אצל חסידים מרבים לעסוק בעבודה פנימית ושוללים את החיצוניות. המשמעות הפשוטה והבסיסית של 'פנימיות' היא, שהאדם אוחז לגמרי בעניין בו הוא עוסק; הוא, עם כל פנימיותו, נמצא בו. בהקשר זה, משמעות השימוש במושג 'פנימי' היא שלילת החיצוניות.
אצל חסידים, המילה הכי גסה והתואר הכי קשה שניתן לומר על מישהו, הוא התואר 'חיצון'. זה הביטוי שמבטא אצל חסידים את הזלזול והתיעוב הגדולים ביותר.
חסידים היו אומרים כך: בחסידות יש תרופה לכל בעיה. עבור כל מידה רעה יש עצה כיצד ניתן לטפל בה ולהיפטר ממנה. חוץ מ'חיצון', ל'חיצון' אין תקנה.
מדוע? מה כל כך גרוע בבעיה זו עד שאומרים שהיא חסרת תקנה לחלוטין?
ההסבר לכך הוא פשוט: הדרך להתרפא ממידה לא טובה או מבעיה כלשהי בעבודת ה', היא על ידי שהאדם לומד חסידות ברצינות, אליבא דנפשיה, ובכך מבין את מהות הבעיה ואת הדרך להיפטר ממנה.
אולם כאשר מדובר על אדם 'חיצון', שלוקח כל דבר ב'חיצוניות', הרי גם כאשר יימצא הפתרון כיצד לשרש תכונה מגונה זו, כיוון שמדובר ב'חיצון', הוא ייקח גם את הפתרון לבעייתו ב'חיצוניות', אם כן כיצד יתרפא מחוליו?!…
על הפסוק "ובני קרח לא מתו" אומרים חז"ל "מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו". ובמקום זה שנתבצר להם, עומדים בני קרח ומכריזים ללא הרף: "משה אמת ותורתו אמת והן בדאין".
נשאלת השאלה: אם הם מכריזים "משה אמת ותורתו אמת", מדוע מקומם עדיין בגיהינום?
אמרו על כך: בני קרח עצמם מודים בדבריהם ש"הן בדאין". אם כן נמצא, שגם כאשר הם אומרים "משה אמת ותורתו אמת" הם אינם מתכוונים לדברים בפנימיות ובאמת, אלא רק מן השפה ולחוץ – ב'חיצוניות', אם כן מקומם עדיין בגיהינום…
אם אין דעת, אם האדם אינו רציני ואוחז באמת במה שאומר, הוא יכול לומר דברים מאוד חשובים – כמו "משה אמת ותורתו אמת" – אבל אין לזה שום משמעות, והוא נמצא בגיהינום; הוא יכול לומר בשפתיו מילים של בקשה בעניינים רוחניים או גשמיים אבל הוא כלל לא מתכוון למה שאומר ואין זו תפילה אמיתית.
רבי הלל מפַּרִיץ' היה הרב החסידי בעירו, שבה התגוררו גם יהודים שלא נמנו על עדת החסידים. הוא נודע בגאונותו וחסידותו, ועל כולנה – היה מהדר מופלא בקיום המצוות.
אירע פעם שבערב חג הסוכות נודע לר' הלל שליהודי אחד בעירו, גביר גדול, יש אתרוג מהודר מאוד.
בבוקר היום הראשון של החג הלך ר' הלל לביתו של הגביר כדי לבקש ממנו לברך על האתרוג המהודר שלו. ר' הלל חשב שבשעה זו העשיר כבר יהיה אחרי התפילה, ואז הוא יקנה לו את האתרוג ב"מתנה על מנת להחזיר" כדי שיוכל לברך עליו, אך בבואו התברר לו שהגביר עדיין ישן. ר' הלל המתין אפוא שהגביר יתעורר.
כאשר אותו גביר התעורר משנתו ושמע שהרב של החסידים הגיע במיוחד לביתו כדי לברך על האתרוג שלו, הוא לא הלך להתפלל אלא כיבד תחילה את ר' הלל ונתן לו לברך לפניו על האתרוג, ורק אחר כך הלך להתפלל.
למחרת, בבוקר היום השני של חג הסוכות, הופיע בביתו של הגביר רבה של קהילה אחרת בעיר. גם הוא שמע על האתרוג היפה שנמצא ברשות הגביר והוא רצה לברך עליו, אך בשונה מהתנהגותו של הגביר אתמול כלפי ר' הלל, לא כיבד הלה את הרב לברך לפניו על האתרוג, אלא הלך קודם להתפלל בעצמו ורק לאחר מכן נתן לרב לברך.
הרב התפלא מאוד ושאל אותו: "אני לא מבין, מדוע אתמול כיבדת את הרב של החסידים לברך על האתרוג לפני שהלכת להתפלל, ואילו היום אינך מכבד גם אותי כך?"
השיב הגביר: "כבוד הרב, אסביר לכם. אתמול חשבתי לעצמי: מדוע ר' הלל הגיע אלי? הוא הרי הרב של החסידים ולא של הקהילה שלי! אך כאשר ראיתי איך הוא מברך על האתרוג, הבנתי שאכן יקרה לו מאוד מצוות ד' מינים, ולכן טרח והגיע במיוחד אלי כדי לברך על האתרוג המהודר שזכיתי בו. לעומתו, אתם הגעתם לכאן רק בגלל ש'כן עשה הלל'…"
אתם ודאי זוכרים את המסופר בנביא אודות אליהו הנביא, שבשעה שהיה צריך להוכיח לעם ישראל את השקר של נביאי הבעל, אמר להם: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים? אם ה' האלוקים – לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו".
זה לא מובן. איך אליהו הנביא לקח סיכון כזה?! איך ייתכן שנביא אמת מציע לעם ישראל, אפילו כאפשרות בלבד, ללכת אחרי הבעל חלילה?…
הרבי הסביר את זה פעם כך: כפי שלומדים בחסידות, כל יהודי קשור עם הקב"ה בקשר 'עצמי', קשר שלא ניתן להפסיק אותו לעולם. אפילו מי שמכונה "קל שבקלים", כאשר הוא מגיע לשעת מבחן בעניין של אמונה בה', הוא מוסר את נפשו על קידוש ה' ללא כל חשבון ובלי שום היגיון.
לכן אליהו הנביא אמר לעם ישראל שיש רק שתי אפשרויות: או ללכת אחרי הקב"ה, או ללכת אחרי הבעל. הוא ידע היטב שכאשר זו תהיה השאלה שבני ישראל יצטרכו להכריע בה, אין שום ספק מה תהיה ההכרעה: יהודים בשום אופן לא ילכו אחרי הבעל! אדרבה, עצם ההתמודדות עם הצורך להכריע בדבר כזה, היא זו שתעורר אצלם את 'נקודת היהדות' ומיד הם יחזרו בתשובה. וזאת משום שיהודי לא מסוגל להיפרד מהקב"ה בשום אופן.
אמנם בהקשר למה שדיברנו, בהזדמנות אחרת הרבי הסביר את זה בצורה אחרת:
אדם שיש לו שיטה מסוימת, אפילו אם מדובר בשיטה שקרית או מעוותת, כל זמן שהוא אדם ישר, אדם כנה – יש סיכוי להוכיח לו שהוא טועה ולהראות ששיטתו היא היפך האמת. אדם כזה, כאשר הוא ישתכנע באמת שהשיטה האחרת היא הנכונה – יחזור מטעותו וישנה את דרכו.
לעומתו, אדם הפוסח על שני הסעיפים, זאת אומרת שהוא לא מחובר באמת לשום דבר. לא מעניין אותו שום עניין אמיתי. דבר אחד מעניין אותו: להרוויח מה שיותר! מאדם זה הוא לוקח כסף, מגורם אחר הוא לוקח כבוד וכו' וכו'. הסיכוי להחזיר בתשובה אדם כזה ולשנות אצלו משהו – נמוך הרבה יותר מהסיכוי לשנות אדם ההולך בשיטה מוטעית. מדובר באדם שאין לו שייכות אמיתית לשום דבר – לא בדרך זו ולא בדרך זו; שום דבר לא מעניין אותו מלבד הוא עצמו. אין לו שום כנות פנימית.
בשפת החסידות זה נקרא "לגרמיה": כל מה שהוא עושה, הכל קשור עם המציאות שלו; המהות הפנימית של הדבר, האמת – אינה מעניינת אותו. כל עוד האדם לא יתנתק מעצמו ויחשוב על האמת של הדבר, על העניין עצמו – כל המחשבות שלו יהיו סביב עצמו בלבד, היכן הוא ישיג תועלת כזו או אחרת.
לכן אליהו הנביא פנה אל העם בצורה כזו. הוא רצה להעמיד בפניהם מראה שתציג בצורה חריפה את מצבם – להיות 'חיצון' זה הדבר הגרוע ביותר. אתם עסוקים בעצמכם, באמת לא מעניין אתכם שום דבר אמיתי.
מישהו שאל פעם: מדוע במצוות ד' מינים כולם מתאמצים לקנות דווקא אתרוג יפה ולהחמיר בכל החומרות וההידורים, ואילו במצוות אכילת מרור בעל־הבית לוקח כמו שאר בני הבית – בדיוק שיעור כזית ולא מהדר לקחת יותר?
הוא השיב בדרך צחות שההבדל הוא פשוט: עם האתרוג מסתובבים סביב הבימה בבית הכנסת ב'הושענות' לעיני כל הציבור, ואילו את המרור אוכלים בבית רק עם בני המשפחה… אם המנהג היה הפוך – להסתובב סביב הבימה בבית הכנסת עם המרור ולעשות 'הושענות' בבית עם הד' מינים, היו מהדרים ומחמירים בשיעור המרור…
הדרך הטובה ביותר לעורר באדם קצת 'דעת', לגרום לו לחשוב על העניין עצמו באופן רציני ופנימי ולא להיות שקוע ב'חיצוניות' בלבד, היא – ללמוד חסידות ברצינות. לרצות ולהשתדל להבין את הנלמד כראוי, ולחשוב על הדברים. זה המפתח לעורר באדם שייכות פנימית לעניין.
כאשר הלימוד הוא רציני, מתחילה להתעורר באדם תנועה של רצון להבין יותר לעומק, והוא מתחיל להסתכל על דברים במבט פנימי יותר, ואז לאט לאט הוא מתייחס ממילא לדברים ברצינות ובפנימיות יותר.
פעם אחת פגש החסיד רבי דוד צבי (הרד"צ) חן יהודי שסיפר לו בהתרגשות, שרב הקהילה בעירו ממש 'חי' כל שנה מחדש את הנס של קריעת ים סוף, והיהודי תיאר לו עד היכן הדברים מגיעים: בשביעי של פסח, בזמן שקוראים בתורה את שירת הים, הרב ממש 'מרגיש' שהוא נמצא כעת בים סוף, עד כדי כך שהוא מרים את שולי מעילו העליון על מנת שלא יירטב ממי הים…
נענה הרד"צ ואמר שהדבר קצת תמוה בעיניו: איך ייתכן שיהודי כל כך 'חי' ושקוע בעניינה של קריעת ים סוף ומתרגש מהנס הגדול, ומצד שני בשעת מעשה הוא זוכר גם את המעיל שלו ודאגתו נתונה לכך שלא יירטב?!…
כאשר שקועים ב'פנימיות' של העניין עם ה'פנימיות' של הנפש – החיצוניות אינה תופסת מקום.
