עוד מעט יגיע ראש השנה. נמליך עלינו את הקדוש ברוך הוא, נתפלל שישמע את תפילותינו, נעמוד לפניו אם כבנים ואם כעבדים, ובליל ראש השנה נאמר תפילה על הפרנסה, "מי הוא זה מלך הכבוד? ה' צבאות הוא מלך הכבוד". הרבי הרש"ב היה אומר שבמזמור הזה תלויה כל ההשפעה הגשמית של השנה הבאה.
למרות שזה נושא שכולם חושבים עליו, מתעסקים בו ומוטרדים ממנו, משום מה חסידים לא מרבים לדבר על הפרנסה. נראה להם שזו שפלות להתעסק בגשמיות כזו, אבל זו טעות. אי אפשר בלי פרנסה, וגם היא חלק מעבודת ה'.
הדברים הללו הם לא שיחת מוסר, אני אומר אותם קודם כל לעצמי. מספרים על אחד הבנים של ה'צמח צדק' שהקים חצר חדשה, והחסידים היו נכנסים אליו לדבר בענייני רוחניות ועבודת ה'. אבל בכל פעם שחסיד התחיל לספר לרבי על הבעיה שלו, הרבי היה מתחיל לבכות ואומר "גם לי יש את אותה הבעיה!" החסיד התפלא: לרבי יש אותה בעיה כמוני? איך זה יכול להיות?
הדבר נמשך תקופה, ולכל אחד שנכנס עם בעיה הרבי אומר "גם לי יש אותה בעיה", אתם יכולים להבין לבד שבסופו של דבר החסידים הפסיקו לבוא. כולם מחפשים רבי שיעזור להם, לא רבי שיש לו בעיות בעצמו. לאט לאט החסידים עזבו אותו, ואתם נעלמה גם הפרנסה. גם החותן שלו ניסה לשכנע אותו שישנה את דרכו, "אם תמשיך לענות להם כך, לא יישאר לך כלום. החסידים מחפשים רבי שיחזק אותם, למה אתה חייב לספר את האמת?" יום אחד הגיע חסיד שכנראה לא עודכן בחדשות, וביקש להיכנס ליחידות. הוא התחיל לספר על הבעיות שלו והרבי עצר אותו ואמר: "אף על פי שחותני לא מרשה לי לומר זאת, אין לי ברירה. אבל האמת היא – גם אני סובל מהבעיה הזו!"… אני לא יודע מה עלה בסופו של הרבי הזה, אבל בעניין הזה כולנו באותה סירה.
לפני שאדם מתחתן, אין עליו עול. הוא גר אצל ההורים, אחר כך בישיבה או במקומות אחרים. נותנים לו אוכל, כביסה ומגורים. אין לו חשבונות חשמל ולא תשלומים לעירייה. אבל כשהוא מתחתן, משהו משתנה – מעכשיו הוא אחראי. גם אם יתנו לו נדוניה של מיליון דולר, זה לא ישנה את העובדה שמרגע זה העול רובץ עליו. זה מעבר חד, שאומר שמעכשיו הוא צריך לדאוג להכל – הצורך לדאוג לאוכל ופרנסה לא משנה כמו העובדה שמעכשיו הוא האחראי. יש רק בעיה אחת – הוא בטוח שהאחריות רובצת עליו, ושוכח שהכל מה'.
הרבה אנשים מתכננים איך החיים שלהם ייראו. מה בסך הכל יהודי רוצה? להתנהל בשלווה, לגדל משפחה וללמוד תורה. אבל לא תמיד התוכניות יוצאות לפועל. לפעמים פשוט לא הולך. אנחנו כל הזמן במתח – מה יהיה, איך נסתדר, מאיפה תהיה פרנסה? יהודי חסיד רוצה חיים נורמליים לא בשביל הגשמיות, אלא בשביל הרוחניות! בשביל עבודת ה' צריך ישוב דעת, פנאי להתבוננות. איך הוא יעשה את זה בלי פרנסה? כאן נכנסת עבודת הביטחון – הכל מה'.
אספר לכם משהו שקרה לי לאחרונה. בקיץ האחרון הייתי מעורב בפרויקט גדול לנוער נושר. לקחתי על עצמי התחייבות גדולה והבאתי אותם לישיבה אצלנו, ועד עכשיו אין לי איך לשלם את זה. מדובר בעשרות אלפי שקלים… אני לא מתרגש כל כך מענייני כספים אבל מה אומר? זה בלבל אותי ולא עזב אותי אפילו בזמן התפילה.
שבת אחת לפני התפילה התחלתי להתבונן בזה ואמרתי לעצמי: 'אתה עשית משהו טוב, לקחת על עצמך פרויקט חשוב, עכשיו תזכור שאת הכסף ה' מביא'. זה לא עזר. התחלתי להגיד פסוקי דזמרה אבל הדאגות לא הרפו. ואז הגעתי למזמור צ"א, "יושב בסתר עליון". לרש"י יש פירוש מאוד מעניין על הפסוק הזה, לגמרי לא בדרך הפשט.
את מזמור צ', הקודם, אמר משה רבנו: "תפילה למשה איש הא־להים". רש"י מסביר שהוא קשור גם למזמור הבא – היושב בסתר עליון הוא לא ה' אלא משה! הוא עלה למדרגה של יושב בסתר, ומעודד את שאר בני האדם לחסות תחת כנפי השכינה. משה אומר: תלמדו ממני, "אומר לה' חסדי ומצודתי, אלוקי אבטח בו". כפי שאני בוטח בה', כך גם אתם יכולים. כמו מוכר שממליץ ללקוחות על מוצר טוב, משה 'מוכר' לנו את האמונה, 'זה הצליח לי, תנסו גם'. ומה נרוויח אם נעשה את זה? "כי הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות… לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם… כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך". הגנה ושלווה מכל המפריעים, "שילומת רשעים תראה", כל ההפרעות נשלמו. רק תגיד "אתה ה' מחסי", ויבואו לך ישועות: "אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי".
נזכרתי בכל זה כשהתחלתי לקרוא את המזמור בתפילה בשבת. אמרתי מילה מילה, פסוק פסוק. לאט לאט זה התחיל לעבוד… יש לך דאגות? "עליון שמת מעונך" ואתה מסודר, יותר טוב מביטוח חיים. מאותו רגע, נהייתי רגוע. המשכתי להתפלל והצלחתי לשכוח מזה. אז שים את המעות שלך אצל הקדוש ברוך הוא.
גם בחודש אלול יש עבודה של ביטחון, ביטחון שה' מקבל אותנו ורוצה בנו. אנחנו אומרים פעמיים ביום, בסוף שחרית ומנחה, את מזמור כ"ז בתהלים: "לדוד ה' אורי וישעי". הפסוק האחרון הוא "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", חז"ל למדו מזה את עניין ההתחזקות בתפילה: לא משנה כמה התפללת וקיווית, אפשר תמיד להתחזק עוד.
לפני בערך מאה שנה היה בטבריה יהודי בשם ר' שמחה בונים ורנר. הוא היה אחראי על מוסדות התורה על שם רבי מאיר בעל הנס, ושימש גם ראש ישיבה וגם מנהל כספים. סבא שלי למד שם, וסיפר שזה היה עולם אחר. האברכים למדו מיום ראשון וחזרו הביתה רק ביום חמישי בערב. כל שאר ימות השבוע הם היו בישיבה – או לומדים או נחים על הספסלים. הרב ורנר היה צריך לדאוג מדי חודש שתהיה משכורת לאברכים. מדובר בהמון כסף, והוא היה מקפיד לחלק אותו בכל ראש חודש.
פעם אחת הגיע ערב ראש חודש ואין לו מה לתת מחר, אפילו לא לירה טורקית אחת. מתוך כאב הוא נרדם על המיטה, ובחלומו הוא רואה את הרב הקודם מטבריה, רבי משה קלירס זצ"ל, חסיד סלונים. במה הוא יכבד אותו? הרב ורנר הגיש לו כוס קפה, 'גלוז קווה' באידיש. רבי משה הסתכל עליו ואמר: "דוס איז קווה?" זה קפה?! הרב ורנר הלך לשפוך את הכוס והכין קפה אחר. הוא הגיש אותו לרב קלירס ורואה שהוא מסתכל בו ושואל: "דוס איז קווה?" שוב הלך לשפוך את הקפה, אך כשחזר בפעם השלישית עם קפה חדש – הרב קלירס כבר נעלם.
הרב ורנר התעורר. היום הוא צריך לשלם משכורות, ומה הוא אמור לעשות? מה רבי משה ניסה להגיד לו? ואז פתאום הוא קלט את המסר: מרוב דאגות הוא שכח שיש אחראי לעולם הזה, ולא קוראים לו הרב שמחה. הרב קלירס בעצם שאל אותו, זה נקרא "קווה אל ה'?" הוא הבין שהוא צריך להתחזק בביטחון, שלא הכל מוטל עליו. הוא ניגש לבתו הגדולה, היום הרבנית מרים אויערבאך מטבריה, תיבדל לחיים ארוכים, ואמר לה: "בואי אתי ותראי איך שה' עוזר". שניהם ירדו לעיר התחתית, מולם צעד יהודי שעצר ליד הרב ושאל אותו: "אולי הרב צריך איזו הלוואה לכולל?"
הרב לא היה מופתע אבל בכל זאת, מעניין איך ה' מגלגל את הישועה כהרף עין. מסתבר שהאנגלים עמדו להחליף את המטבע בארץ וכל הכסף של היהודי הזה עמד לאבד את ערכו. הוא רצה להלוות אותו כדי לשמור עליו, והעדיף לתת למוסד שיחזיר לו לאט לאט, בלי למהר. אז יוצא שהרב ורנר בעצם עשה לו טובה שלקח ממנו את הכסף… וכמובן שהוא נתן את המשכורות באותו יום. קווה אל ה'.
הביטחון הוא תכונה מעל הטבע. איך אפשר להאמין שיהיה בסדר כשאתה לא רואה שום פתרון באופק? זו בדיוק הנקודה, לצאת מהטבע שלך. אני זוכר שפעם אחת הרבי מלובביץ' דרש מהחסידים לעשות משהו, להתחזק באיזו הנהגה, וכשאמרו לו שזה לא בטבע שלהם הוא ענה: "אה, צריך לשנות את הטבע בשביל זה? אז מה בכך? 'אני נבראתי לשמש את קוני'". זה ציטוט מהמשנה במסכת קידושין – אתה נבראת לעבוד את ה', וכל הטבע שלך זה כדי 'לשמש את קוני'. אז אם צריך לשנות את הטבע – תשנה…
דיברתי פעם עם מומחה לכתבי הרבי, והוא טען שהרבי מאוד החשיב את העניין של אמונה וביטחון. הנושא מופיע בכתבים שלו יותר מכל הרביים האחרים. בדרך כלל כשאדם משנה את הטבע שלו זה נחשב לעבודה גדולה מאוד, אבל הרבי לא התרגש מזה בכלל. בשביל זה נבראת! ואם צריך לשנות – תשנה…
לחיים!