בזמן מתן תורה התגלה הסוד הגדול שיש בכל יהודי. כשבני ישראל אומרים 'נעשה ונשמע', הם מגלים שהקשר שלהם עם הקב"ה הוא קשר מהותי, קשר שלא מתחיל מכך שאנחנו מבינים, מזדהים או מוכנים, אלא מתוך העצמיות שלנו. נשמה של יהודי קשורה באופן מוחלט לקב"ה, ומוכנה תמיד ל'נעשה'. לקיים את רצון ה'. אלא שלאדם יש גם שכל גשמי שחוצץ, שרוצה לשמוע ולהבין, ולא נותן לאמת של עצמיות היהדות להאיר.
הסוד שבכל יהודי הוא, שכל קיומו מיוסד על קשר לקדוש ברוך הוא. כשהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', התגלתה האמת, שסטייה של יהודי מתורה ומצוות, זאת סטייה מהמציאות האמתית שלו.
אפשר לראות בבירור, שכאשר לא עלינו רואים יהודי שקצת מתרחק מיידשקייט, וההתרחקות היא בגלל פיתוי של היצר הרע, שיש בחוץ משהו טעים וטוב, בסופו של דבר נראה אותו מתהלך בעצבות.
הדבר הזה בדוק ומנוסה. כמובן אחר כך הוא יתחיל לעשות כל מיני דברים בשביל לשכוח את העצבות שלו. ה' ירחם, לא פעם הוא עלול לקחת כל מיני מרעין בישין, רק כדי לרומם את מצב רוחו הירוד.
ההסבר לעצבות שלו הוא פשוט. יהודי לא מסוגל באמת לשמוח בריחוק מהקב"ה. הוא לא יכול להמשיך ולקבל סיפוק מהפיתויים של היצר, כי זה נוגד את מי שהוא. הרבה בעלי תשובה מספרים על תהליך כזה, שכך הם הרגישו.
הסוד הזה הוא הקדמה הכרחית לפני מתן תורה, בלעדיו אי אפשר לקבל את התורה. האדמו"ר הזקן קורא לזה קשר של 'אחותי'
שקודם לקשר של 'רעייתי', כמופיע בפסוק המפורסם בשיר השירים.
הדרגה של 'אחותי' שייכת לקשר הטבעי שיש לכל יהודי עם הקב"ה. 'אחותי' מדבר על קשר של אח ואחות, שהוא קשר טבעי. לא צריך שום התבוננות בשביל להיות אח של מישהו. לפעמים אחים אפילו רבים, שה' ישמור, אבל בסוף, אם מישהו מהאחים נפטר, האח שרב איתו בכל זאת יושב עליו שבעה… העצמיות תמיד קשורה.
'רעייתי' לעומת זאת, מבטאת קשר מתוך מודעות ומתוך בחירה, וזאת על ידי לימוד תורה. בעל התניא מפרט איך על ידי התורה
אפשר להגיע למעלות עליונות, ובסוף המאמר הוא מביא את מאמר חז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". הפשט של 'בא לכאן' הוא שאדם מגיע לעולם האמת. אבל האדמו"ר הזקן אומר, שהדגש הוא על כך שהאדם "בא", כלומר מביא את כל עצמיותו, את הקרבה הטבעית והעצמית לקב"ה, עוד לפני ש'תלמודו בידו'.
לפי האדמו"ר הזקן, מדובר על לימוד תורה כאן בעולם הזה. ההכרזה מלמעלה 'אשרי מי שבא לכאן' בעצם באה לומר ליהודי – אם אתה רוצה ללמוד את התורה שלי, תבוא קודם כל אתה עם עצמיותך. תגלה את קרבת האלוקים הטבעית שלך. לימוד התורה מועיל מאוד לקרבת אלוקים, אבל רק בתנאי שהוא מגיע על גבי ההתגלות של נקודת היהדות הפנימית.
אתם יודעים שיש השלכה מעשית לכל העניין הזה – איך ניגשים ליהודי שלא נראה כל כך קרוב לקב"ה. כשמבינים שכל יהודי
שייך בעצמיות לאלוקות, מתייחסים ליהודי הזה כאחד שבאמת קרוב לקב"ה! ואם רואים שבפועל הוא מתנהג אחרת, צריך לזכור
שההתנהגות שלו לא משקפת את מי שהוא באמת. יש שליח חב"ד באוסטרליה בשם בורק. יום אחד נקלע אליהם לבית חב"ד, איזה פרופסור יהודי צעיר. כדרכם של פרופסורים שנוסעים לכל מיני מקומות בעולם לתת הרצאות הוא הגיע גם לאוסטרליה, ושם הוא הגיע לשליח וסיפר לו סיפור על פרופסור מבוגר שהוא הכיר. הפרופסור השני היה יהודי שעבר את השואה, ולא עלינו, אחרי השואה הוא התרחק לגמרי. במקור הוא בא מבית דתי, אבל אחרי השואה הוא עזב הכל, וגם נעשה ממש אנטי-יהדות.
כשהוא היה כבר די מבוגר, הוא כתב פעם מכתב לרבי. במכתב שלו הוא כתב טענות מאד חריפות על התורה ועל הקב"ה. בסוף
המכתב הוא כתב לרבי טענה אישית נגדו. הוא טען, שנגד היהודים החרדים הרגילים אין לו כעס כל כך. בדרך כלל הם אנשים בורים, לדבריו, שלא לומדים ולא יודעים מה קורה בעולם, וכך הם חיים את חייהם. אבל הרבי? הרי הרבי הוא איש מלומד מאוד! איך יכול להיות, שהרבי, בתור איש מלומד, גם הוא חי עם תפיסה כזאת פרימיטיבית ופנאטית? הוא סיים את המכתב בטון כעוס, חתם את שמו, ושלח לרבי.
לפני שאותו פרופסור נפטר, הוא קרא לפרופסור הצעיר, סיפר את כל הסיפור ואז הוסיף: "קיבלתי תשובה מהרבי, אבל במשך כמה שנים החבאתי את המכתב. עכשיו בבקשה לך תוציא אותו, ותראה מה כתוב שם". מכתב התשובה של הרבי נמצא אצלנו, והתשובה של הרבי מפתיעה מאוד.
בהתחלה הרבי הודה לו על המכתב שבו הוא שיתף אותו בכל המחשבות שלו. אבל אחר כך, הרבי לא ענה לו על אף אחת
מהטענות! במקום לענות, הרבי שאל אותו שאלה מכיוון אחר לגמרי. מכיוון שהפרופסור כתב לו שהוא במקור מהעיירה סיגעט,
אז הרבי שאל, לאיזה משפחה בדיוק הוא שייך. עם אותו שם משפחה של היהודי הזה, היו שתי משפחות בסיגעט – משפחה
אחת חסידית שהגיעה מגליציה, ומשפחה שניה הייתה משפחה של ליטאים. הרבי שאל אם הפרופסור הוא מהמשפחה הזאת או מהמשפחה הזאת, חתם על המכתב וזהו.
שני הפרופסורים קראו את המכתב, ואז המבוגר פרץ בבכי: "אתה מבין מה הרבי כתב לי? אתה יודע מה הוא עשה לי עם התשובה שלו?", כך הוא דיבר תוך כדי בכי, "הוא הקשיב לכל הטענות שלי, ואפילו אמר תודה. אבל בסוף, הוא אמר לי דבר אחד:
אחרי כל הדיבורים, אתה יודע מי אתה? אתה יהודי! היית יהודי, ותישאר יהודי, ושום דבר לא ישנה את זה! אני רק שואל אותך לאיזו משפחה בדיוק אתה שייך, אבל באמת, כך או כך, אם אתה
מהמשפחה הזאת או מהשנייה, אתה נשאר יהודי!".
התשובה של הרבי, ממש תפסה את הנקודה היהודית שלו. הפרופסור הזה אמר שהוא החביא את המכתב, בגלל שהוא נבהל מעוצמת הפלא שהייתה בו. הוא הבין שהרבי כתב לו משהו שמימי.
הרבי לא עשה לו תרגיל פסיכולוגי, כביכול דרך השאלה על השורשים להזכיר לו את ילדותו. אם היה כאן מהלך בפסיכולוגיה,
אז הוא היה אולי בחלק הראשון של המכתב. כשהרבי כתב לו תודה על שהוא משתף אותו בכעסים ובטענות שלו, הוא בעצם אמר לו מראש – 'אני לא צועק עליך בחזרה', וככה הוא כבר הוריד לו הרבה התנגדות.
המכתב הזה הוא ממש פלא. כל התשובה הזאת, לשאול אותו מאיזה משפחה הוא, זאת לא תשובה בנוסח הרגיל של המכתבים
שאנחנו מכירים מהרבי. בכל אופן, היהודי הרגיש שהרבי ענה לו ונגע במקום הכי פנימי. אפשר לומר שכל הסיפור הוא "רבי'שע
מעיישה", סיפור מופת של אדמו"ר, ואז אין לנו כל כך מה ללמוד ממנו. אני לא מבין איך בדיוק פעלה התשובה של הרבי, ואצל
הרבי יש רזין דרזין ובוודאי אני לא מבין למה בדיוק הרבי התכוון.
אבל הפירוש שהיהודי נתן למכתב, הוא ודאי נכון. זוהי נקודה שהרבי דיבר עליה הרבה פעמים, ואמר אותה בפירוש
ובפומבי, לא ברמזים וחידות. הרבי דיבר כל הזמן על כך שצריך להסתכל על יהודי מצד הפנימיות שלו. הוא נשאר יהודי בכל מצב. 'אחותי' קודמת ל'רעייתי', העצמיות קודמת ללימוד, לבחירה ולמודעות, 'נעשה' קודם ל'נשמע'.
אחרי שהגמרא מדברת על הסוד של 'נעשה' ונשמע', היא ממשילה את ישראל לתפוח. התפוח מיוחד בכך שהפרי גדל לפני העלים, לעומת שאר הפירות שאצלם קודם גדלים העלים, ורק אחר כך הפירות. בתפוח יש כוח ללכת ישר אל העיקר, למרות שזה לא לפי סדר ההתפתחות הרגיל. גם אצל יהודי, כמו אצל התפוח, העצמיות קודמת לכל. ה'נעשה' קודם ל'נשמע'. בני ישראל מקדימים את העיקר. לפני כל הסבר, עולם המעשה שלנו קשור לאלוקות.
הגמרא שם מספרת על רבא, שישב ולמד תורה מתוך ריכוז עמוק מאוד. בגלל שהוא היה מרוכז כל כך, הוא בטעות פצע את עצמו.
באותו זמן, עבר שם גוי שלגלג עליו ואמר לו: "אתם עם פזיז, שהקדמתם את הפה לאוזן, נעשה לנשמע, ועדיין אתם עומדים
בפזיזותכם!" בעיניים של גוי, בן אדם צריך קודם כל לשמוע, ולדעת אם ההצעה כדאית. הפזיזות של עם ישראל לקבל מיד את
התורה, נראית משונה, ויוצאת מהסדר הנורמלי. רבא ענה לאותו גוי, שההפך הוא הנכון: "אנחנו הולכים בתמימות, ועלינו נאמר
'תומת ישרים תנחם', אבל אצלכם הגויים נאמר: 'וסלף בוגדים ישדם'". אצל ישראל יש תמימות, כלומר שלימות. אצל עם ישראל
ברור מה הסדר הנכון. הם יודעים בשביל מה נברא האדם, ולכן העצמיות שלהם מופיעה מיד. כל המשלים האלו של חז"ל, מדברים על אותו רעיון – העצמיות של יהודי קשורה לקב"ה, וההופעה שלה היא ההקדמה ההכרחית לקבלת התורה.
נתן ילין-מור, בתחילת דרכו היה מאוד ימני, והיה מראשי הלח"י, בהמשך הוא התאכזב ועבר לקצה השני. הוא היה סופר ברמה
גבוהה, והיה עיתון יהודי באמריקה בשם "אלגעמיינר זשורנאל" שפירסם טור קבוע שלו. העורך הראשי של העיתון הזה היה חסיד חב"ד – גרשון ג'ייקובסון, ודרכו הוא הגיע אל הרבי במוצאי ראש השנה.
ג'ייקובסון הציג את ילין מור לרבי, והרבי אמר מיד: "אני קורא כל פעם את הכתבות שלך". אז הוא שאל את הרבי: "הרבי מסכים עם מה שאני כותב?" והרבי ענה לו: "אם הייתי קורא רק מה שאני מסכים אתו, היה לי מעט מאוד מה לקרוא…". הרבי עודד אותו להמשיך לכתוב, נתן לו כוס של ברכה, ושאל אותו מה עם היהדות (ה"יידישקייט"). ילין מור לא היה כל כך מוכן לשאלה הזאת, וענה בהתחמקות "חושבים…".
עברו שנים, ילין מור חלה מאוד, וסמוך לפטירתו הוא שלח לג'ייקובסון, שני טורים, אך ביקש שיפרסם אותם רק אחרי מותו. הכותרת של אחד הטורים הייתה 'מכתב מהגיהינום', שם הוא עורך מעין חשבון נפש ומספר על הגיהינום והייסורים שוודאי הוא
יקבל בעולם הבא. הוא כותב איך שפתאום בתוך הגיהינום הוא רואה אור גדול, האור של הרבי מליובאוויטש, שהאמין בו למרות
הכל ושאמר לו להמשיך ולכתוב למרות העמדות הבעייתיות שלו.
הוא מסיים בכך שעכשיו, לאחר פטירתו, הוא ממלא את שליחותו וזכות הטור בעיתון תעמוד לו לעולם הבא.
מדהים לראות איך הוא הבין והרגיש שהרבי מאמין בו, למרות מצבו ועמדתו הציבורית, הרבי היה בטוח שהוא שייך ליהדות.
יהודי תמיד נשאר יהודי, גם בלי תורה וגם בלי מצוות. ככל שהנקודה הזאת נחשפת יותר, הוא מסוגל לקבל תורה. לכל יהודי
יש קשר עצמי עם הקדוש ברוך הוא, וחשיפת הקשר הזה היא ההכנה החשובה ביותר לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
