בס"ד

עצור, כאן סופרים!

עצור, כאן סופרים!

ספירת העומר מחולקת לשלושה שלבים ופרטים: כשאנחנו אומרים, למשל, "היום שישה ועשרים יום שהם שלושה שבועות וחמישה ימים לעומר", הרי יש לנו כאן את מספר הימים שעברו מתחילת הספירה (היום שישה ועשרים יום), מספר השבועות (שלושה שבועות), וכמו כן מספר הימים שבתוך השבוע הנוכחי (וחמישה ימים).

במאמר חסידות של הרבי זי"ע מל"ג בעומר תשי"א, הוא מפרש מנקודת מבט עמוקה את מחלוקת הראשונים אודות ספירת העומר – האם בזמן הזה היא מצווה דאורייתא או דרבנן, במיוחד בהתייחס לדעתו הייחודית של רבינו ירוחם.

כידוע, הגמרא אומרת שמצווה לספור את הימים ומצווה לספור את השבועות, וכך אנחנו עושים כאמור. אלא שיש מחלוקת בין תוספות והרמב"ם האם כיום – כשבית המקדש חרב ולא מקריבים את קרבן העומר – עדיין ישנה מצווה מהתורה לספור ספירת העומר או שזו מצווה דרבנן. כלומר, האם הספירה תלויה בהקרבת קרבן העומר, או שהיא עומדת בפני עצמה. לעומת זאת, לרבינו ירוחם שיטה שלישית וייחודית המשלבת בין שתי הדעות. הוא מוכיח מהפסוקים שהדבר תלוי על איזו ספירה אנחנו מדברים – הימים או השבועות: לספור "היום שישה ועשרים יום לעומר" – זה מהתורה, אבל לומר "שהם שלושה שבועות וחמישה ימים" – זה מדרבנן. וזאת כי ספירת הימים לא קשורה לקרבן העומר ולכן עודנה עומדת בתוקפה מן התורה, אך ספירת השבועות קשורה לקרבן העומר ולכן הינה מדברי סופרים.

מה זה אומר בעבודת ה'?

נתחיל מהסוף, ספירת השבועות: בתורת החסידות מתוארות שבע תכונות אופי בסיסיות הקיימות בלב כל אדם: חסד (אהבה, חסד), גבורה (משמעת, גבולות, איפוק), תפארת (יופי, אמפתיה), נצח (שאפתנות), הוד (ענווה, הכרת תודה והכרה בטעויות), יסוד (קשר) ומלכות (מנהיגות, ביטחון עצמי, חוסר אנוכיות).

אדמו"ר הזקן מסביר בספרו 'לקוטי תורה' שהמשמעות העמוקה של ספירת שבעת השבועות מחג הפסח עד חג השבועות, היא שבתקופה זו בשנה אנו עוברים יחד תהליך של ריפוי ה'אני' הפנימי שלנו, צעד אחר צעד, נושא אחר נושא, רגש אחר רגש. בכל אחד משבעת השבועות אנו מתמקדים באחד משבעת הרגשות בחיינו, בוחנים, משכללים ומתקנים אותו. כלומר, מוודאים שהוא פועל לפי רצון ה'.

בשבוע הראשון אנו מתמקדים באהבה. האם אהבת ה' ואהבת ישראל בוערות בקרבנו? האם אנחנו יודעים לקבל אהבה? האם אנחנו מסוגלים לאהוב? בשבוע השני אנחנו מתמקדים ביכולת שלנו ליצור גבולות. האם ביכולתנו לשמור על גבולות תקינים? האם אנחנו נזהרים בדקדוקי ההלכה? בשבוע השלישי אנחנו חושבים על האמפתיה שיש או אין בנו. האם אנחנו יודעים להיות רחמניים? האם אנחנו מסוגלים להיות לעזר עבור הזולת לפי התנאים שלו, ולא לפי איך שמתאים לנו? בשבוע הרביעי אנחנו מסתכלים על היכולת שלנו לנצח ולעמוד בעוז ועוצמה אף שיש לנו אתגרים וקשיים. האם יש לנו אמביציה ודחף? האם אנחנו מסוגלים להישאר ערים עד לסיום הלימוד היומי, יהיה מה שיהיה? בשבוע החמישי – היכולת שלנו להביע תודה ולהודות בטעויות. בשבוע השישי עובדים על היכולת לתקשר ולהתחבר נכונה. ולבסוף, בשבוע השביעי, אנחנו עמלים על כישורינו כמנהיגים. האם אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו כדי שנוכל להוביל? האם ההנהגה שלנו מונעת מחוסר ביטחון או אגואיזם? האם אנחנו ממלאים את תפקידינו כמשפיעים לטובה על סביבתנו?

זוהי ספירת השבועות, עבודה מיוחדת במינה. אנחנו יודעים שלא נשנה את הכל בחיינו, אני לא בטוח שבשבוע אחד אנחנו מסוגלים לשנות ולהפוך תכונות כאלו לאחרות, מדובר על עמל של שנים, אבל אנחנו מתחילים עם מודעות, חשיבה והכוונה.

לחיים.

כמו שראינו, ספירת שבעת השבועות מחולקת לשני חלקים: באיזה שבוע אנחנו עומדים, ובאיזה יום בשבוע זה. זאת מפני שכל אחת משבע התכונות הללו מתבטאת בחיינו בצורות שונות, במחשבות, מילים ומעשים שונים. ולכן במהלך שבעת הימים של כל שבוע אנחנו מתמקדים כל יום בפרט אחר שבו הרגש המסוים הזה מתבטא בחיינו. זאת אומרת, שספירת מספר השבוע מייצגת התמודדות עם הרגש הכללי עצמו, וספירת הימים שבאותו השבוע מייצגת התמודדות פרטנית יותר – פחות עם הרגש עצמו ויותר עם הדרך שבה הוא מתבטא בחיי היומיום שלנו, בפרטי חיינו, בהתנהגויות, במילים ובמחשבות שלנו.

האמירה "היום … שלושה שבועות וחמישה ימים לעומר" משמעה: עבדתי על הרגש השלישי במספר. זה כמו שאנחנו שומעים מדי פעם סיפורים מעוררים על מישהו שנאבק בהתמכרות מסוימת במשך שנים רבות, ומצליח להיגמל ממנה על ידי עמל ועבודה רבה. כך היא גם העבודה של שיפור השבועות – להפוך לחלוטין רגש מסוים לטובה. אני מאחל לכולנו שנזכה להגיע למצב שכזה, לשרש כל מניע פנימי המפריע לנו להיות משוחררים ומלאים בחירות נפשית אמיתית, "חרות על הלוחות".

למען האמת, לא כל אדם מסוגל לזה. זה דבר די יוצא דופן שמישהו ישנה את עצמו לגמרי מן הקצה אל הקצה. ולכן ישנה עוד צורה של ספירת העומר: ספירת הימים שמפסח עד חג השבועות, לא זו התלויה במספר השבועות אלא רק "היום שישה ועשרים יום".

המודל הזה שייך לכל אחד מאיתנו, בכל רגע. שכן אנחנו לא תמיד מסוגלים – ואולי אף פעם לא מסוגלים – להיות כמו מודל ספירת השבוע שנועד לשנות את המידה לגמרי, אבל אנחנו אכן מסוגלים לספור את היום. בספירת היום אנחנו לא עושים שינוי דרסטי גדול מדי. הדחפים שבנו קיימים, הפיתויים עודם לפנינו, אבל אנחנו מצליחים לשלוט בהם. לעבור את היום ולדעת להיות בשליטה כרצון ה' בשולחן ערוך. לערוך ביקורת כיצד הרגש הזה יבוא לידי ביטוי בפרטי חיי. אולי אין לנו את היכולת להגדיר מחדש את הרגש – לשנות את כל השבוע – אבל אנחנו עדיין יכולים לבחור כיצד לעבוד איתו ואיך לתעל – או לא לתעל – אותו בפועל.

ספירת השבועות היא כמו שאדמו"ר הזקן מתאר בספר התניא את הצדיק שהפך את מידותיו הרעות וליבו חלל בקרבו, ואילו ספירת היום מקבילה לדמות הבינוני של התניא, זה שעדיין מתעוררים בו רגשות שליליים והוא עמל להשתלט עליהם.

תארו לעצמכם שאתה נוהגים במכונית ומתקרבים לרמזור אדום. משום מה, מישהו היושב במושב האחורי קורא לכם: "סע! אל תעצור! המשך הלאה!" ייתכן שקריאותיו יטלטלו את שלוותכם, אבל כל עוד ידינו על ההגה שום קריאה לא תגרום לנו לנסוע ברמזור אדום. מדוע? כי הקריאה הזו היא משהו חיצוני, קול זר המעלה רעיון מגוחך ומסוכן ותו לא. אולי לא נוכל לעצור את הקריאות כרגע, אבל אנחנו יכולים לזהות ולהבין מה מתרחש כאן ומה עלינו לעשות, לשים את הדברים בפרספקטיבה הנכונה, ולדעת להבדיל בין ההפרעה הצדדית לבין מה שעלינו לעשות בפועל.

לעומת זאת, מה קורה אם אותו קול שקורא לנו "אל תעצור באדום!" אינו משהו חיצוני אלא הוא נשמע מכיוון המוח הרציונלי שלנו, מנפשנו שלנו שמדברת אלינו מבפנים? עכשיו נהיה הרבה יותר קשה לומר לה לשתוק.

כך הדבר עם רגשות ומחשבות. עלינו להבין שגם בזמן שיש בנו רגש פנימי הקורא לנו להתנהג בצורה כלשהי שאינה כרצון ה', ההגה עדיין בידיים שלנו. אולי אין לי את היכולת להשתיק את הרגשות והמחשבות השליליות לעולם ועד, אבל כל עוד אנחנו יכולים להבחין בין המחשבה או הרגש הזה לבין המהות האמיתית שלנו – בהיותנו "חלק אלוקה ממעל ממש" – ולהבין שהקריאה מגיעה מהצד הנמוך והבהמי שלנו, אנחנו נהיה עדיין מסוגלים לעצור ולא לאפשר לה להגדיר ולשלוט בהתנהגות שלנו.

האם נוכל להיפטר אי פעם מחוסר הביטחון בה', מהכעס והגאווה שלנו? לאו דווקא! אבל כן נוכל לזהות שהרגש הזה מגיע מהצד הלא טוב שלנו, ואנחנו מסוגלים שלא לתת לו להשתלט על חיינו. המפתח לשינוי לטובה הוא כשאנחנו לא מכניסים את עצמנו לקופסה המוגדרת על ידי אותה המחשבה, אלא להיפך – אנחנו מגדירים את עצמנו כיהודים בני אברהם יצחק ויעקב בעלי נשמה קדושה, ואילו את המחשבה הנמוכה והגויית אנחנו מניחים בצד. אמנם כרגע היא חלק ממני, אבל היא אינה מייצגת אותי ובוודאי לא את כולי.

לסיכום, חשוב לדעת: גם אם לא הצלחנו לעבוד על הרגש הכללי של השבוע, לשנות מידה מקצה לקצה, אנחנו מסוגלים להצליח לספור את היום הפרטי הזה – לקחת את המושכות לידיים ולשלוט על האופן שבו המחשבות והרגשות שלנו יבואו לידי ביטוי.

אחד הרעיונות היסודיים שבתניא הוא שהמחשבות הן "לבושי הנשמה", לא הנשמה עצמה. בגדים עשויים להשתנות ולהתחלף. לעתים קרובות מדי אנחנו רואים את המחשבות שלנו כמייצגות אותנו עצמנו. אבל הן בסך הכל לבושים, וניתן לשנות אותן מתי שרק רוצים.

ולסיום, עוד נקודה חשובה: בסופו של דבר, היעד של עבודת ה' הוא שנהיה מסוגלים לספור לא רק את הימים אלא גם את השבועות. קיום המצווה מהתורה בעבודה ויגיעה על ספירת הימים יוביל אותנו אל המצווה דרבנן בספירת השבועות. כלומר, עלינו לדעת את המטרה הסופית, גם אם נראה לנו שלעולם לא נגיע אליה. אנחנו יכולים וצריכים ללמוד שליטה עצמית (ימים) ובמקביל לעמול ולנסות ככל יכולתנו להגיע לשינוי אמיתי ושלם, לפי ערכנו (שבועות). לאט לאט נכבוש עוד ועוד שטחים לכבודו של הקב"ה.

אמנם, בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה התגלות רוחנית גדולה, ולכן התורה מורה לנו לספור ימים ושבועות כאחד, ואילו בעודנו בגלות אנחנו חיים במודעות רוחנית פחותה. אבל ספירת השבועות בזמננו זה היא הדרך שלנו לזכור אל עבר מה מועדות פנינו – שינוי שלם של רגשותינו לעבודת ה' ותורתו.

לחיים, לחיים ולברכה. בעזרת ה' נספור ונצליח.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן