בס"ד

יום שלישי, 11 פברואר, 2025
הכי עדכני
נפוליאון של אדמו"ר

נפוליאון של אדמו"ר

שתי המידות הדומיננטיות בנפש שלנו הן חסד וגבורה. החסד רוצה להעניק, להשפיע ולאהוב ואילו הגבורה נוטה לדייק ולצמצם. אם אני רוצה שהחסד שלי יהיה אמיתי, אני צריך לוודא שקיימת בתוכו גם מידת גבורה. הגבורה מגבילה אותי ונותנת מקום לזולתי, אני מכבד אותו ומעריך את היותו שונה ממני. חסד ללא גבורה הוא פגום. אנחנו זקוקים לשתי המידות, כל אחת במקום הנכון, בזמן הנכון ובמידה הנכונה.
אספר לכם סיפור שקרה אצלנו באנטוורפן. אני מכיר משפחה אחת, דתית מאוד אך לא חסידית. האב תלמיד חכם גדול, יושב יום יום כל היום ושוקד על תלמודו. הבן שלו התחיל להתקרב לחסידות, והתחיל לגדל זקן. לאבא אין זקן וזה הפריע לו. הוא היה מוכן שהבן ילמד, יתפלל עם חסידים, אין בעיה. אבל לא זקן. האבא ביקש ממני שאדבר עם הבן להוריד את הזקן, ואמר שאם לא אדבר הוא יכתוב לרבי. בסוף הוא כתב מכתב לרבי: "אני מסכים שהבן יתקרב לחסידות, אבל למה צריך זקן?". הוא גם ביקש מהרבי שיכתוב לבחור שאפשר להיות יהודי דתי כשר בלי זקן, כמו אלפי יהודים אחרים.
חשבתי לעצמי שכנראה הוא יקבל בחזרה מכתב מהרבי ובו יהיו ציטוטים ומראי מקומות, הן מבחינת הלכה והן מחסידות וקבלה, על מעלת הזקן ועד כמה הוא מועיל בגשמיות וברוחניות. אבל אתם ודאי יודעים שכל פעם שחושבים משהו על הרבי, הרבי עונה הפוך. הראש של הרבי נמצא בשמיים ואנחנו בארץ… וכך ענה לו הרבי: אם יש בניין של ארבע קומות ומישהו רוצה להרוס את הקומה הראשונה – כל הבניין יפול. ואם הוא יוריד את הקומה השנייה בלבד – הקומות העליונות יפלו. ואם הוא יהרוס באגרסיביות רק את הקומה העליונה, מה יקרה? הקומות התחתונות אמנם לא יפלו, זה נכון, אך הדבר יזעזע את כל הבניין, מכיוון שהבית על כל קומותיו הוא דבר שלם. עכשיו תקשיבו טוב: הרבי כותב לו, אני לא יודע איפה נמצא הזקן של הבן שלך – האם הוא בקומה הראשונה, קומת היסוד, או בקומה הרביעית. אבל אפילו אם זה רק בקומה הרביעית ואתה רואה בזה הידור מצווה בלבד, דע לך שאם אתה תיקח ממנו את הזקן, אתה מחליש לבן שלך את הנחת התפילין שלו ואת שמירת השבת שלו. כי כשמורידים את הקומה העליונה, כל הבניין מזדעזע.
האבא הזה בא ואמר בדמעות: "הרבי אוהב את הבן שלי יותר ממה שאני אוהב אותו. אני רציתי שהוא יוריד את הזקן בשביל האגו שלי, זה לא התאים לי ש'האבא בלי זקן והבן עם', זה מראה שכאילו אני לא בסדר". הרבי לא התווכח עם האבא על זקן, הוא לא הוכיח אותו או ניסה לשכנע. הוא נתן לו את המקום שלו – "אתה צודק במאה אחוז, אפשר להיות יהודי טוב בלי זקן". היה לו מקום פנוי להבין אותו. אבל הרבי גם ענה לו לפי הראש של האבא: הרי אתה רוצה שהבן שלך ילמד תורה וישמור שבת. הורדת הזקן עלולה להחליש אותם. לכן צריך את שני הכוחות – חסד בלי סוף, תיתנו בלי גבול. אבל אל תנסו לשלוט ולאלף את הילדים שלכם או את בן או בת הזוג. אהבה אמיתית יודעת גם לפנות מקום ולתת להם להיות מי שהם.

יש ילדים שאומרים לי: "אני יודע לצפות מה הולך לקרות לי ברגע שאכנס הביתה. 'למה עשית?', 'למה עמדת?' ו'איך התפללת?'". הילד מדמיין את ההורה בתור 'גבורה'. מצד שני יש הורים שכל הזמן אומרים לילדים "לא נורא", וכל הזמן מוותרים להם ונותנים להם לעשות ככל העולה על רוחם. שתי התגובות אינן מאוזנות.
יש הורים שמחבקים את הילד שלהם חזק וזה טוב לו, ויש ילדים שלא כל כך אוהבים מגע פיזי. לא פעם ולא פעמיים ההורים מחבקים ומרגישים שהילד רוצה לברוח. הוא אומר, "אמא, חם לי" בגלל שהוא לא רוצה לפגוע. תנו לו מקום, כבדו אותו. אסור לתת אהבה בשביל האגו שלך, ואסור לכעוס על השני בשביל לשחרר לחץ ועצבים שנובעים גם הם מאותו אגו. צריך לעבוד על המידות ולאזן אותן.
לפני שנים ישב בירושלים אדמו"ר, שבבית הכנסת שלו היה ילד בן שמונה שתמיד עזר, ובייחוד בשבתות. הוא היה מכין הכל לסעודה שלישית. שבת אחת הלך הילד הזה הלך להתפלל שחרית של שבת בכותל, ובדרך ראה 'נפוליאון' של זהב. באותם ימים המטבע הזה היה סכום אדיר שהספיק לפרנס משפחה שלמה במשך חודש! הילד שמח שכעת יוכל לגרום לאמא ואבא להיות מאושרים עד הגג! אך הילד גם ידע שזה מוקצה, ואסור להרים את המטבע בשבת, מה הוא יכול לעשות? חשב וחשב, ובסוף החליט להניח את הרגל על המטבע ולעמוד כך עד מוצאי שבת. נפוליאון של זהב זה לא צחוק… עבר שם בחור ערבי אחד וראה את הילד עומד בצורה קצת מוזרה. אחרי שעה הוא שוב עבר שם, וראה אותו עומד בדיוק באותה התנוחה, וכך עוד כמה פעמים. הוא שאל את הילד "הכל בסדר? אתה מרגיש טוב? קיבלת שיתוק?". "הכל בסדר" ענה הילד, "אני רק נח". והערבי אומר לו "אז תנוח בישיבה". "לא, ככה נוח לי".
הוא המשיך לשאול עד שבסוף הילד אמר לו: "אגיד לך את האמת, יש נפוליאון של זהב מתחת לרגל שלי, ואני שומר עליו". הערבי לא חשב פעמיים, דחף את הילד כדי לראות והילד הזיז את הרגל. הערבי ראה את הנפוליאון ומיד חטף אותו לעצמו וברח. הילד הקטן הגיע שבור לגמרי הביתה. ריבונו של עולם, רציתי כל כך לשמח את אבא ואמא, למה לקחת לי את זה? בליבו גמלה החלטה: אם ככה אתה מתנהג אלי, אני לא הולך היום לא למנחה ולא לסעודה שלישית!
אחרי מנחה כולם הגיעו לסעודה שלישית, אבל השולחן לא היה ערוך ושום לא דבר היה מוכן. הרבי שאל איפה הילד, אולי קרה לו משהו. הוא שלח את ה'שמש' אליו הביתה, והילד סיפר לו בדמעות את כל הסיפור… השמש חזר לדווח לרבי, והרבי שלח אותו חזרה לקרוא לילד, והפעם הבטחה בפיו – במוצאי שבת הרבי יתן לו נפוליאון של זהב. כששמע זאת הילד הוא רץ לבית הכנסת, ערך שולחן וציפה בכיליון עיניים למוצאי שבת. מיד בסיום ההבדלה קרא לו הרבי לחדרו. הרבי הוציא מהמגירה נפוליאון של זהב, הניח על השולחן ואמר: "זה שלך!" הילד ניגש לקחת, אך הרבי עצר בעדו ואמר לו "רגע רגע. מה אתה נותן לי בתמורה?" הילד הסתכל עליו במבוכה. מה אני כבר יכול לתת לרבי? הרבי הביט בו ואמר: "אני רוצה שתמורת הנפוליאון שאתן לך, אתה תיתן לי את המצווה שעשית  – שלא לקחת את המטבע כי זה אסור בשבת. נפוליאון תמורת המצווה שבגללה הפסדת נפוליאון. אם אתה רוצה לקנות, אתה צריך לשלם משהו; אי אפשר לקבל הכל".
הילד הקטן בן השמונה הביט ברבי ושאל: "רבי, המצווה הזאת כל כך שווה?" והרבי ענה לו "האמת היא שהמצווה שווה יותר מנפוליאון, אבל זה מה שאני יכול להרשות לעצמי לשלם". הילד נעמד, נעץ מבט חזק ברבי ואמר: "רבי! המצווה הזאת היא לא למכירה! קח את הנפוליאון שלך – אני נשאר עם המצווה שלי". ואז – הרבי נתן לו את הנפוליאון.
איזה עומק יש בחינוך הזה! חסד עם גבורה, לתת – ועוד איך לתת! אך לא סתם נתינה בלי גבול. הרבי נתן לילד יותר מנפוליאון של זהב; הוא נתן לו הרגשה שיש לו משהו שאי אפשר לאבד. כל החיים הוא ילך עם ההרגשה שיש לו משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממנו. זו המשמעות של חסד עם גבורה. קל לאהוב את כולם. אתם יודעים כמה חושך, כמה קללה יש כשבנאדם יוצא לרחוב ורוצה לתקשר עם כולם, והוא סקרן להכל ופתוח להכל. אין לו מידות, אין לו גבולות. זהו 'חסד דקליפה' – חסד שזורם לכל הכיוונים, מי יודע לאילו קליפות הוא יכול להגיע?

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן