להתוועדות לא באים כדי לשמוע עוד דבר תורה. באים כדי לשבת יחד ולמצוא את הנקודה הפנימית, לנסות להבין ולהפנים מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. אפשר ללמוד ולדעת הרבה חסידות, להיות בקיאים בתניא ועדיין לא לתפוס את הנקודה, חלילה. לכן מתוועדים, כדי לדבר ברצינות ובכנות ולהגיע אל הנקודה.
חסידים אומרים שישנם שלושה דברים שלא ייתכן שלא ישפיעו על האדם. ואם יש מצבים שנראה שהם לא משפיעים? זה רק עניין של כמות. אם תיקח מהם עוד קצת, בטוח שהם ישפיעו עליך. ומה הם שלושת הדברים? "משקה" מוכרח לפעול על האדם – אם מישהו שתה "משקה" ובכל זאת זה לא השפיע עליו, סימן שהוא לא שתה מספיק, שישתה עוד קצת… גם כסף משפיע על האדם. אם יש לך ממון וזה לא משפיע עליך, אז כשיהיה לך עוד קצת בטוח שתושפע… וגם חסידות משפיעה על האדם. ואם למדת חסידות ולא הושפעת? סימן שלא למדת מספיק. תלמד עוד, והלב שלך יתעורר.
פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת בישיבה שבה למדתי, התחיל אחד הבחורים לצעוק שהוא לא מרגיש את הרגל שלו. נסענו איתו מיד ל"בית הרפואה" (בית חולים). שם השכיבו אותו על מיטה, ורופא נכנס לבדוק אותו. הרופא מישש את הרגל, הוציא מחט והתחיל לדקור אותה בכל מיני נקודות. הרופא דוקר ודוקר ו… הבחור לא מרגיש כלום. היינו בלחץ נוראי. הרופא עלה עם המחט ודקר אותו סמוך לברך. ופתאום הבחור קפץ וזעק מכאב. אנחנו נשמנו לרווחה.
אם אתה מרגיש, גם אם זה כואב, זה סימן שאתה חי. אבל אם אתה אדיש, זה נורא. כשילד כועס, בועט ומפריע – זו בעיה קטנה יחסית למצב בו הוא הופך לאדיש כלפינו. כל זמן שהוא בועט, יש לו קשר. אכפת לו ממה שהוריו אומרים או עושים. אבל אם הוא מסתגר ובונה סביבו חומה עבה, הוא נהיה אדיש ומנוכר – זה סימן רע מאוד. זה אומר שהקשר עם ההורים מת. כך גם בקשר שלנו עם אבא שלנו, הקדוש ברוך הוא. לא מספיק רק ללמוד, להבין ולהשכיל. צריך את הדעת, את ההרגשה, את הקשר הפנימי לדברים.
מישהו נכנס פעם לרבי הרש"ב ואמר לו: "כתוב בספרים שצריך ליטול ידיים בבוקר כדי להסיר את רוח הטומאה ששורה על האדם בלילה. אני לא נוטל ידיים, ולמרות זאת אני לא מרגיש שום רוח טומאה!".
ענה לו הרבי: "הדברים שאמרת כעת, שאינך מרגיש רוח טומאה – זוהי ההוכחה הטובה והברורה לכך ששורה עליך רוח טומאה. לב אטום הוא לב ששרתה עליו רוח הטומאה".
לחיים! שנתחיל לעורר את הלב שלנו, להתחיל להרגיש באמת, להתנועע!
זה לא סתם שצריך להרגיש את הדברים ולהתעורר. צריך לקלוט גם, ואולי אפילו בעיקר, את מה שבין השורות, את העניין הפנימי שמסתתר מאחורי האותיות.
הרב פינחס טייץ היה גאון גדול ורב חשוב באמריקה. הוא הראשון שהתחיל להפיץ ולשדר שיעורי תורה ברדיו. הוא חי שנים רבות ברוסיה וגם לאחר שהגיע לאמריקה המשיך לנסוע הרבה לרוסיה בשביל להפיץ שם יהדות. הוא לא היה חסיד אך מכיוון שידע שהרבי מעודכן תמיד בנעשה ברוסיה, אז לפני כל נסיעה הוא היה נכנס לרבי, והרבי היה מוסר לו הוראות ועצות.
הרבי אמר לו, למשל, שכשהוא מתארח בבית מלון, שלא יישן הרבה על המיטה אלא על הספה. למה? מפני שאחת מהשיטות של המשטרה החשאית לחשוף מרגלים הייתה לעקוב אחרי צורת השינה של חשודים. לאחר שאורח היה עוזב מלון, הם היו בודקים את הסדינים והמצעים שלו. אם הוא ישן בשקט ובשלווה, כנראה שאין ממה לחשוש, אבל אם הסדינים והמצעים היו ממש מקומטים, מה שמעיד על תזוזות רבות ואי נוחות, חשדם היה גובר. "אם תישן על הספה", אמר לו הרבי, "לא יבינו ולא יחשדו שיש לך מה להסתיר".
לפני אחת הנסיעות, הרבי דיבר איתו שעתיים שלמות. אחר כך הביא לו הרבי את ספר התניא, ואמר לו: "בספר התניא הזה אני לומד. אני מבקש ממך לתת אותו לחסידים, שהם ילמדו בו שם, מאחורי מסך הברזל, וכך נהיה קשורים".
הרבי אמר לו שבגלל שהמקום שם שורץ מרגלים ומלשינים בכל פינה, שילך להתפלל בבית הכנסת הגדול במוסקבה "מרינה רושצ'ה", שם יעמוד לידו חסיד ויתפלל גם הוא, ובאמצע התפילה הוא כבר יורה לו איפה ייפגשו בהמשך.
הרב טייץ נוסע לרוסיה, נכנס לבית הכנסת במוסקבה, באמצע התפילה עמד לידו חסיד ואמר לו: "מחר באחת עשרה בבוקר, בפינה השמאלית של הפארק, ניפגש ליד הספסל".
הרב טייץ הלך לפארק בשעה שנקבעה, ובחיקו התניא. ישבו שם שלושה חסידים, והוא אמר להם: "יש לי שליחות מהרבי. הרבי אמר שהוא לומד בתניא הזה ועל ידי זה שאתם תלמדו בו, אז תהיו מקושרים איתו". תוך כדי דיבור הרב טייץ הושיט לאחד מהם את הספר, אבל לתדהמתו הוא לא רצה לקחת אותו. "לא טבלתי היום במקווה", הוא הסביר.
אחד מהשניים האחרים לקח את הספר, דפדף בו ופתאום הבחין בקפל באחד הדפים. הוא פתח את התניא באותו עמוד והתחיל לקרוא. פתאום הוא קפץ וקרא: "הרבי ענה לי! הרבי ענה לי!".
הרב טייץ הביט בו בתמיהה, והחסיד הסביר: "כבר תקופה ארוכה מנקרת בראשי השאלה האם לעזוב את ברית המועצות. נוצרה כעת הזדמנות לבקש אישור יציאה, אבל בבקשה כזאת טמון סיכון, כי אם היא נדחית, אתה נחשב לבוגד שרוצה לעזוב את המולדת. עכשיו, כשקיבלתי ממך את התניא שהרבי שלח אלינו, פתחתי אותו במקום של ה"קנייטש" (הקפל), והמילים הראשונות באותו עמוד הן "שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין". אז הנה, יש כאן תשובה ברורה ללבטים ולספקות שלי! הרבי אומר לי בפירוש – צא מרוסיה, ברח משם!".
החסיד השלישי אמר שאצלו קיננה אותה השאלה בדיוק, אבל הוא דווקא רואה ב"קנייטש" של הרבי סימן שהוא כן צריך להישאר ברוסיה, להילחם ולא לברוח. "הרבי אומר לי להישאר ברוסיה!", הוא אמר.
נו, הרב טייץ שמע את הדברים. אחד רואה ב"קנייטש" הוראה להישאר ברוסיה, השני רואה בו דווקא הוראה לצאת מרוסיה. "תסתדרו", הוא אמר להם וחשב שזה מגוחך למדי.
אחרי שהרב טייץ חזר מהשליחות שלו ברוסיה, הוא מסר לרבי דיווח על כל מה שהיה שם. הוא סיפר את השתלשלות האירועים, איך הוא מסר את התניא בפארק במוסקבה, אבל הוא לא סיפר על ה"קנייטש". הוא לא רצה לגרום לרבי עגמת נפש מכך שיש לו חסידים כאלה פנאטיים וצרי מחשבה.
הרבי הקשיב ובלע כל מילה שלו. "החייתני!", הוא אמר לרב טייץ. "ספר לי עוד משהו", הוא ביקש. הרב טייץ אמר: "כבר סיפרתי הכל. אין לי עוד מה לספר", והרבי התעקש – "ספר, ספר לי עוד"… אבל על ה"קנייטש" הוא לא סיפר. והרבי, בפעם השלישית, ביקש: "ספר לי עוד פרטים", והרב טייץ שוב חוזר על הפארק, על החסיד שלא רצה לגעת בספר כי הוא לא טבל במקווה, עד שהרבי שואל אותו ישירות: "את ה'קנייטש' הם ראו או לא ראו?".
"באותו רגע", סיפר הרב טייץ, "ה'חתיכת מתנגד' שלי פתאום הפכה לחסיד. ולא בגלל שראיתי את רוח הקודש בגלוי, אלא בגלל הקשר הנפשי העצמי של הרבי עם החסידים שלו. זה מה שתפס אותי".
ה"קנייטש" הזה, זה כל העניין של התוועדות. כי למה בכלל מתוועדים? למה שלא ניקח ספר עמוק ונשב ללמוד אותו בעיון? למה לשבת ולשיר ניגונים? זו בדיוק הנקודה. יש מילים, יש אותיות – זה מהשכל. ויש ניגון. ניגון הוא למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת, הוא קולמוס הנפש. זה ה"קנייטש".
כשמנגנים ניגון – התחושה של כל אחד היא שונה, כי ניגון הוא למעלה מהשכל ומהדעת. בהתוועדות חסידית יושבים, לוקחים את המאמר ועושים ממנו ניגון. לוקחים את מה שבהבנה וקולטים אותו ברמה גבוהה יותר, למעלה מהשכל. בהתוועדות אנחנו מנסים להפנים את מה שבין המילים, את מה שבין השורות, את הלחלוחית, את ה"קנייטש".
עובד ונערך על־פי "לחיים ולברכה" הוצאת 'לדורות'
