בליל ראש השנה פותחים את הסעודה עם אכילת הסימנים. תמר, רימון, תפוח בדבש ועוד. הגמרא אומרת שהרעיון העומד מאחוריהם הוא "סימנא – מילתא היא", כלומר לסימנים יש משמעות. מעשים גשמיים מורידים השפעות רוחניות לתוך העולם. בתנ"ך מסופר איך הקדוש ברוך הוא ציווה נביאים לעשות פעולות גשמיות שהמשיכו עניינים רוחניים לתוך העולם הזה, וכך גם בסימני ראש השנה אנו רוצים להמשיך את הברכה לכל השנה שתבוא.
אחד הסימנים המפורסמים הוא אכילת ראש של איל או של דג. כשאוכלים אותו אומרים: "שנהיה לראש ולא לזנב", והדבר מעורר שתי שאלות: קודם כל, למה צריך להגיד גם "שנהיה לראש" וגם "לא לזנב"? אם נהיה ראש, בוודאי שלא נהיה לזנב. שאלה נוספת, בפרקי אבות אומרים "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים". במשנה הזו כן אומרים שנהיה לזנב. אבל גם כאן קשה, למה שנהיה זנב לאריות, בוודאי שעדיף להיות ראש לאריות?!
אצל חסידים מקובל, כמדומה בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא, שאין אומרים "שנהיה ראש" אלא "שנהיה לראש". התפילה שלנו היא שהשאיפות שלנו, הרצונות שלנו, יהיו לעניינים של ראש ולא של זנב.
יש אנשים שחולמים להיות אלופי ספורט. אנשים מעריצים זמרים, עיתונאים בכירים, גבירים מיליונרים ופוליטיקאים. כולם מכירים את השמות והתמונות שלהם, רצים אחריהם ברחובות ומבקשים מהם סלפי. אבל איננו יודעים מי הם באמת. בלי לפגוע באף אחד, יתכן שהאדם הזה מושחת, מתעלל, אלים, אבל הקדוש ברוך הוא נתן לו עושר וכבוד, רגליים זריזות, שרירים חזקים, קול יפה. האם זה כבר הופך אותו לגיבור? האם אין לנו דברים יותר חשובים לשאוף אליהם ולחיות בהם?
ההבדל בין ראש לזנב הוא שלזנב אין אישיות משל עצמו, הוא תמיד נגרר אחרי הגוף. הבהמה הולכת ימינה? הזנב הולך ימינה. הבהמה הולכת שמאלה? הזנב הולך אחריה. אין לו כוח רצון משלו. לכן נאמר על עמלק "ויזנב בך", הוא הכניס בך רצונות וקרירות שהם 'זנבות'. באותו אופן, יש גם אנשים שהם זנב – כל החיים הם נגררים אחרי מישהו או משהו.
ראש השנה הוא זמן של חשבון נפש, אך חשבון נפש אמורים לעשות בכל יום, לא רק בראש השנה. אם כן, מה ההבדל ביניהם? חשבון הנפש של כל השנה עוסק בפרטים – איך למדתי, איך התפללתי, על מה חשבתי, איך שמרתי את העיניים. לעומת זאת, ראש השנה הוא זמן של קבלת עול כללית. מי אני? איפה אני בעולם? זו בעצם השאלה שה' שאל את אדם הראשון בראש השנה הראשון בהיסטוריה, איכה?! איפה אתה??? מה השאיפות שלך? מה הרצונות שלך?
הרבה פעמים אנחנו בורחים מעצמנו, בורחים מהשאלה מי אני. כל השנה אנו עסוקים בכל כך הרבה דברים – פרנסה, תאוות, אוכל וכיבוי שרפות. מרוב עיסוקים אנחנו אף פעם לא עוצרים לשאול מי אני ולהיכן אני הולך.
מספרים שפעם התקשר ילד אחד הביתה וקול לא מוכר ענה לטלפון. "אפשר לדבר עם אבא?", ביקש הילד. "אבא מאוד עסוק", אמר הקול, "הוא לא יכול לדבר אתך עכשיו". "ואמא פנויה?" "גם אימא מאוד עסוקה, אין לה פנאי לשוחח". הילד תמה, "למה הם כל כך עסוקים?". והקול עונה, "הם מדברים עם השוטרים שהגיעו". הגיעו שוטרים? למה, מה קרה? "הם מחפשים את הבן שלהם…". אתם מבינים, הם מאוד עסוקים לחפש את הבן שלהם, שנמצא מעבר לקו ולאיש אין פנאי לדבר אתו. לפעמים אנחנו ממש פה, אבל אנחנו צריכים לחפש את עצמנו. כך אמר הרבי מקוצק: למה ה' היה צריך לומר למשה "עלה אלי ההרה והיה שם" – אם הוא יעלה ההרה, בוודאי שהוא יהיה שם?! אלא שלפעמים אתה יכול לעלות ועדיין לא להיות שם. זו העבודה של ראש השנה – להיות שם.
הבעל שם טוב היה אומר: היכן שרצונו של אדם – שם הוא נמצא. אם אני רוצה לברר מי אני, אני צריך לדעת מה הרצון שלי, מה המטרה שלי בחיים, לאן אני נמשך, מה אני חולם לעשות או להיות, מה ה"מגנט" שלי בחיים? "שנהיה לראש ולא לזנב" במובן הזה אומר שאנחנו רוצים שהשאיפות שלנו יהיו לעניינים של "ראש".
לחיים!
 
ראש השנה הוא הזמן בו נולד האדם, וכל שנה אנחנו נולדים מחדש ומתחדשים כל הכוחות שלנו. העיקר הוא לא רק להיוולד אלא לחיות. כשיש לך מטרה בחיים יש לך סיבה לקום בבוקר, והסיבה הזאת נותנת לך הרגשה נפלאה של חיים מלאים.
הרבי מלובביץ' הסביר לפי החסידות דין מעניין בהלכות טומאה: אם אדם טמא נגע בכלי זהב, הכלי נטמא, אבל אם הוא נגע בכלי חרס – הדין משתנה. אם יש לו חלל פנימי, כלי קיבול כמו כוס או צלחת, הוא נטמא. אבל אם מדובר בכלי חרס שטוח ללא בית קיבול, כמו קרש חיתוך, הוא לא נטמא.
הרבי מסביר שהאדם הוא כמו כלי חרס שנוצר מהאדמה (ביום הזה – ראש השנה!). אלא שיש שני סגנונות של אנשים. סוג אחד הוא אנשים שמרגישים את החיים בצורה של 'כלי קיבול', כל החיים הם רק רוצים למלא את עצמם, אוכל לבטן, רכוש, חפצים ותחושת שליטה, אגו… הם רוצים לקחת מהחיים כמה שיותר. במצב כזה, אדם נטמא. אם כל המציאות שלך זה רק האגו, לעולם לא תוכל להיות מאושר וטהור, כיוון שהאגו שלך אף פעם לא יהיה מסופק. כמו שעשו אמר ליעקב: "יש לי רָב", יש לי הרבה אבל עדיין אין לי הכל.
אבל אם האדם מביט על החיים כמו כלי חרס שאין לו כלי קיבול, הוא בא לשרת אחרים ולא לקחת לעצמו, הוא טהור לגמרי. כשהמטרה שלו היא ליצור חיים, לעשות שינוי בעולם, לעזור, לשפר את החיים של האחרים, אז הוא חסין בפני הטומאה.
הביטו בתמונה פה על הדף – מה אתם רואים? יהיה כאלו שיראו בתמונה גביע יפה. ויהיו כאלה שיראו פה פנים של שני אנשים. האמת ששתי התמונות נמצאות מולנו. ההבדל הוא מה אנחנו רואים כעיקר התמונה, ומה אנחנו רואים כרקע וטפל לתמונה. זו הבחירה שלנו!
אנו חיים בעולם ומביטים עליו. אך האמת שיש שתי תמונות, וכל אחד בוחר מהי התמונה ומהו הרקע. אתה יכול לראות את העולם כאילו נברא לשרת אותך ומטרת חייך היא לנצל את החיים עד תום, ואתה יכול לראות את העולם בתור שליחות קדושה שבה צריך להשתמש בכוחות הנפלאים שה' נתן לך ולהשאיר חותם של קדושה, שמחה וחיים בעולם.
הפסיכולוג הנודע ויקטור פרנקל,שהיה ניצול השואה, הסביר שראה במחנות הכי קשים שני סוגים של אנשים: מי ששאל מה החיים יתנו לי – לא החזיק מעמד. גם אם הוא ניצל מבחינה פיזית, אנשים מסוג זה תמיד סבלו מדיכאון, ממחלות נפש ומרעין בישין. אבל האנשים ששאלו מה אני יכול לתת, במה אני יכול לעזור – הם שרדו והצליחו.
הרבי מביא עוד הלכה מעניינת. הרמב"ם מסביר שיש צינורות חרס, שלמרות שיש בהם כלי קיבול, הם אינם מטמאים. מדוע? כי המטרה של צינור זה לקבל – ואז לתת, להשפיע ולהעביר הלאה. אם אדם מרגיש שמצד אחד הוא מקבל המון כוחות ויכולות, אבל מטרתו היא להעביר את הכוחות ולהשפיע אותם הלאה, הוא לא נטמא מכיוון שהוא לא סתום ועוצר את הדברים אצלו. ככל שהוא נותן ומשפיע יותר החוצה, ערכו עולה.
לפני כמה שנים היה ספורטאי אולימפי ששבר כמה שיאי עולם באותה תחרות, יום אחרי יום. שאלו אותו איך הצלחת, מאיפה היו לך כוחות לעשות זאת? והוא ענה תשובה מדהימה: "פעם הייתה לי שאיפה לשבור שיאי עולם, אבל היא עברה לי. היום אני חושב לעצמי: אולי יש בקהל אדם אחד שרואה אותי נלחם, וזה יעורר גם אותו לצאת מהקשיים ומהבעיות שלו. זו המטרה שלי!" הוא לא חשב על עצמו אלא על מה שזה ייתן לאחרים.
מחקרים על רופאים מפורסמים מראים שכאשר הרופא חושב רק על כבוד או הכסף שיצא לו מהקריירה, הוא לא מצליח למצות את יכולותיו. ואילו רופאים שחשוב להם לעזור לאנשים ולהקל על צערם. מצליחים יותר בקריירה שלהם וממילא גם מאושרים יותר בחיי היום יום. אם נהיה צינור – נרוויח יותר.
היה יהודי עשיר גדול מפרו, שהגיע לביקור אצל הרבי. הוא רצה לתת סכום כסף גדול כתרומה לעם ישראל. הוא התלבט עם הרבי לאיזו מטרה לתת, והרבי אמר לו שהנושא הכי חשוב היום זה תחום החינוך, אך הוא לא קיבל את זה, וכך נגמרה לה השיחה.
תשע עשרה שנים חלפו, הוא הגיע שוב לניו יורק, הפעם עם הבת שלו. היא ביקשה ממנה לבוא לחלוקת דולרים אצל הרבי. למרות שהיו לו שם קשרים והוא היה יכול לארגן לעצמו ביקור פרטי, הוא החליט לעמוד בתור כמו כולם. כשהגיעו, הרבי הביא לו דולר, הביא לבת דולר, ואז המשיך עם מיודענו את השיחה שהייתה להם תשע עשרה שנה לפני כן, על כך שהדבר הכי חשוב בעולם זה חינוך. כמה מאות אלפי בני אדם עברו אצל הרבי מאז? כמה שיחות, מאמרים ואיגרות נאמרו ונכתבו? אבל הוא זכר בדיוק איפה הם עצרו. הקטע הזה מוקלט בסרט. כשאותו עשיר שם לב לכך, הוא צעק "תשע עשרה שנה, רבי! אתה מדהים!".
מה קורה לנו כשמישהו אומר לנו שאנחנו מדהימים? אומרים לו תודה, או 'אל תגזים' בכאילו ענווה, או שאנחנו מרגישים לא בנוח, מסמיקים ושותקים ומעבירים נושא. ומה עשה הרבי? הביט בו ואמר בפשטות: "מה יוצא לעולם, מה יוצא לקדוש ברוך הוא, מזה שאני מדהים?". הרבי ידע שכל התכונות שהוא קיבל, האישיות המיוחדת, השכל החריף והעמוק שאי אפשר להבין, כולם היו בשביל הקדוש ברוך הוא.
ראש השנה הוא הזמן שלנו לעבוד, להתבונן מה העיקר ומה טפל בחיים. בשביל זה צריך לשנות את המוסכמות, לחשוב על הרצון האמיתי שלנו ולהיות לראש! לחיים לחיים!