זה למעלה משנה שעם ישראל מתמודד עם מצב לא פשוט. למעלה מאלף מבניו ובנותיו נטבחו באכזריות תהומית, מאה נפשות עודן נמצאות בשבי החמאס, ואלפים נפצעו פיזית ונפשית בדרגות חומרה שונות מאז פרוץ המלחמה וזקוקים לרפואה שלמה ולתפילות. ובינתיים, ברחבי העולם האנטישמיות מרימה ראש ובכל יום מוצאת לה ביטויים חדשים…
אם במתמטיקה פשוטה מסתבר היה להניח שהקטסטרופה הזו תתורגם אצל רבים גם למשבר אמוני והם יתהו – באופן כמעט מתבקש – "איפה אלוקים היה ב־7 באוקטובר?", הרי שהמציאות בשטח הראתה את ההיפך הגמור ולימדה על התעוררות רוחנית גדולה שנרשמה – והולכת ונרשמת עוד ועוד – בכל שדרות העם ועל אינספור גילויי אמונה ודבקות בקב"ה. כן, דווקא עכשיו.
אנשים שהפעם האחרונה בה הניחו תפילין הייתה בבר מצווה שלהם ובינתיים כבר הפכו לסבים לנכדים – חזרו להניחן; נשים מקיבוצים בעוטף שגדלו וחינכו על תפיסת עולם אתיאיסטית – מדליקות נרות שבת ומספרות על 'יד מלמעלה' ששמרה עליהם; יהודים שמסיבות שונות הפריעו לתפילות יום כיפור רק אשתקד, נושאים עכשיו תפילות ותופסים אומנות אבותיהם בידיהם; חיילים שרים בעומק שטח האויב "אני מאמין" ומתהלכים בגאווה כשלגופם ציצית וסמלי קודש; ומפקדים שדיבורם היה עד לפני שנה בסגנון של "כוחי ועוצם ידי" ו"גורלנו בידינו", מדברים כעת על אמונה בנצח ישראל ושם שמיים שגור בפיהם.
כזה הוא עם ישראל.
זכורני כי מי שהיטיבה לבטא את הפער, לכאורה, בין המצב הלא פשוט שבו אנו נמצאים בימים אלו לבין האמונה היוקדת של בני ובנות עמנו, היא ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן בדברים שנשאה במשכן הכנסת. בהתרגשות והתפעמות היא דיברה על גודל אמונתה של אם החיילת אורי מגידיש שנחטפה לעזה וחולצה במבצע צבאי ניסי, כאשר זמן קצר לפני שבתה שוחררה וחזרה לחיק משפחתה, כשהיא אכולה מדאגה לשלומה, לא רק שלא הטיחה דברים כלפי מעלה מתוך צער וחרדה אלא הביעה מעומק ליבה את אהבתה לה' יתברך.
"אני רוצה לדבר על אלמנט רוחני אחד קטן שצד את עיניי ואת אוזניי", אמרה הח"כ. "אני מדברת על מרגלית מגידיש, אמא של אורי מגידיש שחזרה ברוך ה' הביתה. כמה ימים לפני שאורי חזרה הביתה, יש איזה צילום של האמא של מרגלית עומדת ועושה הפרשת חלה, ובזמן שהיא עושה את ההפרשה היא מתפללת לקדוש ברוך הוא ומבקשת ממנו את הרחמים, את העזרה; מבקשת ממנו להחזיר את הילדה שלה הביתה.
"זה דבר שהאוזן שגורה אליו והעין שגורה אליו, זה נראה טבעי ונראה הגיוני. הרבה אנשים מתפללים בזמן הזה. אבל במהלך התפילה הזו שהייתה ספונטנית לחלוטין, פתאום היא אמרה מתוך הדמעות, מתוך הצער האימתני שאין לו סוף, מתוך המתח הנפשי – הילדה שלה ב־ע־ז־ה! הילדה שלה בידיים של חמאס! ובזמן שהיא מתפללת, פתאום היא אומרת – כמעט בדרך אגב, פשוט יוצא לה מהפה: הקדוש ברוך הוא, אני אוהבת אותך!
"אני", המשיכה הח"כ, "הסתכלתי על זה ואמרתי: אלוקים ישמור… אוהבת? ברגע הזה את אומרת לקדוש ברוך הוא מתוך הנשמה, מה'קישקע' – אני אוהבת אותך?! הילדה שלך בעזה אצל החמאס! אני לא הצלחתי לעכל את זה ומאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה.
"אני יודעת שלהרבה אנשים זה נראה משהו מאוד פרימיטיבי, לא מורכב, פשוט, לא מתוחכם. 'וודו ממבו ג'מבו' של אישה שלא קולטת איפה בדיוק היא נמצאת… אבל אני רוצה לומר שברגע שהיא אמרה את זה – קינאתי בה. קינאתי בדרגת האמונה הבלתי נתפסת שלה. זו לא פשטות. זו לא פרימיטיביות. זו רוחניות בדרגתה העליונה ביותר. זאת רמה רוחנית כל כך גבוהה וחזקה ומתוחכמת, שאני חושבת על כל הזן־בודהיסטים או על נזירי ויפאסנה, אנשים שמקדישים את החיים שלהם כדי להתעלות רוחנית – הם לא מגרדים את האדמה שמרגלית עמדה עליה באותו רגע. מפני שהיא הבינה לעומק שההשגחה האלוקית כולה מתחילה ונגמרת בטוב. וגם כשאתה נמצא בגיא צלמוות – אתה לא תירא רע כי הוא איתך!"
מפעים.
ידוע שאחד המאפיינים הבולטים ביותר של עם ישראל זו חכמה ואינטליגנציה גבוהה, תופעה המכונה בקיצור 'הגניוס היהודי'. עוד מאפיין מובהק של היהודים – שללא ספק קשור להצלחתם הגדולה בהשגת פריצות דרך מדעיות ועוד – הוא הטלת הספק והערעור גם על מה שמקובל על הכול כאקסיומה שאין לערער עליה. לא סתם יהודים תמיד עונים על כל שאלה בשאלה…
כשמצרפים את שני הנתונים האלה יחד – הן את האינטליגנציה הגבוהה והן את הספקנות – קשה להבין כיצד לצידם עם ישראל הוא גם עם של "מאמינים בני מאמינים"? איך אפשר לדבוק באמונה בתוקף כאשר חווים אסון קולקטיבי קשה כל כך? לאן הלכה הספקנות? איך עם חכם מאמין כך באמונה שלמה מבלי לשאול שאלות?
אבל לאמיתו של דבר, היא הנותנת! דווקא חכמתם של היהודים מביאה אותם להכרת מגבלות השכל. דווקא פקחותם מובילה לאמונה. כי החכם באמת יודע שרב הנסתר על הנגלה, ומבין ששכל אנושי ומוגבל לעולם לא יוכל לעמוד על חכמת האין־סוף, בבחינת "תכלית הידיעה – שלא נדע". החכם באמת מחיל את 'עיקרון אי־הוודאות' גם על תפיסתו שלו, ולומד מניסיון העבר שגם מה שהוגדר 'חוק טבע' לא בהכרח יישאר כזה לנצח.
משום כך, החכם האמיתי עומד בענווה אל מול רזי הטבע, החוקיות והסדר המדהימים השולטים בבריאה, ויותר מכך: הוא עומד בהתבטלות אל מי שעומד מאחורי כל אלה – ה' יתברך. וכך, גם לנוכח מציאות בלתי מובנת הוא מהרהר לעצמו: אז מה אם אני לא מבין בשום אופן את הנהגתו של הבורא, האם זה מעורר תמיהה?! וכי אפשר היה שאני, קרוץ חומר וילוד אישה, אבין את דרכו של זה ש"אין חקר לתבונתו"? אמנם אני לא מבין איך וכיצד, אבל אני מאמין באמונה שלמה שאין רע יורד מלמעלה וגם זו לטובה.
על יכולתו של עם ישראל לשלב בין כוחות שונים ותנועות נפש שונות, אנו לומדים גם מסיפור הברכות שבפרשתנו בו יצחק רצה לברך את עשו בטרם מותו, ובתושייתה של רבקה מי שקיבל את ברכותיו החשובות בסופו של דבר היה יעקב.
כולם שואלים: מה גרם לו ליצחק לרצות להעניק את הברכות בטרם מותו דווקא לעשו ה'פרא אדם'?
מאידך גיסא, גם התנהלותה של רבקה תמוהה: אם משום מה יצחק טועה בהכרת עשו וסבור שלא בצדק כי הוא הראוי לקבל את הברכות, האם לא כדאי פשוט לדבר אתו על זה בשיח פתוח? לשם מה כל ההסתתרות והערמומיות אם אפשר להניח את הדברים על השולחן ולהעמיד דברים על דיוקם?
אם בכך לא די, כאשר יצחק מגלה את התרמית, מצופה היה שיביע את כעסו על המעשה וינסה להתנער מהברכות שהרעיף על ראשו של יעקב קודם לכן, בהיותן מקח טעות… אבל בפועל, לא רק שאינו כועס או מקלל אותו חלילה, אלא הוא מאשרר את הברכות ואומר: "גם ברוך יהיה"!
איך אפשר להסביר את זה?
לפני שנים שמעתי פירוש מאיר עיניים, וברצוני לשתף אותו אתכם.
על הפסוק בספר ויקרא "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", מסביר רש"י את סיבת השוני בין אברהם ויעקב שנאמרה בהם "זכירה" ("וזכרתי את בריתי יעקב… בריתי אברהם אזכור") לבין יצחק שנאמר בו רק "בריתי יצחק" והושמטה ממנו הזכירה: "ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק? אלא אפרו של יצחק נראה לפניי צבור ומונח על המזבח". במילים אחרות, אין לקב"ה צורך כביכול לזכור את בריתו עם יצחק, כי הוא עומד כל הזמן לנגד עיניו! עלייתו של יצחק על גבי המזבח מתוך כוונה גמורה להישחט עליו ולעלות לה' כעולה, יצרה כעין 'אפר' רוחני הניצב תמיד לנגד ה'.
בריתו של יצחק עם הקב"ה היא ברית שעמדה לימים אצל צאצאיו גם במבחנים הקשים ביותר – באש ובמים. בעצם המוכנות שלו להישרף כקרבן ביקש יצחק לסלול את הדרך גם לבניו אחריו, שיחוו פרעות חורבנות וצרות, כך שיעמדו בכל אלה בגבורה וישמרו על בריתם הנצחית עם ה'. הוא צפה בעיני קודשו בחורבן בתי המקדש, במסעי הצלב, באינקוויזיציה, בפרעות ת"ח ות"ט, בשלטון הקומוניזם, בשואה ובפיגועי הזוועה, וידע שישראל יידרשו לעוז רוח רוחנית לצד גבורה גשמית.
את עוז הרוח הוא מצא בבנו יעקב שהיה "איש תם יושב אוהלים", אך את הגבורה ראה בעיקר בעשו המחוספס. זה שיודע להחזיק חרב, להילחם בעוז ולהכריע את הקמים עליו. בשביל השרידות של עם ישראל – סבר יצחק – יש לברך את עשו בכוח וממשלה בהיותו בעל עזות וגבורה, כאשר יעקב אף הוא יבורך במקביל בתחום הרוח והאמונה. כך תהיה ברית הגנה בין התאומים, כאשר יעקב מספק את מעטפת ההגנה הרוחנית ועשו יוצא לקרב למענו. יצחק ביקש לנצל את אופיו הלוחמני של עשו ולהטותו לאפיקים נכונים של שמירה על עם ישראל לדורותיו באמצעות הברכות. אם אברך אותו – חשב לעצמו – אולי יחדל "לצוד נשים מחיק בעליהן" וינצל את כישרון הציד לצוד את הקמים על בניי לכלותם…
לעומתו, אשתו רבקה, הסתכלה אחרת על הדברים. היא הבינה את כיוון החשיבה של יצחק בעלה, אלא שסברה שבראייתו החיובית־מדי את עשו הוא מפספס משהו. יצחק, שכתוצאה מדמעות המלאכים שנשרו על עיניו בעת העקדה כהתה ראייתו והוא החל לראות בכל דבר רק את הטוב שבו, סבר שיוכל לרתום את עשו לשמירה על ישראל, אולם רבקה שגדלה בחרן בבית אחד עם בתואל ולבן ניחנה בטביעת עין מיוחדת לזיהוי רֶשַע, והבחינה כי עשו התנתק לגמרי מערכיהם. היא הבינה שהכוונה של יצחק אולי טובה, אבל התוצאה תהיה אומללה. עשו ייקח את הכוח שיקבל מברכות יצחק וימשיך להשתמש בו למעלליו.
הדבר הנכון הוא – חשבה רבקה – לתת ליעקב את הברכות. כי גם אם כרגע הוא נראה קצת רכרוכי, "איש תם יושב אוהלים", אבל רוחו ואמונתו יעמדו לו לעת הצורך לגלות עוז וגבורה ולהוציא מתוכו גם צדדים חדשים. דווקא שילובם של רוח וגבורה באיש אחד – הם שיבטיחו את עמידת ישראל לעד. כי הרוח היא מכפיל כוח ליכולת לנצח מלחמה, יותר מעוד כמה אימונים בהחזקת חרב שיש לעשו, שבלעדי הרוח לא תהיה בהם תועלת בקרב.
כדי שיעקב יגלה בעצמו את הכוח והגבורה, ויראה בעצמו את הניצנים הראשונים של היכולת בעתיד לעמוד בקשרי המלחמה, הלבישה רבקה את יעקב בבגדי עשו כאומרת: יעקב בני, אין מנוס מללבוש לעת צורך את "בגדי עשו", ולגלות עיקשות וגבורה במלחמתה של תורה אך גם בשדה הקרב. ממש כמו משה, יהושע ודוד שכל עמלם בתורה, אך כשהיה הכרח בדבר – יצאו גם למלחמה.
לכן כשקרב יעקב אל אביו והוא הריח בו "כריח שדה", ריח של שדה העולם – של אדם כזה היודע להתמודד גם עם העולם המופקר – מיד חזר יצחק והודה בצדקתה של רבקה שהאחדות בין רוח וגבורה היא־היא המתכונת הנכונה. הוא הבין שגלומים ביעקב באחדות נפלאה גם הגבורה והכוח, המתעצמים בשל האמונה וניזונים מהרוח.
לכך כיוון יצחק באומרו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". לפניי עומד "ספרא וסייפא"! קרא בהתפעלות. יש כאן שילוב נדיר בין קולו של יעקב וידי עשו, שילוב שחשבתי כי איננו אפשרי אלא בשיתוף פעולה בין יעקב ועשו אבל לא יימצא באדם אחד, והנה הוא לפניי. הוא ממזג בתוכו כוח ורוח, ארץ ושמיים, בהירות מוסרית ורוח קרבית! לכן שמח יצחק בקרבו והסכים כי אכן ראוי הוא יעקב שהברכות ינוחו על ראשו.
בשנה החולפת עד ימינו אלה אנו זוכים במו עינינו לראות היטב את אותה מזיגה נפלאה של קול יעקב וידי עשו. חיילים בעלי שאר רוח ועדינות מחרפים נפשם אל מול פני הרוע והאכזריות. עם ישראל מלא באחדות ונתינה וברור לכל שהם התורמים יותר מכל גם למערכה. והאמונה בה' ובצדקת דרכנו, הם שיעזרו לנו במהרה להכריע ולהכרית את כל אויבינו.
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון כי בזכות האמונה, האחדות ומסירות נפשם של החיילים, נזכה בקרוב לגאולת עולמים.
