עולם הבא עולם הזה

עולם הבא עולם הזה

אנחנו נמצאים כעת בכ"ד טבת, יום ההילולא של רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא. נשאלת השאלה מדוע בכלל חוגגים הילולא, לכאורה יום פטירתו של צדיק צריך להיות יום אבל. ובאמת, במשך דורות רבים, יהודים היו צמים ביארצייט. כעת, מנהג ישראל ברוב המקומות הוא, שאפילו ביארצייט של אדם פשוט לא צמים, אלא מביאים לבית הכנסת קצת משקה וקצת עוגות ויוצאים בזה ידי חובה.
בגמרא מופיע נוסח של הספד עתיק: "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה". כשעושים יום אבל, האבלים מרגישים את החסרון, ולפעמים גם שנים רבות אחר כך, וזה העניין של "בכו לאבלים", הם אלו שמרגישים את החסרון.
מה קורה לאבדה? אנחנו מאמינים בני מאמינים שהנפש הולכת למנוחה. אבל בעצם, גם כשהנפש הולכת לעולם אחר, לוקח לה זמן עד שהיא מתנתקת מהעולם הזה. משום שהנשמה לא נמצאת בעולם הזה במין בידוד; הנפש מתערבת בתוך החיים של האדם, והחיים של כל אדם תלויים במדרגתו.
סיפרו על בעל עגלה אחד שעשה מצווה גדולה והציל יום אחד ממוות קבוצת אנשים שנתקעו בדרכם. משנפטר מהעולם, לא ידעו מה לתת לו. מצד אחד, הגיע לו שכר גדול בעולם העליון, שהרי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", ועל אחת כמה וכמה מי שהציל הרבה אנשים ממוות. אבל, מאחר והיה איש גס ופשוט אי אפשר היה לו ליהנות, כדרך הצדיקים, מזיו השכינה. אז שאלו אותו מה הוא רוצה? הוא אמר: "אני רוצה עגלה חדשה רתומה לשישה סוסים אבירים, ושהדרך תהיה טובה, בלי מהמורות ובלי עיקולים חדים מדי". אז נתנו לו כפי בקשתו, בעולם העליון, שישב במרכבה עם שישה סוסים רתומים וייסע בדרך נוחה וישרה. עד מתי? ייתכן שעדיין הוא דוהר במרכבה שלו עם ששת הסוסים בדרך ישרה ונוחה עד אין סוף.
אדם שכל ימיו היה שקוע בענייני העולם הזה – הרוויח כסף או הפסיד כסף, בנה בית או קינא במישהו – ממשיך לחשוב על זה גם כשהוא מגיע לעולם העליון. למרות ששם כל זה לא נחשב, בשבילו זה עדיין חשוב. מה יקרה לאיש כזה כשיכניסו אותו לגן עדן? מה הוא יעשה שם? הבעיה של איש כזה היא לא איך להגיע לגן עדן, אלא שהוא לא מבין את השפה.
בשלב מסוים, הנפש מתחילה לשכוח את העולם ואת החוויות שקשורות אליו. כמו ילד שגדל, כל מיני דברים שמילאו את עולמו והיו מאוד משמעותיים לו – פשוט נעשים פחות מעניינים. באותו אופן, כשהנפש הולכת לעולם העליון, אין לה שם גירויים של העולם הזה, אז היא שוכחת את הכל. היא שוכחת לא רק עניינים קטנים של העולם הזה כמו כאב בטן, אלא גם דברים גדולים מאוד של העולם הזה – הם פשוט מפסיקים להיות משמעותיים.
אמרו שבעולם העליון כשרוצים לדבר על בנאדם שעובר עבירה, הם אומרים: "פלוני עבר על פסוק זה וזה". מפני שאת העבירה בעצמה הם כבר לא מבינים, הם רק זוכרים את הפסוק מהתורה.
אדם שמגיע לעולם העליון לא זוכר שביום מסוים הוא אכל במסעדה טובה. באותו אופן, הוא שוכח גם דברים אחרים – שוכח קשרים, שוכח אנשים – שהם לפעמים דברים הרבה יותר משמעותיים, אבל הם רק חלק מהמציאות של העולם הזה; כשהנפש בעולם העליון היא עוסקת בעניינים אחרים, וממילא היא לא זוכרת אותם.
נשמות של צדיקים, לעומת זאת, הם משהו אחר; נשמה של צדיק לא מגיעה לעולם הזה בשביל תיקון אישי. הנשמה הזו עשתה בעולם הזה כל מה שהייתה צריכה לעשות, אבל אז היא הגיעה לעולם העליון והקדוש ברוך הוא ביקש ממנה או גזר עליה כך: "את היית בסדר גמור, אבל עכשיו העולם זקוק לך, אז אולי תואילי, כמה שזה לא נוח לך, לרדת לעולם הזה ולעשות שם מה שצריך".
הקשר של מנהיג ישראל אמיתי לעולם הזה הוא קשר מוזר. מצד אחד, הוא חי בתוך העולם ומרגיש אותו כמו שאר האנשים, שהרי יש לו גוף. אבל בעצם הוא לא שייך לעולם, הוא התנדב להיות בתוך העולם והוא יושב ומטפל בברואי העולם. הוא התנדב להיות זה שישב ואנשים יספרו לו את הסיפורים שלהם: אחד יספר לו על אשתו, אחר יספר לו שיש לו בעיות עם הילדים שלו, ואחר יספר על בעיות בפרנסה. צדיק דומה לאדם שמחליט ללכת למוסד של ילדים ולטפל בהם; הוא לא היה קשור אליהם, הם לא היו הילדים שלו, אבל צריך לעזור להם אז הוא עוזר להם ונותן את עצמו למענם.
בתניא מופיע מכתב תנחומים שכתב בעל התניא על פטירת רבי מנדלי מויטבסק, שהיה גם מדריך ומורה שלו. הוא מצטט שם את מאמר הזוהר: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" – הצדיק שנפטר מן העולם נמצא בכל העולמות יותר מאשר בחייו. מפני שבחייו בתור אדם עם גוף הוא מוגבל בתוך מקומו, אבל לאחר פטירתו, כשהוא כבר לא בגוף, הוא נמצא בעולם בכל מקום. בעל התניא כותב שאותו מנהיג שעשה טובה לישראל – באופן פרטי או כללי – זה לא היה בזבוז זמן בעבורו, אלא עבודה והתעלות של הנפש. כשם שיש אנשים שעיקר העבודה שלהם היא להתפלל, כך יש אנשים שעיקר העבודה שלהם היא לדבר עם בני אדם. לפעמים זה מענג ולפעמים לא – אבל הצדיק הוא הרופא שלהם אז הוא מטפל בהם ודואג להם. זאת עבודת קודש שלא נפסקת גם כאשר הצדיק יוצא מהעולם. מפני שלא מדובר בצדיק שישב והתבודד כל ימיו, אלא בצדיק שהאיר את העולם, לכן, ההארה שהאיר את העולם נשארת וממשיכה להתקיים הרבה שנים. מסיבה זו אומרים שגם כשנשמה של מנהיג בישראל הולכת מהעולם הזה, היא שומרת על קשר עם העולם, מפני שהוא היה זה שדאג לחלק מסוים של העולם ולאנשים מסוימים, לנשמותיהם, לבעיותיהם, ולכן נשמתו נשארת בקשר מסוים עם העולם.
זו הסיבה שאנחנו עדיין מזכירים את האבות בתפילותינו, "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", אף על פי שמעולם לא פגשנו אותם. אברהם יצחק ויעקב הם אבותינו לא רק במובן שהם גרמו לנו להיוולד, אלא גם בתור רועי ישראל שבכל הדורות, ואשר על כן אנחנו יכולים להזכיר את שמם בתפילתנו.
כידוע, אליהו הנביא נמצא בכל ברית מילה. כיוון שאליהו הוא זה שצעק: "עזבו בריתך בני ישראל" – אז אנחנו מראים לו בכל פעם שאנחנו לא עזבנו, שאנחנו עדיין שומרים את הברית. לפעמים כשמסתכלים על כל מיני בריות, באמת קשה להבין למה הם מלים את בנם. מסתבר שזה דבר שהוא למעלה מטעם ודעת – אנשים שלא היינו מעלים בדעתנו שיעשו ברית לבן שלהם – עדיין מרגישים שיש להם חובת הברית. אליהו הנביא שאמר "בריתך עזבו" – בא לברית של יהודי כזה ורואה שהם לא עזבו.
אליהו לא בא רק מתוך עונש אלא מפני שהוא גם מלאך הברית, הוא קשור אתנו בזמן ברית המילה וגם בזמנים אחרים שמזכירים אותו, וגם לפני ביאת גואל צדק הוא יבוא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אליהו הנביא, שאפילו בחייו היה יכול להגיע לגן עדן, לא צריך לבקר פה בעולם הזה, אבל כיוון שהוא היה נביא ושליח של הקדוש ברוך הוא אלינו, אז גם לאחר פטירתו הוא הולך לסדר דברים מסוימים בעולם שלנו. זהו חלק מהעבודה שלו שקשורה לסדר העולם הכללי, עבודה שהיא בעצם בהיקף גדול וחשוב יותר מההיקף של הנשמה הפרטית שלו.
זהו גם הטעם הפשוט לכך שנוהגים ללכת לקברי צדיקים. ההליכה לקבר עצמו היא עניין טכני – הנשמה לא נמצאת על הקבר, אבל מכיוון שאין לנו כתובת לנשמה, אנחנו הולכים למקום שהוא ציוּן מסוים של חייו או של גופו, ומנסים להתקשר שם לנשמה שלו. אנחנו באים אל הצדיק ואומרים לו: "אתה היית מנהיג ישראל, היית רוענו, ואשר על כן חלק ממך תמיד קשור לכאן, לעולם הזה. וכיוון שהחלק הזה קשור אתנו, אנחנו יכולים לבוא ולבקש שתעורר עלינו רחמים".
לכן אנחנו גם עושים הילולא של צדיקים. אנחנו אומרים לצדיק: "אתה דאגת לנו לפני מאה שנה, אלף שנים או שלושת אלפים שנה, ולכן יש לך קשר אתנו – אז תמשיך את הקשר הזה". אנחנו עושים הילולא גם לכבוד הצדיק וגם בשביל עצמנו; מדברים על הצדיק, על גדולתו ועל ההתקשרות שלנו אתו, שהיא חלק מהעניין של עבודתו.
שיעלו אמרינו לרצון.


בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן