בס"ד

נינוה לא נהפכת

נינוה לא נהפכת

בראש־השנה ויום הכיפורים, אנשים עושים דין וחשבון אמיתי ותשובה כפי שהיא צריכה להיות – "חרטה על העבר וקבלה לעתיד". עם זאת, באופי התשובה עלולות להיות בעיות. כשאדם מחליט "מעכשיו אהיה ילד טוב", "מהיום אהיה צדיק תמים" – זה לא דבר רציני, לא לילד בן שלוש וגם לא לאדם בן שלושים. אנשים גם מקבלים על עצמם כל־כך הרבה דברים, עד שהדברים הללו נשארים רק דברים של ראש־השנה ויום הכיפורים. הם לא ממשיכים אפילו ל־י"א תשרי, ובוודאי שלא לאחר מכן.
אם אדם מחליט בכל שנה שהשנה הוא עושה שיפוץ כללי לבית – זה לא יקרה. אבל אם יום אחד הוא דואג לדלתות, יום אחר לחלונות ובשבוע הבא לסיד, תוך כמה זמן הבית יראה אחרת. אם אדם רוצה לעשות תיקון בחייו, במקום לקבל על עצמו חמש־מאות דברים שונים, עדיף שיקבל על עצמו דבר אחד מסויים, דבר שהוא יכול לעמוד בו.
אדם יכול לקבל על עצמו משנה לשנה תיקונים קטנים, לדוגמה: אדם יכול להחליט שבשנה אחת יעשה תיקון קטן במצוות תפילין, ובשנה אחריה תיקון במצוות ציצית, ובשנה השלישית להקפיד ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום. יש אנשים שפעלו כך וגרמו לשינוי משמעותי בחייהם.
אם עושים תיקונים קטנים, ובגדר מסויים של קביעות – לקבל משהו ולשמור אותו, עם הזמן זה מצטבר לסך של דברים. בסוף, כשאדם עומד על דעתו, הוא רואה שעשה כל מיני תיקונים עד שאפשר לומר שהם תיקנו את החיים שלו.
יש דברים רבים שאנשים עושים במשך השנה, ומתברר שהם נעשים ברשלנות. בימים אלו יש הזדמנות לתקן. אם אדם מקבל על עצמו מהיום והלאה להתפלל בכוונה את כל התפילה כולה, בתור רעיון זה יפה מאוד, אבל באופן מעשי זה לא כל־כך עובד. אדם יכול לקבל על עצמו לכוון בברכה הראשונה בשמונה עשרה ובפרשה הראשונה של קריאת שמע. זה תיקון, ויש סיכוי שזה יישמר.
כשמתחילה שנה ראוי לאדם לתכנן מה הוא רוצה לעשות בשנה הבאה. התכניות יכולות להיות גדולות או קטנות, אבל צריך שיהיו בגדר של תכנית עבודה. להחליט על איזה דבר, ואחר כך לנסות להיצמד אליו.
בבתי חרושת, לא תוקעים בשופר בתחילת השנה ולא נודרים שבשנה הזאת יעלו את הייצור בעשרה אחוזים. כשיש תכנית עבודה אז יש סיכוי שאם לא כולו יעשה – מקצתו יעשה, באופן הזה נעשים דברים בעולם.
אין הכוונה כאן לתכניות שבשנה הזו "נינוה נהפכת", לא צריך ללכת כל־כך רחוק. אדם יכול לומר לעצמו: "אומנם אני עצמי לא נהפך, אבל אני עושה צעד נוסף". אדם שמעולם לא למד משנה, יכול לקבל על עצמו להתחיל ללמוד משנה, זה לא דבר בשמים כמו ללמוד את כל הרמב"ם בעל־פה. אדם יכול להחליט ללמוד השנה שתי מסכתות, זו לא החלטה בגדר של "מה לעשות מחר בבוקר" אלא מה לעשות במשך השנה. לכן, גם אם בדיוק ביום שאחרי ראש־השנה אדם עסוק, אז הוא יתחיל בכך למחרת, זה מה שנקרא תכנית עבודה.
מי שנמצא בישיבה, יכול בתוך המסגרת הישיבתית לעשות לעצמו תכנית עבודה, להוסיף בתוך הלימוד הקיים או ללמוד ספר אחר, וזה לא חייב להיות ספר גדול. לא מדובר על חלומות אלא על דבר רציני, לא "מעכשיו אני נהיה בקי בבבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי ותוספתא". אלו פטפוטי דברים בעלמא וזה לא מועיל לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אז למה לעשות את זה?
היתרון בתכנית עבודה שאיננה ליום אחד, הוא שגם אם יום אחד לא הלך לבנאדם, אפשר להמשיך ביום למחרת. זה לא הרהורי תשובה או תקנות תשובה, אלא תכנית עבודה, מה אדם רוצה לעשות במשך הזמן הקרוב. כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. אדם שמכניס את עצמו לתכנית עבודה בעניין שאיננו דברים בטלים, והוא גם יכול לבצע אותה, יכול להתקדם באמת. ראש־השנה ויום הכיפורים זה זמן טוב לחשוב על זה, כדי שהשנה לא תלך לבטלה.

לפעמים, אדם מסתכל אחורנית ומהרהר: "ניסיתי לעשות כל מיני דברים והם לא הלכו לי, מדוע? כי ציפיתי שתבוא אלי רוח הקודש, שתבוא השראה ממרום או שיגיע מישהו שיצעק עלי. אף אחד מהם לא הגיע, אז בסוף הזדחלתי". לאנשים צעירים יש את הרושם שהזמן ימשיך לעולם באותו קצב, ואם נפלו שנה, שנתיים או חמש שנים, מה אכפת? אבל בסוף מסתבר שהשנים מצטרפות לחשבון אחד, ויוצא שאדם השחית את עצמו. לא מדובר על מצוות ועבירות, אלא על כך שאדם ייקח את עצמו ברצינות.
אפשר וצריך לעשות תיקונים של "שפרו מעשיכם". לא סתם להצהיר "אני רוצה לעשות", אלא עכשיו לעשות. על דברי פרעה "נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'", דרש הרבי מקוצק: נרפים אתם, לכן אתם אומרים בלשון לעתיד 'נלכה', 'נזבחה'. האמת היא "ועתה לכו עבדו" – נמאס מהדיבורים שלכם! אתם אומרים שאתם רוצים לעבוד את ה', לכו ותעשו משהו, קדימה!
אם הדברים לא עוברים לעשייתם, הם לא מועילים לשום דבר. "עובר לעשייתו", פירושו שאדם רוצה לעשות משהו ועובד עליו, ולא סתם מהרהר על כך בליבו. אדם שמקבל עליו משהו, צריך לעשות חשבון האם הדבר אפשרי או בלתי אפשרי, לא למשך עשרה ימים – כי בזמן קצר אפשר לעשות כל מיני דברים, אלא לטווח של שנה.
הכלל הגדול הוא, שאם מישהו זז קדימה אז הוא זז, ואם אדם נשאר באותו מקום, אז בסך הכל הוא יורד והולך, כי עובר זמן. מה יענה אדם כשיבוא אליו איזה יום רביעי אחד מהחיים שלו, ויטען כנגדו: "הרגת אותי!", איך הוא יכפר על זה?
אם נדמה את ימי השנה לבגד: מכאן ועד כאן יש קרע, מכאן עד כאן יש כתם ופה ושם יש חורים – זה בגד שלובשים אותו?! איך תהיה לאדם שנה שלמה שעשויה מחורים, טלאים וקרעים?
אנשים אומרים לגבי כל מיני דברים שהם לא יכולים או לא רוצים, ובסוף הם מתעצלים ומבטלים את העולם הזה. במסכת סוטה אנשים אלו מכונים: "מבלי עולם", לא במובן שהם הולכים למקומות של בילויים, אלא במובן שלאדם היה עולם די יפה, והוא מבלה אותו – שובר וחותך אותו ומשאיר ממנו סמרטוטים. אדם במשך שנה, שנתיים ושלש – בילה את העולם, וכילה אותו חתיכות חתיכות. לא יוצא מזה שום דבר יפה – רק סמרטוטים, ומהסמרטוטים האלו אי־אפשר לעשות שום דבר.
בכל אופן, אפשר לפחות לעשות שתהיה שנה קצת יותר טובה, אדם יכול להטליא קצת את החורים. אומרים בתפילה "תכלה שנה וקללותיה". צריך להתפלל גם ש"תכלה שנה וביטוליה", "תכלה שנה וחוסר עשייה שלה", וש"תחל שנה שעושים בה משהו, מעשים גדולים וקטנים".

בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן