אתם יודעים שיש לנו תמיד בחירה כלפי כל דבר אם לראות את הטוב או את ההפך. יש אנשים שמתי שרק תפגוש, היכן שרק תפגוש ובכל נושא עליו תדבר, תשמע מהם שלילה. אתה מתפעל מאדם שטורח ופותח גמ"ח, והקוּטֶר יאמר לך ש"בטח זו דרך להעלים מס או משהו". יהודי עמל על תלמודו שעות על גבי שעות ומסיים מסכתות בזו אחר זו, והוא רואה בו "מגלומן שרודף אחר הישגים וכבוד". משפיע מדבר על התחזקות ביראת שמיים, והוא עומד בצד ואומר לחבר'ה שעדיף שהמשפיע קודם ישפר את ה"בין אדם לחברו" שלו. הוא בכל מקום מזהה השלילה ורואה בה את חזות הכל.

חשבתי על כך כשראיתי בפרשה בשבת האחרונה, בין העופות הטמאים האסורים באכילה, שהתורה מונה את "הדאה", המכונה בחומש דברים גם "ראה". "ואת אלה תשקצו מן העוף… את הדאה ואת האיה למינה". הגמרא מסבירה את פשר הכינוי של ה"דאה" בשם "ראה", מלשון ראייה, ואומרת שיש לראה יכולת ראייה מדהימה, עד שהיא "עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל"!

כשקוראים את זה בפשט, זה נראה שהגמרא רק מדגימה לנו את יכולת הראייה יוצאת הדופן של הראה. אבל אם ניכנס לדברים, נבין במה נעוצה הבעייתיות של אותו עוף ומדוע הוא נאסר באכילה, והכי חשוב – מה אנחנו יכולים ללמוד מכך.

זה פשוט: מי שנמצא בחוץ לארץ, שם האוויר טמא בטומאת ארץ העמים, וכשהוא כבר מסתכל לעבר ארץ הקודש, כל מה שהוא רואה זו נבלה – הוא טמא! אם במקום להתפעל מקדושת הארץ, מהאוויר המחכים, ממקום קבורת האבות ובית מקדשנו, אתה מבחין דווקא באיזו נבלה המונחת כאבן שאין לה הופכין, זה עצמו סימן שאתה עצמך קרוב יותר לנבלה ולטומאה מאשר לקדושה. אתה עוף טמא.

זו הסיבה, מסביר הבעל שם טוב, שחז"ל מציינים שהראה נמצאת בבבל דווקא. 'בבל' היא מלשון בלבול, ומי שכאשר הוא מסתכל לעבר ארץ ישראל רואה חלילה רק את השלילה, הוא אדם מבולבל התועה בדרכי החיים ונמשך אחר ההבל, ולכן הוא גם רואה הבלים בכל מקום. "אדם שאינו הגון נקרא 'בבל', כי עומדים בשטותים והבלי העולם מבולבלים".

אחיי ורעיי, הלקח מהראה הטמאה מובן מאליו: צריך לדעת שאדם שתמיד רואה את השלילה, זו הנהגה של עוף טמא. ויותר משראייתו השלילית מעידה על המציאות הנראית בעיניו, היא מעידה עליו עצמו. "אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו…".

אם אנחנו רוצים להיות כשרים, נסגל לעצמנו תמיד ראייה חיובית.

לחיים.

לאורך ההיסטוריה, עם ישראל סבל מאוד מראייה שלילית שמזהה את החיסרון במקום לראות את הטוב. הראייה המוטעית של המרגלים הצליחה איכשהו להפוך "ארץ זבת חלב ודבש" ל"ארץ אוכלת יושביה". הסיפור שלהם מלמד שכשאנחנו רוצים לראות את השלילי, הרי שלא משנה איזו מציאות נפגוש, תמיד נוכל לראות אותה במשקפיים הללו. התוצאה החמורה של אותה ראייה שלילית של המרגלים ידועה לכל.

הנזק של הקוּטרים, מחפשי החיסרון והשלילה, על עצמם ועל הסביבה הוא עצום. הם חתיכת בעיה סביבתית… באמירות הארסיות שלהם ובדומיננטיות המוגברת של הרע בכל צעד ושעל בחייהם, הם פולטים 'גזים רעילים לאטמוספרה' ומעכירים את האווירה. אדם שיכול היה לחוות רגש התעוררות לעבודת ה' ונתקל בהם, קרוב לוודאי שיאבד אותו כבר באמירה הראשונה שלהם. ובכלל, קשה להגיע לחדוות חיים בסביבתם.

אבל באמת, מי שמפסיד ראשון מכל זה הוא המקטר עצמו. השליליות ההרסנית מכלה אותו מבפנים. הוא לרוב יהיה טיפוס מריר, קנאי ודחוי. אנשים מתקשים לסבול מישהו שתמיד ימצא נקודה שחורה מיניאטורית, בקיר שזה עתה נצבע בלבן בוהק…

זכורני שביום בו עמדתי לנסוע לשנת לימודים בחצרו של הרבי, ירדנו אני ואבי עם מזוודותיי מביתנו בירושלים ברחוב השופטים 9, ופגשתי את שכננו, מר גולן, שהיה ארכיטקט נודע. "לאיפה אתה נוסע?" שאל. סיפרתי שאני נוסע לניו יורק בשביל ללמוד ולשהות במחיצת הרבי. "אה יפה, שיהיה בהצלחה!" איחל לי, וכעבור רגע הוסיף: "אודה לך אם תבקש עבורי ברכה מהרבי". הבטחתי לעשות זאת ונפרדנו לשלום.

כשחזרתי כעבור שנה, פגש אותי מר גולן והתעניין: "נו, איך היה?" השבתי ש"היה נפלא". הוא החל לחקור אותי: "היית במגדלי התאומים?" – לא. "ובמוזיאון המטרופוליטן לאמנות?" – לא. "ובפסל החירות?" – גם לא…

אני חייב להבהיר כאן בסוגריים שלא תחשבו שאני צדיק גדול, כזה שנמצא שנה שלמה בניו יורק ולא מבקר באתרי התיירות המפורסמים בעולם… אני בהחלט מקורקע ולא פרוש מהעולם. ובכל זאת, כשאתה נמצא באטמוספירה רוחנית לגמרי ושואב כל רגע תורה וקדושה, אתה מרגיש בגן עדן עלי אדמות. הדברים הללו לא מסקרנים אותך ולא תופסים כלל מקום בעולמך כתלמיד ישיבה אצל הרבי. אני לא יודע אם תאמינו לי, אבל זו לא היתה רק תחושתי האישית, אלא של כל מי שהיה שם.

בכל אופן, לאחר רצף תשובות ה"לא" שלי, מר גולן לא התאפק עוד ושאל: "תגיד לי, אתה בטוח שהיית בניו יורק?…"

אני זוכר שאז תפסתי שכל אחד מאיתנו סוחב אתו לכל מקום את המפה שלו. המפה של מר גולן הארכיטקט מציינת מוזיאונים ומבנים ארכיטקטוניים מיוחדים, כך שאם לא ביקרת באלה שבניו יורק, בעצם לא היית בניו יורק. לעומתו, אצל אחר מצוינים במפה שלו בתי כנסת ובתי מדרש, ומבחינתו הם מהווים את ניו יורק…

כך גם בנוגע לאנשים הדומים ל"ראה" ומוצאים בכל דבר רע. הם מסתובבים מצוידים במשקפיים ובמפה בהם רואים רק אתרים שליליים, רק מקומות בעייתיים, ומבחינתם זה העולם. הראייה שלהם יוצרת מציאות מעוותת, והם מתקשים מאוד להיגמל ממנה, כי במפה שלהם אכן זה העולם.

אז רגע, וכי אני בעצם אומר שאין שלילה בעולם? הרי אנחנו נתקלים פה ושם בבעיות אמיתיות שעומדות מול העיניים, אז מה נעשה? נשב בחיבוק ידיים?

חלילה, בהחלט כן. אבל חסידים אנחנו, ויש לנו דרך איך לעשות זאת.

אם קרה ונתקלנו באיזו "נבלה", בדבר מה הטעון שינוי ותיקון, מלמד הבעל שם טוב שיש בכך גם תועלת מסוימת עבורנו. כיוון שהכל בהשגחה פרטית, ודאי הראו לנו את החיסרון הזה אצל הזולת בשביל שנחפש ונמצא היכן קיים אצלנו חיסרון דומה ונתקן אותו. לאו דווקא שנמצא את החיסרון בעוצמה ובאיכות כאלה כמו שראינו אצל הזולת, אבל משהו מהתכונה הנפסדת הזו ודאי קיים גם בנו.

זה מדהים. הרעיון של השגחה פרטית כל כך מוחשי בעיני הבעל שם טוב, ואת המבט הזה הוא רוצה להנחיל גם לנו: אילולא כן – אם זה לא היה מכוון אלינו – לא היו מראים לנו דווקא את חסרונו של הזולת. וגם מצידנו, לא היינו יכולים לזהות את החיסרון אילו היינו משוללים ממנו מכל וכל. קחו למשל אדם תמים באמת שמעולם לא רימה מישהו ואפילו לא חשב על האפשרות הזו, אדם כזה גם לא יצליח להבחין ברמייה מצד אחרים. ואם כן, אם אנחנו מבחינים בפגמים וחסרונות מסוימים אצל אחרים, כנראה שגם אנחנו עצמנו לוקים בהם ועלינו לטפל בהם.

האמת היא שהרעיון של הבעש"ט מעורר שאלה פשוטה שעל פניה היא "קלאץ קשיא", שאלת-תם. אמנם הכל בהשגחה פרטית, אבל מי אמר שהכוונה אלי? אולי הראו לי את החיסרון של הזולת בהשגחה פרטית – דווקא בשביל שאני אקיים את מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", שאעמיד את הזולת על הטעות שלו ואתקן אותו? מה מכריח לומר שגם אצלנו יש משהו מזה, ומשמיים הראו לנו את הפגם של הזולת בשביל שנתקן את מה שמקולקל בנו?

זה מזכיר לי סיפור על בני זוג שניהלו זוגיות טובה לפי כל קנה מידה, ורוב הזמן חיו באידיליה. יום אחד הם הגיעו להיוועץ ברב וביקשו את עזרתו לפתור איזשהו מתח שנוצר ביניהם בתקופה האחרונה, מתח שלפי דבריהם העיב על הקשר והעכיר את האווירה בבית. "מה גרם למתח הזה להיווצר?" שאל הרב, והאישה סיפרה:

אני מורה בבית-ספר וזמנים הם עקב האכילס שלי. אני מרבה לאחר לבית הספר בבקרים ומשתדלת שהמנהל לא יבחין בכך. אמנם מדובר באיחורים קטנים, אבל ברור לי שהמנהל לא יאהב את זה. לפני כשבועיים הגעתי באיחור מסוים לבית הספר ולרוע המזל, המנהל עמד בכניסה והבחין בי. הוא לא אמר מילה, אבל ידעתי שהוא תייק זאת במוחו ואני עוד אשמע ממנו בעניין, מה שאכן קרה ומהר מכפי שחשבתי…

בהפסקת הבוקר נכנסתי יחד עם מורות נוספות לחדר המורות. כעבור כמה דקות הופיע המנהל כשפניו מביעות חומרה, וכשזיהה אותי נתן לי על הראש "מי שברך" שלם. "על תלמידות שמאחרות שמענו – התחיל את סדרת החינוך שהעביר אותי – אבל מורה? מבחינתי זה לא רק סימן לזלזול בזמנים בלבד, אלא זלזול בכל עבודתך כמורה!…" כך הוא המשיך להטיח בי האשמות ועלבונות בפני שאר המורות שנכחו במקום.

איכשהו שרדתי את יום הלימודים, אבל כשהגעתי לבית התפרקתי ופרצתי בבכי. הייתי פגועה עד עמקי נשמתי.

"ומה קרה בבית?" שאל הרב. אז זהו… – המשיכה האישה – שיתפתי את בעלי במה שהיה וביקשתי לקבל ממנו איזשהו עידוד, אלא שבמקום להזדהות איתי ולעודד, הוא רק אמר: "האמת היא שהוא צודק. הוא משלם לך משכורת והוא רוצה שהמורות יהיו בזמן"… מאז אני כעוסה מאוד והאווירה בבית מאוד לא נעימה, סיימה האישה את דבריה.

הבעל הכיר את הסיפור היטב ולא חלק על התיאור של אשתו. הוא פנה אל הרב ואמר: "נו, מה אפשר לעשות. המנהל באמת צודק"…

האמת היא שהתנהגותו של הבעל בעייתית בשתיים: ראשית, היה עליו לגלות אמפתיה לכאבה של אשתו. שנית, הוא טעה בכך שבמקום לראות איך הוא עוזר לאשתו להגיע בזמן, הוא החליט להפוך לשופט ולעזור למימוש הצדק.

כך עונה הרבי על השאלה ששאלנו – מדוע אי אפשר להסביר בפשטות שראינו רע אצל האחר רק בשביל להוכיח אותו, ולא בשבילי:

אם כשהיית רואה את הזולת סוטה מדרך הישר, היית ממוקד רק בשאלה איך ניתן לעזור לחבר שלך בלי לזהות אותו עם הרע, באמת ייתכן שראית את הפגם רק בשביל לתקן את המעוות ולקיים מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך". אבל כאשר מלבד המעשה המקולקל ראית את הזולת עצמו בעין שלילית – כאותו בעל שהחליט להצטרף אל המנהל ולראות באשתו אשמה, ולא רק כזו שצריכה קצת עזרה בנושא העמידה בזמנים – זה כבר לא נצרך בשביל התיקון שלו, ואם כן זה בגלל שאצלך עצמך קיים פגם דומה…

לחיים, שנזכה להיות ממוקדים תמיד בטוב. וגם אם נפגוש חלילה רע, שנדע להבחין נכונה האם מטרתנו היא בתיקון בלבד כדי לסייע לזולת, או שעלינו להפנות את המבט אל עצמנו. 

אהבה וחום בכוחם להמיס הכל. גם תוכחה חריפה ביותר, אם היא מלווה בגלונים של אהבה, תצליח לחולל את השינוי הנרצה.

אני מכיר זוג הורים חסידיים, מאחת הקהילות היהודיות הגדולות בארצות הברית, שידעו פרק לא קל של התמודדות עם בתם המתבגרת והמרדנית. ערב אחד, לאחר שאמש הייתה עוד תקרית ביניהם לבתם, הם ישבו והרהרו במצבם הלא-מרנין, כשמדי פעם שברו את השתיקה ושאלו זה את זו בקול מיואש: "אז מה עושים?…" 

ניתן לומר שהם היו ההורים האידיאלים. מסורים, חכמים ורגישים שהעניקו אהבה גדולה לילדיהם. גם הילדים היו מוצלחים, חסידיים ומחונכים ועד לא מכבר הכל פחות או יותר זרם על מי מנוחות. אלא שמזה תקופה בתם הגדולה מאתגרת אותם ובודקת חדשים לבקרים את הגבולות. זה היה לאחר שהתפתחה חברות אמיצה בינה לבין בנות אחרות שיראת שמיים איננה סימן ההיכר שלהן… כך החלה אצלה הדרדרות רוחנית מהירה וקשה.

מלבד כאב ועצב, היה בלב ההורים גם חשש גדול שההתנהגות של הבת תשפיע לרעה על שאר אחיה. הם החליטו להתייעץ עם הרב שלהם אם עליהם להמשיך להכיל את המצב כך, או שמא אין מנוס מלשלוח את הבת למוסד פנימייתי וכדומה וכך לצמצם את הסיכון שאחיה יושפעו ממנה ויחקו אותה. לאחר שהציגו בפניו את תמונת המצב לאשורה, הביע הרב את דעתו לפיה בינתיים אין עילה לצעד מרחיק לכת כזה, רק שעליהם להציב לבתם כללי התנהגות ברורים שהיא תתחייב לעמוד בהם. היא תצטרך בעודה בבית לשמור שבת כהלכתה, להקפיד על כשרות, להתלבש באופן הולם ועוד, וכן לחזור הביתה מהשוטטות שלה עם חברותיה לא יאוחר משתים עשרה בלילה.

תקופה מסוימת הבת אכן עמדה בהתחייבויותיה ועד שעת חצות היא כבר שבה הביתה, אך בהמשך החלה שוב שחיקה איטית ועקבית. במקום שתים עשרה, חזרה בשתים עשרה ורבע, שתים עשרה וחצי ואפילו מעט אחר כך. כשהגדישה את הסאה ובאחת בלילה עוד לא שבה, המתין אביה ער בחדרו עד שנשמע קול פתיחת הדלת. הוא הזדרז אליה ואמר: "יקירתי, אנחנו כבר הרבה אחרי שתים עשרה"…

"אוקיי, ומה כעת?" שאלה הבת. "מצטער, אבל את תצטרכי לישון תחת במסדרון, בכניסה לבית". "ברצינות"? שאלה בהבעת תימהון. "כן" השיב האב ביובש.

הבת נותרה על עמדה המומה, אבל כעבור דקה יצא האב עם מזרן, שמיכה וכרית ואמר: "אם את ישנה כאן, לפחות שתוכלי לישון בנוחות…" הבת הופתעה עוד יותר, כאשר כעבור דקות ספורות הזמין אותה אביה להיכנס הביתה לאכול. היא גילתה שהוא הכין לה ארוחה כלבבה, כשהוא מפטיר: "אני מניח שלא אכלת כמעט כלום מהערב, תאכלי".

לאחר שסיימה את הארוחה, ראתה שאביה מוציא כיסא לפרוזדור הכניסה ומתיישב עליו כשגמרא בידו. "אבא, מה זה?" שאלה, והוא ענה לה בפשטות: "אני לא אתן לך לישון כאן לבד. לכי לישון ואני אקדים ואתחיל ללמוד את שיעורי הלימוד שלי למחר"…

אם נראה היה שהבת ישנה באותו לילה, זה היה רק למראית עין. קרביה התהפכו בסערת רגשות עצומה. פתאום התחוור לה כמה אהבה קורנת מאביה אליה ועד כמה בהתנהגותה היא מעוללת לו כאב איום. היא ראתה איך שגם כשהוא מתוסכל מהתנהלותה, הוא קודם כל אבא.

אותו לילה הצליח להחזיר אותה לעצמה והשיב אותה לדרך המלך.

לחיים לחיים, יעזור ה' שנצליח לראות כל יהודי בעין טובה, ובוודאי זה יגרום שגם משמיים יראו אותנו רק בעין טובה.