לעתים קרובות אנחנו חשים באופן ברור ומודע שטמונים בנו כוחות רבים וגדולים מאלה שמתגלים בחיינו היומיומיים. תחושה חזקה של פוטנציאל לא ממומש מלווה אותנו – כאילו משהו מהותי בתוכנו מבקש להתגלות ללא הצלחה. אנחנו מרגישים שיש בנו אור גדול יותר, יכולות נסתרות המבקשות לפרוץ החוצה.
כיצד ניתן לגלות את האור הפנימי הזה? מהי הדרך להביא לידי ביטוי מלא את הכוחות הכבירים הטמונים בנו?
העיקרון המרכזי שמלמדת אותנו תורת החסידות הוא, שכאשר אנחנו רואים את הטוב – אנחנו מוציאים אותו לאור. כאשר אנחנו מאמינים בטוב – אנחנו מאפשרים לו לבצבץ החוצה. אם כן, כל שעלינו לעשות הוא ללמוד כיצד להתבונן בילדינו בראייה עמוקה יותר, החושפת את הפוטנציאל האמיתי שלהם; כיצד להביט בתוכנו, או בבעל/האישה, ולזהות את הנקודות המיוחדות הללו, תוך התמקדות דווקא באותם מקומות הנראים מאתגרים או מכוסים, שבהם טמון עושר גדול.
המשנה בפרקי אבות אומרת: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ההוראה הזו מתפרשת בפשטות ברוח זו: כל עוד אינך נמצא במקום הפיזי והנפשי המדויק בו נמצא חברך – אל תיחפז לשפוט אותו בחומרה ולהכריע את דינו לחובה. כי מי יודע, אולי מהמקום שלו תקבל נקודת מבט שונה לחלוטין על הנהגתו ומעשיו, משום שתבין לאשורה את הסיטואציה בה הוא נמצא ואת ההתמודדות המאתגרת שהיא מייצרת עבורו. במילים אחרות: בטרם אנחנו שופטים את פלוני, עלינו להכיר כראוי את מכלול הנסיבות המעצבות את עולמו: חינוכו, סביבתו המשפחתית, האתגרים שהוא מתמודד עמם, הטראומות שחווה וחולשותיו הטבעיות.
חשוב גם להיות מודעים לכך שהפרשנות שלנו לאירועים שונים ולמעשיהם של אנשים, לא פעם מתבררת כשגויה לחלוטין ורחוקה מן האמת. תדיר אנחנו סבורים שראינו את התמונה המלאה, אך למעשה תפיסתנו חלקית בלבד. לעתים איננו קולטים את כל הפרטים, ולעתים אנחנו מפרשים או שומעים באופן שגוי את הנעשה והנאמר סביבנו.
הנה סיפור הממחיש זאת היטב: אברך צעיר, שנהג בבחרותו ללמוד בקול רם משום שהדבר סייע לו לשפר את ריכוזו ולזכירת לימודו, המשיך במנהגו זה גם לאחר נישואיו. לאחר תקופה, חש שאשתו מתרחקת ממנו ונראית כמי שיש בליבה עליו. מאחר שלא הצליח להבין מה יכולה להיות סיבת הכעס, החליט לשאול אותה האם תחושתו נכונה.
האישה הסבירה כי בדרך כלל נמנעה מלהיכנס לסלון בשעה שהוא לומד, כדי לא להפריע לריכוזו. אולם, באחת הפעמים נכנסה לסלון בעת לימודו, ולתדהמתה אמר לה בעלה בלשון תקיפה: "לכי מכאן, לכי מכאן", דבר שפגע בה עמוקות. "אני כל כך מעריכה את הלימוד שלך" אמרה פגועה, "וכל כך משתדלת שלא להוציא אותך מריכוז, וכשפעם אחת נכנסתי לסלון בדממה – הגיעה לי ממך כזו תגובה משפילה?!…"
האברך הופתע מאוד מדברי רעייתו, שכן ככל שניסה – לא הצליח להיזכר באירוע שכזה. רק לאחר מאמץ ממושך לשחזר את המאורע, לפתע הבריק לו מה באמת אירע. באותה עת למד האברך גמרא מסכת שבת בסוגייה העוסקת בהלכות עירובין. בגמרא שם מוזכר המושג "לחי מכאן ולחי מכאן" – המתייחס לסימון גבולות לצורך טלטול בשבת. איתרע מזלו, וברגע בו קרא זאת בקול כמנהגו נכנסה האישה לסלון וסברה בטעות שהוא דוחק בה: "לכי מכאן", בעוד שהוא למעשה אמר "לחי מכאן"…
אנקדוטה זו מסבירה היטב את הוראת חכמים הנזכרת: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אין זו רק המלצה להימנע משיפוט, אלא הכרה בכך שאיננו מסוגלים לשפוט כראוי, שכן גם כאשר אנחנו עדים למעשה או לאמירה – "במו עינינו ראינו", ייתכן שלא הבנו כראוי את הנסיבות, לא קלטנו את הדברים במדויק, או פירשנו אותם באופן שגוי. ההבנה כי תפיסתנו מוגבלת הינה מפתח לגישה מכבדת כלפי האחר.
את הזהירות הגדולה שיש לנקוט משיפוטיות וחריצת דין – "אל תדון את חברך", הפנמתי כבר בילדותי מתוך חוויה מעצבת שנחקקה בזיכרוני. בתלמוד התורה 'יסודי התורה' בתל אביב שבו למדתי, שימש כמנהל ר' משה טורק – יהודי מיוחד שעסק בחינוך באהבה גדולה, התמסרות מוחלטת ומתוך תחושת שליחות חזקה.
בכיתתנו היה תלמיד שהתנהגותו הייתה בעייתית באופן קיצוני. מעבר להפרעות השגרתיות, ל'קונצים' שעשה ולהשתוללויות, היו גם אירועים חריגים – כמו המקרה בו זרק בתסכולו כיסא אל עבר חלון, ששבריו התפזרו בכל הכיתה.
המנהל, ברגישות ואכפתיות, קרא לנו מדי פעם וביקש שנתקרב אל אותו תלמיד ונסייע לשלב אותו ולהעלותו על מסלול חיובי יותר. במידה רבה נענינו לבקשתו. אני וחבר נוסף היינו מזמינים אותו לבתינו בימי ראש חודש, כאשר הלימודים הסתיימו מוקדם, ובהזדמנויות אחרות. שיחקנו איתו והתחברנו אליו, אבל מעולם לא זכינו להזמנה ל'ביקור גומלין' בביתו.
יום אחד החלטנו להפתיע אותו. ביררנו את כתובת מגוריו באחת משכונות דרום תל אביב וצעדנו לשם. כשהתקרבנו למקום, נגלה לעינינו בית עלוב ומוזנח, שבקעו ממנו צעקות רמות. לא חשבנו שיהיה זה הרגע הנכון לדפוק על דלת הבית, והמתנו בחוץ. כעבור דקות אחדות, נחרדנו לראות אישה הנמלטת מהבית בריצה כשמאחוריה מופיע בעלה האוחז בידו מחבת…
שניות ספורות לאחר מכן, יצא גם חברנו בריצה. כשהבחין בנו, קפא על מקומו וחזר לביתו בוש ונכלם. נכנסנו אחריו ומצאנו בית דל – שני חדרים בלבד: באחד סלון, מטבח ומזרנים פזורים בערבוביה, ובשני – מזרנים בלבד. חברנו טמן ראשו בכרית וייבב. ניסינו לנחם ולעודד אותו, אבל הוא סירב לקבל תנחומים ורק ביקש: "לכו"…
עזבנו את המקום בתחושה קשה, כשלבנו גדוש רחמים כנים על מצבו הקשה של חברנו. למחרת, כששיתפנו את המנהל במה שראינו, הוא פרץ בבכי ואמר בקול חנוק: "אחח… כמה שאסור לנו לדון אף אחד! כמה שאסור לשפוט. פשוט אסור!". המנהל עשה אתנחתא קלה, ניגב את דמעותיו ואמר: "הענשנו אותו בחומרה, כעסנו עליו, מי חלם שזה מה שהוא עובר, מי ידע שכאלה הם חייו"…
אלא שעיקרון זה – "אל תדון את חברך" – משמעותו שאיננו יודעים מה מתרחש מאחורי הקלעים של חייו של אדם, ולכן עלינו להימנע משיפוט חפוז. כלומר, אנחנו "מזכים אותו מחמת הספק"… אולם באותה מסכת, פרקי אבות, חז"ל מעלים אותנו קומה ומלמדים אותנו משהו שונה לחלוטין: "הווי דן את חברך לכף זכות". כאן זו אינה רק הימנעות משיפוט מתוך ספק, אלא הנחיה אקטיבית להכריע ולדון לזכות!
כעת השאלה היא, כיצד אפשר לדון לכף זכות כאשר אנחנו רואים בבירור התנהגות שלילית?! לכל היותר, ניתן לומר "איני יודע מה השפיע עליו ומה היו הנסיבות המדויקות שהביאו אותו לפעול בדרך שפעל", אבל כיצד אפשר לשפוט ולפסוק את דינו כ"זכאי", חרף מעשהו הנראה, על פניו לפחות, בעייתי מאוד?
כדי ליישב את המתח הזה, אנחנו נדרשים לערוך הבחנה חשובה בין שיפוט המעשה לבין שיפוט האדם.
כאשר אדם עושה מעשה פסול – הוא נטל כסף שאינו שלו או פעל באופן בלתי הולם בעסקיו – ניתן לדון את המעשה כשלעצמו. המעשה ניתן להערכה אובייקטיבית: האם מדובר בגניבה או לא, האם המעשה פגע באחר או לא. המישור המעשי הוא תחום השיפוט האובייקטיבי של המציאות העובדתית.
אולם, גם כאשר אנחנו מזהים פגם מוסרי במעשה, עלינו להיזהר מלהרחיב את השיפוט ולהחיל אותו על האדם עצמו. ההבחנה בין האדם למעשיו היא קריטית: בעוד שאת המעשה אנחנו שופטים באמות מידה אובייקטיביות שאינן סובלות הטיה, סלחנות וטיוח – את האדם עצמו אנחנו דנים לכף זכות.
ראיית האחר, חרף המעידות שלו, באור חיובי – נשענת על ההבנה שלכל יהודי יש "חלק א־לוה ממעל ממש", ושבפנימיותו של כל אדם שוכנת נקודה טהורה וקדושה שלעולם אינה נפגמת. גם כאשר מעשיו של אדם סוטים מדרך הישר, המהות הפנימית שלו נותרת זכה וטהורה.
כך אנו יוצרים מערכת שיפוט מאוזנת ומוארת: אנחנו מחויבים לאמת ולצדק בהערכת המעשים, ובה-בעת אנחנו שואפים לראות את הטוב והחיובי שבנפש האדם, מעבר למעשיו החיצוניים.
הרבי זי"ע מעמיק בהסבר התשתית הרעיונית העומדת מאחורי יכולתנו וחובתנו לדון כל יהודי "לכף זכות". נקודת המוצא היא הכלל "זה לעומת זה עשה האלוקים" – עיקרון המלמד על הקבלה בין עוצמת האתגרים לעוצמת הכוחות הניתנים להתמודדות עמם.
כאשר אדם נתקל בניסיון גדול, הדבר מעיד על כוחות פנימיים אדירים הטמונים בו. הקב"ה אינו מציב בפני האדם אתגרים שאין ביכולתו להתגבר עליהם, שכן כל מטרת הניסיונות היא לרומם את האדם ולזכך אותו, וחלילה לא להתעמר בו, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". לפיכך, עצם קיומו של ניסיון משמעותי מעיד על פוטנציאל רוחני גבוה.
יתרה מכך, תורת הקבלה מלמדת שדווקא אדם בעל נשמה גבוהה, שלמעשיו ישנה השפעה כבירה על העולם הזה והעולמות העליונים, הוא זה שכוחות ה"סטרא אחרא" והרוע מתאמצים במיוחד להכשיל אותו. הם משקיעים מאמצים מיוחדים בהדחתו מדרך הישר, דווקא בשל פוטנציאל ההשפעה הגדול שלו.
לפיכך, כשאנחנו רואים אדם שנכשל, ביכולתנו להסיק מכך על גדלותו ולחשוב: "אם היה לו ניסיון כה קשה, הוא כנראה ניחן בכוחות עצומים. הוא, קרוב לוודאי, אדם בעל נשמה גבוהה, ומשום כך הידרדר ונפל כל כך נמוך".
כאשר אנחנו מתבוננים באדם דרך הפריזמה של הפוטנציאל הטמון בו, ומעריכים אותו על פי אפשרויותיו הרוחניות, אנחנו מסייעים לו לגלות את הכוחות האדירים החבויים בקרבו. מבט שכזה יכול להעניק לו את הדחיפה לפתוח דף חדש בחייו – דף המתאים לרמת נשמתו ולכוחות הנעלים שבקרבו.
לעומת זאת, אם נביט בו במבט שלילי ושיפוטי ונראה בו אדם "רע" ו"מושחת" – נחרוץ בזה את גורלו לשבט ולא לחסד והסיכוי גבוה שנדכא את אותו פוטנציאל נשמתי בלתי ממומש.
כאמור, כאשר אנחנו רואים אדם שנכשל, עלינו לדון אותו לכף זכות. אנחנו צריכים לזהות את "הזכות" שלו, את הפוטנציאל הטהור והזך הטמון בו, מתוך הנחה שאם יצריו כה גדולים ו'בועטים' – בוודאי נשמתו וכוחו להיטיב גדולים לא פחות.
"זְכוּת" היא מלשון "זַכּוּת", אומר ה'שפת אמת'; וכשאדם דן את חברו לכף זכות, הוא מגלה את הטוהר והזוך שבנפשו. ראיית דמותו באור חיובי אינה רק הכרה פסיבית במעלותיו הנסתרות של האחר, אלא בעלת כוח אקטיבי לעורר בו כוחות נעלמים ולהביאם לידי ביטוי.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל", שיום אחד בא אליו אדם וסיפר לו על יהודי כבן שבעים, שומר תורה ומצוות כל ימיו, שלפתע הצהיר כי בכוונתו להמיר את דתו. הצדיק מיהר לפגוש את האיש, ולתדהמת הנוכחים – במקום להוכיח אותו על מחשבותיו אמר לו: "אני מקנא בך! אני מעריך אותך מאוד! הרי בוודאי מחשבות כאלו לא באו לך ביום אחד, ועכשיו מתברר כי זמן רב הרהרת במחשבות להתנצר, ובמשך תקופה כה ארוכה הצלחת לעמוד בניסיון הזה – איזו גדלות נפש!"
תגובה מפתיעה זו, שכיוונה את הזרקור על תעצומות נפשו ועוז רוחו של האיש ולא על חולשתו – עשתה עליו רושם חזק ורוממה אותו, עד שחזר בו מכוונתו…
מקרה דומה אירע עם אחד מאדמו"רי לעלוב. פעם נודע לו כי בחור מקהילתו מצוי בקשר עם גויה ואף חוכך בדעתו להתחתן עמה. בהזדמנות מסוימת, כשהרבי פגש אותו, אמר לו שברצונו לשוחח עמו. הוא הניח את ידו על כתפו וביקש ממנו להתלוות אליו לטיול, במהלכו העניק לו חום ואהבה. לא נשמעה מפי הרבי מילת תוכחה ולא נאמר דבר על כוונתו של הבחור לעשות צעד חמור שכזה, רק משפט אחד אמר הרבי: "יש לך נשמה גבוהה".
הרבי אמנם לא הזכיר ולו בדרך רמז את מה שהבחור תכנן לעשות, אבל בדרכו המיוחדת פעל עליו להתעשת ולהתנער מרוח השטות שאחזה בו, ולשוב באופן מלא לדרך התורה והמצוות.
זוהי עוצמתה של היכולת לראות מעבר למעשים, לדברים ולהתנהגות השלילית, ולזהות את האדם שמאחוריהם – על כאביו, פגיעותו והטוב הטמון בו וממתין ליומו. זו תמצית הצו "לדון לכף זכות" – לא כהתעלמות תמימה מהרע ועצימת עיניים, אלא כיכולת לזהות את מקורותיו ולהאמין באפשרות השינוי והתיקון. זהו הכוח לגלות בכל אדם את הטוב שלו, את הקדושה הפנימית שלו ואת האור – ובמקביל, לגלות את הטוב והאור גם בתוכנו…
לחיים, לחיים ולברכה.
