בס"ד

למצוא את הכתר שם טוב שלך

למצוא את הכתר שם טוב שלך

בח"י אלול אנחנו חוגגים שני ימי הולדת – של רבי ישראל בעל שם טוב ושל בעל התניא. עצם העניין שאנחנו זוכרים וחוגגים ימי הולדת הוא חריג, משום שאנחנו יודעים בערך מתי חיו רובם של אנשי השם הרבים בהיסטוריה הגדולה שלנו, ובאיזה תאריך חל היארצייט (יום הפטירה) שלהם, אבל בדרך כלל איננו יודעים את יום ההולדת שלהם. יש רק דמויות ספורות, יוצאות מן הכלל, מתוך כל ההיסטוריה היהודית, שאנחנו יודעים את תאריך יום ההולדת שלהן. אני רוצה להעלות את השאלה: מדוע יש לנו כל כך הרבה תאריכי פטירה וכל כך מעט ימי הולדת?

מהו יארצייט? למה מציינים את יום הפטירה? יארצייט מסמל את סוף החיים של אדם ואת סיכום החיים שלו. יש אנשים שאפשר לסכם את חייהם ברשימת מפעלים או עבודות שהם עשו. אם מנסים לסכם את חייו של רש"י, למשל, הסיכום לא יהיה קשור באנקדוטות או סיפורים, משום שהדבר העיקרי שרש"י עשה הוא מפעל של פירוש. במובן הזה רש"י נמצא בתוך כל חומש וחי בתוך כל גמרא. זה מה שנשאר ממנו. יש אנשים שהסיכום של ימי חייהם הוא סיכום של ספרים, ויש אנשים שימי חייהם מסתכמים במעשים אחרים; יש כאלה שניצחו במלחמה או בנו יישוב וכן על זו הדרך. זה עניינו של יום היארצייט – יום של סיכום מעשיו של אדם בימי חייו. 

יום ההולדת שונה בתכלית. מה אכפת לי שמישהו נולד בתאריך מסוים? האמת היא שיום ההולדת חשוב רק לגבי אנשים שעניין החיים שלהם איננו מסתכם בעבודה מסוימת שעשו או במפעל מסוים שפעלו, אלא בעצם הווייתם כבני אדם. ומכיוון שבניגוד למפעליו של אדם, שאותם אפשר לסכם בסוף חייו, להווייתו ולעצם החיים שלו אין נקודה מתאימה של סיכום, לכן השאלה מי היה אדם מסוים אינה קשורה ליארצייט. זו שאלה שקשורה דווקא ליום הולדת.

זוהי גם הסיבה שבח"י אלול חוגגים את יום ההולדת של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב נפטר ונקבר, ואני יכול להעיד שאפילו עמדתי ליד הקבר שלו. אבל לאמיתו של דבר הבעל שם טוב עדיין מהלך ברחובות. מפעם לפעם הוא מחייך למישהו, מפעם לפעם הוא טופח למישהו במקטרת הארוכה שלו כמו שהיה עושה בחייו. הוא ממשיך לחיות גם כשהוא מת. לא לחינם אנחנו לא לגמרי בטוחים מתי חל היארצייט שלו – אם הוא נפטר בו' בסיוון או בז' בסיוון – ואילו את תאריך יום ההולדת שלו אנחנו יודעים בבירור; שהרי הבעל שם טוב היה איש חי. איש חי כזה לא צריך לכתוב ספרים – גם אם בפועל לפעמים הוא כותב ספרים – משום שהמהות שלו יותר חשובה מאשר הכתיבה שלו.

הנקודה הזו נכונה גם לגבי רבי שניאור זלמן מלאדי: למרות שהוא ידוע בתור המחבר של ספר התניא, ולמרות שהוא כתב עוד ספרים חשובים בהלכה וגם בתחומים אחרים, מעבר לכל העניינים הללו הוא יצר עולם. הוא בנה בני אדם, וזה עניין יותר משמעותי מאשר הספרים שהוא כתב.

עצם העניין שבח"י אלול חוגגים ימי הולדת, מבטא, כאמור, התייחסות שונה לדמויות שלכבודן חוגגים. אולם מעבר לכך, העניין הזה מבטא גם שינוי עקרוני בתפיסת העולם. זוהי, בתמצית, הנקודה שעליה עומדת החסידות: השאלות אם אדם פלוני כתב ספרים או לא כתב ספרים, אם הוא הוליד ילדים או לא הוליד ילדים, אינן השאלות החשובות. השאלה החשובה שצריך לשאול לגבי כל אדם ואדם היא: מי היה האיש הזה?

הנקודה הזו קשורה גם לכינוי 'בעל שם טוב'. הכינוי הזה מבוסס על משנה בפרקי אבות. שם כתוב שישנם שלושה כתרים: הכתר הראשון הוא כתר תורה – זהו כתר גדול וחשוב מאוד, והוא יכול להינתן לכל אחד אף על פי שלא כל אחד מגיע אליו בפועל. הכתר השני הוא כתר כהונה, שהוא כתר שעובר בירושה. הכתר השלישי הוא כתר מלכות. באופן עקרוני הכתר הזה שייך לכל ישראל: לפי ההלכה ולפי הנביאים כל אדם מישראל ראוי להיות מלך, אלא שתמיד צריך מלך מבית דוד שייחשב כמלך העליון. אבל יש כתר נוסף שנגיש לכל אדם מישראל – כתר שם טוב. הכתר הזה לא נמדד בתורה, והוא לא קשור למלכות או לכהונה; הוא הכתר של האדם עצמו, של האישיות שלו. לכן רבי שמעון אומר ש"כתר שם טוב עולה על גביהן" – על גבי הכתרים האחרים.

הבעל שם טוב עמד על כך שיקראו לו 'הבעל שם טוב' מפני שהוא העמיד את תורתו על הנקודה הזו של 'כתר שם טוב'. גם אם אדם לא יודע ללמוד, גם אם הוא לא ממש מתמיד, וגם אם הוא לא מאוד צדיק – יכול להיות לו כתר שם טוב, משום שהכתר הזה קשור בהכרח למה שהוא יכול להיות. והדבר הזה יכול לעלות על כולם, על כהונה, תורה ומלכות. כל אדם מישראל יכול להיות בעל שם טוב.

ואת זה אני מנסה לגדל מבין תלמידיי: אולי לאחד מהם או לשניים מהם יש פוטנציאל להיות גדולים בתורה ואולי כמה מהם יכולים להיות צדיקים, אבל מה שאני באמת מקווה שיצא מהם הוא אנשים בעלי כתר שם טוב.

כתר שם טוב קשור בהוויה האישית ובמעלה המיוחדת של כל אדם, במתנה המיוחדת שהוא קיבל מהקדוש ברוך הוא. החסידות לא עסקה בשאלה אם אדם יצר דברים בימי חייו; היא עסקה בהוויית החיים. ייתכן שאדם לא יצר שום יצירה גדולה, אבל הוא הסתובב בעולם והפיץ נקודות קטנות של אור, וכל מי שהוא פגש יצא עם קצת יותר אור; זה לא מפעל חיים שאפשר לציין אותו ביארצייט שלו, משום שהוא לא נמדד באותו אופן שבו מסכמים את החיים בסופם, אבל המפעל הזה משמעותי כשעוסקים בעצם חייו של אדם. כמו שכתוב על שרה אימנו "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – כל השנים הללו היו שנים של חיים.

בעולם מסתובבים כך וכך אנשים שחייהם חסרי משמעות. יש אנשים שהדבר הכי חשוב שהם עשו בחייהם הוא להוליד ילדים. גם אם הולדת ילדים היא דבר גדול וחשוב, בכל זאת הייתי רוצה שזה לא יהיה הדבר הכי חשוב שאנשים עושים בחייהם.

פעם אמרתי לאיזה בחור: ישנם סוסי מרוץ שתפקידם לרוץ ולנצח בכל מיני מרוצים, וכך להפיק רווחים לבעליהם. הסוסים הללו הם סוסים יקרים ומכובדים מאוד, ולפעמים יש להם שושלות יוחסין הרבה יותר ארוכות מאשר לבעלים שלהם. כשרגל של סוס כזה נפגעת עולה השאלה מה לעשות איתו; לרוץ הוא לא יכול ולזבל איתו את הדשן לא מספיק כדאי. בסוס כזה בדרך כלל משתמשים בתור סוס הרבעה, וכך הוא מעביר לצאצאיו את כל הפוטנציאל הסוסי שלו; אולי הוא יוליד סוס אחר קטן, שממנו יצמח משהו. אמרתי לבחור הזה: תראה, בתור סוס מרוץ כבר גמרת מזמן את הקריירה שלך. כרגע כל מה שאתה יכול להיות זה להוליד ילדים ולשלוח אותם לישיבה טובה, ואולי יצא מהם משהו. על זה אני מדבר, על אדם כזה שחייו נעשו חסרי משמעות.

סוג אחר של אנשים כביכול מקבלים על עצמם 'בנדר ובשבועה' שכל ימי חייהם הם יהיו אנשים בינוניים, וחלילה לא יותר מזה. אדם כזה מקיים כפשוטו את מה שכתוב בקהלת: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר". וכמו שהיו אומרים כשהייתי ילד: "מה זה בינוני? הוא לא סור מרע ולא עשה טוב", או בנוסח אחר: "איש בינוני הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן".

אלא שעל פי החסידות כל אדם מישראל נולד כדי שלא להיות בינוני, גם אם לא תמיד הגדלות שלו היא באותם התחומים שעליהם אנשים מסתכלים. לא תמיד היא נמדדת באותו אופן שבו אנשים רגילים למדוד. יש, למשל, אנשים שבתור תלמידי חכמים, אנשי עסקים או אנשי ציבור הם בינוניים או פחות מכך, אבל כאשר הם נוגעים בירק, הירק הזה מתחיל לצמוח. אלה הם אנשים שיש להם 'אצבעות ירוקות'. אם הם ישתלו שתילי עגבניות באותו עציץ עם אנשים אחרים, השתילים של האחרים בקושי יצמחו, ואצלם יצמיחו השתילים פירות. שמעתי על כישרונות תמוהים ומוזרים כאלה בתחום הזה ובתחומים אחרים, וקשה היה לי להאמין. אבל עשו בדיקות מדוקדקות, והתברר שבאמת יש אנשים עם תכונות מיוחדות גם בתחומים מפתיעים.

הבעל שם טוב האמין שכשאדם מקבל תכונה כזו – זה דבר משמעותי, משום שהתכונה המיוחדת הזו היא מתנת ה'. כל אחד ואחד צריך לחפש את המתנה שה' נתן לו ולנסות לגלות איפה היא נמצאת. עניינה של החסידות ושל ח"י אלול קשור בדיוק לנקודה הזו: איך אפשר לגרום לאדם לא להיות בינוני במהותו.

יש אדם שיש לו 'כתר חיוך', שכשהוא מחייך לאדם אחר הוא מאיר אותו. זהו כתר גדול שהרבה רבנים, כהנים ומלכים לא זכו לקבל אותו. יש אדם שיש לו כתר כזה שהוא יכול להושיט יד למישהו אחר, ואותו אדם מרגיש: עכשיו קיבלתי עזרה אמיתית; עכשיו יש לי מקור של כוח. אלה הן תכונות שלא נמדדות בכלים שבהם אנשים מודדים בדרך כלל גדולה.

יש אנשים שקיבלו את מתנת הריפוי, יש אנשים שקיבלו את מתנת המלחמה, ויש אנשים שקיבלו מתנה אחרת – למרות שהם עצמם לא מבינים שום דבר, הם יכולים לגרום לאנשים אחרים לחשוב. אלה הם אנשים שצריך להיעזר בהם לא כדי לדעת מהן התשובות הנכונות אלא כדי לדעת מהן השאלות הנכונות. אדם כזה הוא לא סתם מקשן עם הארץ, אלא הוא תמיד שואל את השאלות שאותן צריך לשאול. לדעת לשאול זו מעלה בפני עצמה, זהו כוח בפני עצמו.

אדם צריך לחפש ולשאול: לשם מה שלח אותי הקדוש ברוך הוא לעולם? יש אנשים שהקדוש ברוך הוא שלח אותם לעולם להושיט יד לאחרים, יש כאלה שהוא שלח אותם לעולם להגיד מילה טובה, יש אנשים שיכולים להפעיל אנשים אחרים, ויש כאלה שהוא שלח אותם לעולם בשביל שייתנו עצה טובה – לא בהכרח מחמת חכמתם אלא משום שהם מכֻוונים למצוא דרך טובה. כל אחד מהכישורים הללו עומד בפני עצמו.

כאמור, החסידות החשיבה מאוד את הכתר שם טוב, הכוח הלא מוגדר שיש לכל אדם, הדבר שאדם יכול לעשות בשלמות. החסידות שואלת כל אדם: מה אתה יכול לעשות. ולכן "האי מאן דבעי למהוי חסידא" צריך להסתכל בתוך עצמו ולראות: איזה דבר שיכול להיות כתר שם טוב נתן לי הקדוש ברוך הוא?

בניגוד למה שאנשים חושבים, אדם לא נעשה חסיד אם הוא לובש גארטל, כשם שאם צובעים חתול בפסים שחורים ולבנים, הוא לא הופך לזברה. אדם שרוצה להיות חסיד בעצם לא צריך לגדל פאות, להתחיל לצעוק בתפילה או להתחיל לדבר ביידיש, והוא אפילו לא צריך להתחיל להתפלל בנוסח ספרד. אלה הם רק סימנים שאדם עושה לעצמו כדי לזכור לאיזו חברה הוא שייך, או לאיזו חברה הוא רוצה להיות שייך. עיקרה של החסידות הוא השינוי שקורה לאדם בתוכו, העבודה שלו על מהות עצמו, מה שאדם עושה בנוגע לכתר הכללי שלא נמדד במידות של עושר, כבוד או משרה מכובדת, אלא בשאלה מיהו האדם עצמו.

החסידות גם לא עומדת על שמירת מצוות, משום שפשוט שאדם צריך לשמור מצוות. כדי להיות חסיד לא מספיק לשמור מצוות, משום ששמירת מצוות היא רק מסגרת החיים של האדם. נקודת החיים של אדם קשורה לשאלה: מה אתה יכול לעשות?

כשבן אדם הופך להיות חסיד במובן הזה, לא מדובר בעניין קטן. זה אומר שהאיש הזה, שיש לו כתר שם טוב, גדל לשיעור שבו הוא צריך להיות. הקדוש ברוך הוא נותן לכל אדם את הכוח לגדול ולצמוח בתחום מסוים, ומי שמנצל את הכוח הזה גדל וצומח עד גובהי מרומים בתחום שלו.

לדוגמא, קורה שאני שואל אדם שלומד הוראה: "באיזו כיתה אתה רוצה ללמד?" והוא אומר לי: "אני רוצה להיות מורה בכיתה א'". להיות מורה בכיתה א' זו לא ירידה, משום שאפשר למלא את התפקיד הזה באומץ גדול וביצירתיות גדולה. יש אנשים שלא מסוגלים להיות מורים בכיתה א' משום שהם יותר מדי חכמים ומלומדים, ויש אנשים שמסוגלים לדבר עם ילדים בכיתה א'. כשמורה בכיתה א' נותן לתלמידים את מה שהוא צריך לתת להם – אשרי חלקו. אני בטוח שיש כך וכך מורים נסתרים שכל תהילת העולם ראויה להם, משום שהם העבירו לתלמידים שלהם הרבה דברים טובים. 

הקדוש ברוך הוא מייצר מלאכים בחבילות, בייצור תעשייתי, כמו שכתוב: "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן". יש לו כמה מלאכים שהוא רוצה, והם מסודרים בפלוגות ובמחלקות. אמנם הוא דואג שיהיו עוד ועוד מלאכים, אבל הוא לא דואג לתת לכל מלאך צביון מיוחד. לבני אדם, לעומת זאת, הוא דואג לתת לכל אחד צביון משלו, כמו שכתוב במשנה ש"הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו". המתנה שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד מאיתנו היא החותם הייחודי שבו הוא חותם אותנו, שבו אני הוא אני ולא אחר. במעשה הזה הקב"ה בעצם אומר לכל אדם: "מה רציתי ממך? לא רציתי שתהיה זהה לכל האחרים, אחרת לא היית מקבל טביעה וחותם מיוחד. גם לא רציתי שתצא אדם בינוני. רציתי שתצמח ותגדל בתחום הייחודי לך. אולי אתה לא יכול להגיע לתורה, לכהונה או למלכות, אבל אתה יכול להגיע לשם טוב, לכתר שעולה על גביהן".

כתר שם טוב הוא הכתר שהקדוש ברוך הוא נותן בעצמו. וכשבאים אליו בניו, אחרי שהיו בעולם הזה ועשו מה שעשו, הוא שואל כל אחד ואחד מהם: "שלחתי אותך לעבוד בגינה שלך, בעבודה שלך, ביצירה שלך, מה עשית? איפה הדברים שעשית? אולי בגלל סיבות ואילוצים כלשהם נהיית חייל או סופר או משהו אחר, אבל מעבר לכל אלה הייתה לך איזו נקודה פנימית, תפקיד מסוים שאותו יכולת למלא, ואת הנקודה הזאת היית צריך לגדל".

לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן