מלמד במקום שיש בו שלט גדול בכניסה ועליו כתוב: "המכון העולמי לחקר גו'קים". זה לא גורם לו לשום התפעלות מצד אחד, אך הוא גם לא עוזב את הלבושים, אלא עוסק בהם ומגלה בהם את מלכות ה'.

הסיפור הזה, זה מה שקורה איתנו ביום הכיפורים, ובמעבר מיום הכיפורים לסוכות, ומשם זה ממשיך איתנו לכל השנה.

ביום הכיפורים אנחנו עוזבים לגמרי את כל ענייני העולם, פסיביים לחלוטין, כפי שאמר הרב צבי יהודה. אנחנו חווים את התנועה הזאת של ההתנתקות והסלידה המוחלטת מכל הלבושים של העולם. לא רוצים כבוד, לא רוצים אוכל, נשים לא לובשות את תכשיטי הזהב שלהן, יום ללא קנאה שנאה ותחרות. יום שבו עיקר מה שאנחנו עושים זה להתנתק מכל ההבל של העולם הזה, ולהתחבר לנקודה הפנימית של העולם, לקשר שלנו עם ה', "פנים בפנים". הבן של המלך מורד בגינוני המלוכה ובכל מה שעוטף את הנקודה הכי פנימית שלנו.

כל זה אמנם עניין חשוב מאוד, ואסור לוותר עליו, אבל זו לא התכלית. לאחר יום הכיפורים, אנחנו בונים סוכה, ולאט לאט אנחנו לובשים את הלבושים של העולם הזה, אך בצורה חדשה ומתוקנת. כמו אצל ההינדיק, שלב אחרי שלב. בהתחלה בתוך סוכה, בתוך ענני הכבוד; אוכלים בסוכה, ישנים בסוכה, מטיילים בסוכה, עד שחוזרים למציאות העולם כשבתוכנו יש לנו את יום כיפור. אנחנו הינדיק.

נכתב בשיתוף תלמידי ישיבה גבוהה נחלת ישראל

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן