עץ הדעת הפך אותנו לאינטרסנטים, מלאי חשיבות עצמית מגוחכת, קטנוניים ובעיקר עצובים > גם עבודת ה' יכולה להסתחרר סביב עצמנו, ואז גם היא מתלכלכת באגו ומדדי הצלחה > בדור של נשמות מעורבבות כמו שלנו, צריך לשמור על מקסימום גמישות והתגייסות לשליחות שמוציאה אותנו מעצמנו וממלאת אותנו בשמחה
התוועדות עם הרב חיים שלום דייטש
אנו רגילים לחשוב שאנשים עצובים בגלל מה שאין להם ושמחים בגלל מה שיש להם, אבל הרבי הרש"ב טוען שהאמת הפוכה: מה שיש לי ממלא אותי בישות, והישות מעציבה. מה שחסר לי הופך אותי לבטל ושפל, והשפלות מביאה שמחה, כמאמר הכתוב "ויספו ענווים בה' שמחה".
אדם שהאגו שלו מוביל אותו, לעולם לא יהיה שמח בשלמות. מה שיש לו הוא מובן מאליו בעיניו. כל דבר "מגיע לי", ולכל דבר הוא מתייחס כמו שאדם שמקבל משכורת חודשית אחרי חודש עבודה – הוא לא פורץ בריקוד ואינו מופתע. אין כאן שמחה שלמה, עבדתי ומגיע לי, ואדרבה – מזמן כבר חשבתי על העלאה במשכורת… כי "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים".
השמחה האמיתית מגיעה דווקא ממה שבא בהפתעה, כשלא היינו אמורים לקבל, כמו מתנה גדולה שלא הייתה סיבה שתגיע אלינו. מי שהוא שפל ובטל לרצון ה' שהכל בידו, ברצונו ייתן וברצונו ייקח, אז כל מעט שיקבל הרי זו מתנת חינם אצלו. שום דבר לא שלי ולא מגיע לי כלום, אז כל פירור מפתיע אותי וממלא אותי שמחה.
הנחש, שהוא שורש הגאווה והחשיבות העצמית בעולם, הוא גם מקור העצבות (הרבי הרש"ב כותב דבר מעניין "כידוע שהנחש תמיד בעצבות"). הנחש מטפטף לנו להיות עסוקים תמיד באינטרסים שלנו, באנוכיות שלנו. ה"חינוך" שלו מוחק את שאלת הצדק, האם אני ראוי או לא, ומציב במקומה את שאלת הנראות, האם זה מצטלם טוב או לא.
הרמב"ם כותב (בתחילת מורה נבוכים), שאנשים טועים לחשוב שאדם הראשון הרוויח מהחטא את הדעת. הדבר לא ייתכן כי "אין חוטא נשכר", ואדם לא הרוויח אבל כן השתנה, ולרעה. לפני החטא הוא "עסק במושכלות", במושגים של אמת ושקר, טוב ורע, ראוי או לא. אך לאחר החטא, הוא זנח את המושגים האבסולוטיים של אמת ושקר והחל "לעסוק במורגשות", לחשוב בשפה של יפה ולא יפה, מה אני מרוויח או מפסיד. וזה שורש החטא, וכמו שכתוב בתורה על החטא שהוא "תאווה לעיניים", הסתכלות חיצונית של רגש.
למה עשו אמר ליעקב "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", ביטוי מוזר לכאורה, מדוע לא אמר שברצונו לאכול את נזיד העדשים? החת"ם סופר מסביר שעשו תקוע במראה עיניו המיידי, והאדום תופס את העיניים עוד לפני האבחנה שמדובר בעדשים. זה עניינה של הקליפה, להזניח את עצם הדבר לטובת העיסוק החיצוני.
חיים המבוססים על חשיבה אנוכית, הם מתכון לעצבות. אם הכל שלי ובשבילי ומגיע לי, כל דבר שחסר לבנאדם מוציא אותו משיווי משקל. רק חיים של שפלות וביטול, חיים למען האמת ורצון ה', מביאים לשמחה מכל דבר ובכל זמן. כל רגע נתון הוא מתנה נוספת מאת השם.
גם בעבודת ה' צריך להיזהר לא לעבוד את עצמך. המהר"ל כותב דברים חריפים, על הגמרא בשבת (דף ל"א) שיראת ה' היא האוצר לכל דברי תורה, ומבאר המהר"ל שמדובר ביהודי שלומד דברי תורה, וברור שלכל הפחות יש לו אהבת ה' שמניעה אותו ללמוד, אלא שחסרה לו יראה, ולכן הוא מאבד את כל אוצרו. ומדוע? כי אהבה היא חשק ורצון של האדם עצמו, וסוף סוף – אף שהוא אוהב ה' – הוא עובד את עצמו. אבל יראה היא ביטול של האדם לדבר אחר שמחוצה לו. ולכן דווקא יראה היא קיום הכל, כי אז הוא יוצא מעצמו ובטל לקדוש ברוך הוא.
יושב איתנו כאן בהתוועדות נער בר-מצווה, מזל טוב! לחיים! לכאורה מה יש לשמוח בעת הבר-מצווה, הרי עד היום הנער היה חופשי ופטור מן המצוות, ואילו עכשיו נכנס בעול כבד של חיוב מצוות, אז שמחה זו למה? אלא, שעד לגיל הבר מצווה, הנער חייב במצוות רק מדין חינוך, וחינוך הוא בשביל עצמו, ש"הוא" יגדל ויתחנך, שהוא ידע ויבין ויתנהג נכון ויהיה ילד טוב. אבל כשמגיע הגיל של עול מצוות, הוא כבר מצווה ועומד מאת הקדוש ברוך הוא. לא הוא עומד במרכז התמונה, אלא רצון השם, ועל זו השמחה! מי ששקוע בעצמו לא יכול להיות בשמחה כדבעי. כשיוצא הנער מעצמו לרשות הקדוש ברוך הוא, דווקא אז הוא יכול להתחיל לשמוח.
כשאני מרוכז ברצון השם ולא ברצון שלי, אני גם שמח יותר וגם גמיש יותר ומצליח להסתגל בקלות יחסית לשינויי תפקידים שהקדוש ברוך הוא מציב אותי בהם (במדור 'רגעים של אור' הוזכר לא מזמן ששמחה בגימטריא גמיש). רבי אהרן מסטראשעלע כותב בשם רבו האדמו"ר הזקן, שקיבל מרבו המגיד ממזריטש, שקיבל מרבו הבעש"ט, זכר צדיקים לברכה, שבדורות שעברו היו "נשמות ברורות". נשמה הגיעה משורש מסוים שאפיין את המסלול שלה בצורה ברורה. נשמות דבריאה היה עיקר עניינם בתורה, נשמות דיצירה עיקר עניינם בקיום מצוות, ונשמות דעשייה היו עמי הארצות גמורים. העולם הרוחני היה יציב וברור, ולא היה צורך להסתגל לשינויים רוחניים. אבל בזמננו הנשמות מעורבבות, וכל אחד יונק מכמה שורשים.
אם כך נאמר בימי הבעל שם טוב, בזמננו על אחת כמה וכמה. ורואים באמת איך שיש כאלו שבחלקים מסוימים בתורה הם גאונים ממש, ובחלקים אחרים הם עמי-ארצות. והלימוד מזה, שכל אחד מורכב מכמה שורשים, שיכולים להתערבב יחד באותה אישיות ולשכון זה לצד זה, ולכל אחד יש תקופות שונות ומעברים בחייו, לפעמים עניינו בתורה, ולפעמים במצוות, ולפעמים בתיקונים אחרים. ואין צורך להצטער מהשינוי בתפקיד שמקבלים פה ושם במשך החיים; ככל שאנחנו בטלים יותר לקדוש ברוך הוא ושמחים יותר, אנחנו גם גמישים יותר ויכולים לנוע בין תפקידים בקלות.
ישנו מכתב מהרבי מלובביץ', במענה ליהודי שכתב שהוא סובל מדיכאון ועצבות. והרבי עונה לו שבמקום לשקוע בעצמו ובעיותיו, שיפסיק לחשוב על עצמו, ויתחיל לחיות בשביל התפקיד שהקב"ה נותן לו, שיסתכל סביבו ויתחיל לעסוק במה שנדרש ממנו לעשות כאן בעולם, ואז הוא יהיה בשמחה. וההסבר הוא פשוט: כל זמן שלא מתנתקים מהחשיבה האנוכית על עצמי, מאוויי ושאיפותיי, אי אפשר להיות בשמחה. כשחושבים על אחרים, על התפקיד, על הקב"ה, העצבות נעלמת.
מי שיוצא לשליחות, הוא בעצם יוצא לגמרי מהמהלך המקובל של חיים אנוכיים למען עצמי ומשפחתי. הוא בוחר בחיים בתפקיד למען המשלח, ולכן שלוחים מלאים שמחה. אם תראו שליח כשפניו נפולות, תדעו שכעת אין הוא עוסק בשליחות שלו, הוא שקע בעצמו ובענייניו. שכן כשהוא טרוד בענייני השליחות, הוא לא יכול להיות בעצבות. ואמר פעם מי שאמר ששליח בגימטריא שמח.
באחת השנים בעת כינוס השלוחים, הרבי דיבר שיחה ארוכה על כך שכל יהודי הוא שליח. כי כל יהודי נשלח לעולם "לשמש את קוני", כפי שהיה שגור בפי הרבי. באוויר הורגשה מעט אי נעימות בקרב השלוחים, הרבי מדבר אליהם, ומסביר להם שבעצם כל יהודי הוא שליח… אך בסוף השיחה הארוכה שאל הרבי: אם כן, מה תפקידו של שליח? והרבי הסביר, שתפקיד השליחים הוא בזה גופא, להזכיר לכל יהודי שהוא שליח.
כל יהודי הוא שליח, ואם הוא רק יתרכז בעבודת השליחות שלו, בכל תפקיד שהטיל עליו הקב"ה למלא, יוכל בכך לשכוח מעצמו ולהתמלא בשמחה.
ידוע ששמחה מביאה המתקת הדינים. "דינים" זה מצב בו יש קפידא שהדברים יהיו דווקא כך ולא אחרת. וכשזה לא קורה יש עצב ורוגז, כי זה שיבוש בתוכנית. אבל שמחה, שמקורה מביטול ושפלות, "ממתיקה" את הקפידות. שהרי אם לא מגיע לי כלום, וכל מה שיש זה מעל ומעבר למה שהיה אמור להיות לי, אז הכל שמח ונפלא. אם אין לי תוכניות חשובות, אי אפשר לשבש לי אותן…
שמחה היא קריטית גם לשלום בית בין איש ואישה. הרבי הריי"צ שואל למה בשבע ברכות אנחנו אנחנו מזכירים בתוך סוגי השמחה את החתן והכלה: "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדווה…". לכאורה היה מתאים יותר לומר קודם חתן וכלה ואחר כך את כל לשונות השמחה ברצף. וביאר הרבי שבלי "ששון ושמחה" לא שייך שיהיה זיווג "חתן וכלה" כלל. ורק אחרי שישנה שמחה, אפשרי לבנות בית יהודי, ובהמשך להוסיף ולקבל את השמחה השלימה על כל סוגיה – גילה רינה ועוד ועוד. בלי קצת שמחה לא שייך להתחיל בכלל להיכנס הביתה, אי אפשר לפתוח את הדלת בלי חיוך על הפנים.
