זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, על מוראותיה וחלליה הרבים, נכנס הרב ישראל מאיר לאו לפגישת 'יחידות' אצל הרבי מלובביץ' זי"ע, והרבי ביקש לשמוע ממנו על התחושות והלך הרוח של העם בארץ. "התחושות הן קשות והאבל מורגש בכל מקום", אמר הרב לאו. "אנשים שואלים מה יהיה" הוסיף כעבור רגע.

הרבי שמע את דבריו ומיד אמר: יהודים לא שואלים 'מה יהיה' אלא 'מה נעשה'…

במשך אלפיים השנים האחרונות עם ישראל סבל אין ספור צרות מידי מבקשי רעתו. עברנו פרעות, פוגרומים ואפילו שואה. כל אלה נטלו מאיתנו באכזריות את מיטב בנינו ובנותינו. גם כיום הזה, למרבה הצער, עם ישראל פוגש שוב ושוב במפגעים צמאי דם היוצאים ליטול חיים בלי הבחנה, מכל יהודי שנקרה בדרכם.

העצב על האבל והשכול הוא לא רק במישור הלאומי אלא גם במישור הפרטי-אישי. כל עוד לא זכינו לקיום הייעוד "בִּלַע המוות לנצח", האדם פוגש למגינת הלב במוות של מכרים או בני משפחה, לא עלינו, ונדרש להתמודד עם זה.

אז איך עושים את זה נכון? איך ניתן לנתב גם מפגש עם אבדן ומוות ליצירת חיים ועשיית טוב?

מי שתעזור לנו בפיצוח האתגר הזה היא מצוות פרה אדומה אותה נקרא בשבת זו, השלישית בארבע הפרשות המיוחדות הנקראות בתקופה זו.

בין הגורמים השונים לטומאה – כמו שרצים, זיבה ועוד – המת הוא גורם הטומאה החמור ביותר והוא מכונה בלשון חז"ל 'אבי אבות הטומאה'. אדם הנוגע במת נחשב ל'אב הטומאה' שטומאתו חמורה והוא מטמא גם אדם וכלים בהם ייגע.

הליך טהרתו של אדם שנטמא במת נעשה על ידי לקיחת פרה אדומה לחלוטין שלא עלה עליה עול, שחיטתה, שריפתה וההזאה על הטמא מאפרה לאחר שעורב במים חיים.

ממדרש מעניין ניתן ללמוד עד כמה הטהרה מטומאת המת היא מחודשת ואינה מובנת מאליה: "אמר רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה, אמר לו [אופן] טומאתו וטהרתו. כיון שהגיע לפרשת 'אמור אל הכוהנים' [בה נזכרת טומאתו החמורה של המת], אמר לו משה: 'ריבונו של עולם, אם נטמא זה, במה תהא טהרתו?' ולא השיבו. באותה שעה השתנו והתכרכמו פניו של משה" [בצער על שלא קיבל מהקב"ה דרך טהרה לנטמא במת. משה חשש שאולי הטומאה הזו חמורה כל כך עד שאין טהרה גמורה ממנה]. המדרש ממשיך ומתאר שכשהגיעו משה והקב"ה בלימודם יחד אל פרשת פרה אדומה, הזכיר הקב"ה למשה את שאלתו לגבי הטהרה מטומאת מת, ואמר לו: "זו טהרתו – 'ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת'".

בחסידות מוסבר המושג 'טומאה' כמתייחס – מעבר למשמעות ההלכתית שלו – גם למצב של אטימות לקדושה ולאור הנשמה. כלומר, הטמא הוא כביכול יהודי שעטה על עצמו שכבות רבות של 'חומר מבודד', המונע חדירה של קרני אור טהור אל תוכו. טומאתו ואטימותו שואבות ממנו את השמחה וההתלהבות בעשיית מצווה, ומעקרות את הלהט והחיוּת לקדושה באופן כללי. הוא מרגיש כלוא בתוך עצמו, בלי לראות שביב של תקווה ואור בקצה המנהרה. 

זה היה עומק שאלתו של משה לקב"ה – 'במה תהא טהרתו': משה התקשה להבין כיצד גם הטמא בטומאת מת, כלומר יהודי שאיבד את חיותו כליל ונאטם לחלוטין כלפי כל דבר שריח יהדות וקדושה עולה ממנו, כיצד גם הוא יכול להיטהר? איך אפשר להתיר אותו מהכבלים העבותים בהם הוא קשר את עצמו?

והקב"ה בתחילה שתק.

שתיקתו של הקב"ה ייסרה את משה וטרדה אותו, עד שהתכרכמו פניו. האם אין דרך תשובה גם לנטמא במת? תהה משה, וכי מי שירד עד לדיוטה התחתונה ונאטם ליבו לאביו שבשמיים, כבר לא יוכל לעלות ממנה? פני משה שדרך קבע קרנו באור רוחני נראו עכשיו מיוסרות ומכורכמות. זוהרם הועם.

לאור זאת, אפשר רק לדמיין את השמחה הגדולה ששרתה על משה והאור שקרן מפניו כשהגיעו לפרשת פרה ואמר לו הקב"ה: אתה זוכר ששאלת במה תהא טהרתו של הנטמא במת ולא אמרתי לך דבר? הנה לך תשובתי: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת"…

הרבי דיבר פעם בהתרגשות רבה על הלימוד הגדול שמלמד אותנו משה רבנו בשאלתו "במה תהא טהרתו", ועוד יותר מכך – בפניו שהתכרכמו: כשמשה רבנו שמע מהקב"ה על דין הנטמא במת, שכאמור מהווה גם משל ליהודי שנאטם כליל כלפי כל גילוי והופעה של קדושה, הוא מיד ביקש לשמוע מהקב"ה איך ניתן לעזור לו ו"במה תהא טהרתו". משה לא יכול היה להישאר אדיש למצב שבו יהודי מצוי במצב אנוש מבחינה רוחנית, והוא מיד מחזר אחר הדרך לסייע לו ולהשיב לו את חיותו ונשמתו.

עד כדי כך הדברים נוגעים לו למשה, שכשהקב"ה השאיר אותו עם השאלה שלו מבלי לתת לו קצה חוט לאיזשהו טיפול מציל חיים עבור החולה, משה מתייסר ופניו מתכרכמות ממש. הוא לא היה מסוגל להכיל מציאות שבה יהודי טמא עד כדי ניתוק מהמקדש, ממחנה שכינה ומשליחותו לעשות לקב"ה "דירה בתחתונים".

כך, אמר הרבי, צריך כל אחד מ"אנשי משה" להזדעזע בפנימיות לבו כלפי מראה של יהודי שמתהלך כזר ומנוכר ליהדותו. אסור לנו לקבל בהשלמה מציאות מעוותת שבה יהודי נאטם כלפי התורה ומצוותיה. חובה עלינו לחפש שוב ושוב "במה תהא טהרתו", עד שנמצא את המים החיים שאיתם נוכל לטהר אותו מטומאתו ולחבר אותו שוב אל מעיין נשמתו.

איך באמת קורה הפלא הזה? מה הופך את השילוב שבין מים חיים לאפר הפרה, לכזה המסוגל לטהר גם טמא מת שנאטם ונסתם לגמרי לאור הקדושה?

אפר הוא דבר יבש ודומם, המסמל את הקץ והסוף. בית נאה שהיה למאכולת אש וכל שנותר ממנו הוא אפר, הוא בית שהיה ואיננו. האפר שנשאר ממנו אינו מהווה אף לא שמץ נחמה, שכן הוא חסר כל חשיבות ותועלת.

ההפך הגמור של האפר המדכא הם המים – נוזל החיים, וכפי שנאמר באבות דרבי נתן "מים נקראו חיים". לא בכדי רוב רובו של העולם מלא במינרל הזה וכך גם רוב רובו של ה"עולם קטן – זה האדם" הוא מים. כל תא ותא מתאי הגוף שלנו מורכב מ-75 אחוז מים, ובתאי המוח שלנו הנתון מרשים עוד יותר – 85 אחוזים! גם כשסוכנויות חלל בינלאומיות מבקשות להתחקות אחר חיים על גבי כוכב כלשהו, הם ראשית מנסות לאתר מקורות מים, מתוך הכרה ברורה שבלעדיהם לא ייתכנו חיים.

אם כן, הסינתזה הזו שבין מים חיים לאפר הפרה שבכוחה להחיות את מי שנטמא ונאטם, היא למעשה חיבור בין ניגודים מוחלטים – בין מוות לחיים. מה הרעיון מאחורי זה?

לאחר שהקב"ה סיים את מעשה בראשית ובריאת העולם, נאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". המדרש בוחר לבארם את הפסוק הזה באופן מפתיע – שלא לומר מוזר – ואומר: "טוב – זה מלאך החיים, טוב מאוד – זה מלאך המוות".

כלומר, מלאך החיים שתקוותנו ותפילתנו שנפגוש רק בו, מסתפק בתואר 'טוב' ואילו מלאך המוות שכבר למשמע שמו אנחנו מתכווצים, הוא על פי המדרש בבחינת 'טוב מאוד'!

איך אפשר להסביר את זה? איך מלאך המוות בכלל מתחבר לדבר חיובי ועוד ל'טוב מאוד'? וכשחושבים על כך, זה די דומה לשאלה לעיל מה מחבר בין אפר מת לבין מים חיים המטהרים.

אלא שלאמיתו של דבר, מלאך המוות יכול לתרום ולהועיל לנו רבות ולהוביל את חיינו למקום 'טוב מאוד', לו רק נשכיל ללמוד ממנו משהו בהווה ולא רק לחשוש ממנו בעתיד, בבחינת "והחי ייתן אל ליבו".

כל אדם עם יושרה בוודאי יודה שהמבט שלו על המציאות מתברר לא פעם כרחוק מלהיות מדויק… שוב ושוב האדם מעוות את הפרופורציות הנכונות כלפי דברים שונים – מגדיל את הקטן ומקטין את הגדול. האדם מסוגל לראות 'צל הרים כהרים' מחד, ולפספס את הרי ההימלאיה מאידך. גם ריבים, אינטריגות וסכסוכים שנראו לו כהרי גורל בשעתם, מתבררים במרחק השנים כמשחקי כבוד קטנים וילדותיים. היחס שלנו לדברים מסוימים הרבה פעמים איננו מידתי, הגיוני ומוצדק. כאב-ראש קל מסוגל לעתים להשבית אותנו, פרצוף חמוץ של מישהו יכול להעכיר את יומנו, ורכב של החבר מדגם קצת יותר מעודכן משלנו עלול לטרוד את שלוותנו…

מי שיכול למסגר דברים בצורה נכונה ולהכניס אותם לפרופורציה נכונה הוא… המוות. איך אמר פעם יהודי שהגיע לזקנה מופלגת? "ממרומי גילי אני יכול להעיד שדברים שנראו לי בשעתם גדולים וחשובים מאוד, נראים לי היום בדיוק כפי שנראים בתים גדולים ממטוס"…

החכמה היא לא לחכות לגיל מאה ועשרים בשביל להתחיל לראות נכון את הדברים, וגם לא להמתין לדקה התשעים כדי לתפוס סוף-סוף מה עיקר ומה טפל בחיים. על האדם לזכור גם כשהוא בשיא כוחו ואונו, שלכל אדם מתי שהוא יבוא יומו… גם אצל "בן עשרים לרדוף" ו"בן שלושים לכוח", חשוב להכניס לתודעה את "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". כשמכירים בכך ש"אין אדם יודע עתו וזמנו", ממילא הוא לא יתרשם מכל דבר פעוט וישקיע את מרצו במה שחשוב באמת…

בלי זכירה כלשהי שימיו של האדם קצובים, יגיע היהודי מקסימום לטוב. טוב מאוד? זה רק כשבמשוואה נמצאת תחושת דחיפות שנגרמת על ידי קץ החיים בעולם הזה. רק כך האדם יתמקד בעיקר ויעשה אותו כמו שצריך וללא השתהות.  

חברים יקרים, זה הסוד של אפר הפרה: האפר הוא אמנם סמל למוות ולסופיות, אך דווקא בשל כך הוא מסוגל להוסיף לנו חיים אמיתיים! כשאדם נטמא במת, מאבד את החיות הרוחנית שלו ונאטם לאור הנשמה, מי שיכול לטהר אותו ולהחזיר אותו לתלם זה דווקא האפר והזכירה של קיצו. כשהוא קצת יתבונן ויבין ש"אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותיי ועד שאצווה לביתי", פתאום הוא יתעשת ויחשוב כיצד בעודו בחיים בעלמא דין הוא יכול לחיות באמת! כיצד הוא יכול להיטהר מטומאת מת ולהוסיף טהרה וחיים!

בכל יום בחייו האדם כותב במעשיו עמוד נוסף בספרו האוטוביוגרפי, וכדברי הפסוק: "זה ספר תולדות אדם". ביכולתו להכניס שינויים בגוף הספר ובסיפור העלילה, רק כל עוד הוא חי כאן כנשמה בגוף. מי שחי בתודעה זו וזוכר שבכל יום הוא כותב עמוד נוסף או פרק נוסף בספר שישאיר לדורות, ושיום יבוא והוא כבר לא יוכל לערוך בו שינויים ותיקונים… – מן הסתם הוא יימנע מפעולות שונות שממש לא מתאים לו שייכנסו כחלק מ'סיפור חייו ומורשתו' לבניו אחריו, וישתדל למלא את חייו במעשים בעלי משמעות וחשיבות…

לחיים, לחיים – תרתי משמע: הבה נזכור, אם אתה רואה ספר 'טוב מאוד' של חיים משמעותיים, כנראה שהייתה למחבר זכירה מסוימת של מוות… לחיים ולברכה, שנעשה את המוטל עלינו וה' יגמור בעדנו לחיים טובים ארוכים ולשלום.