התוועדות עם הרב אייל ורד
שלום וברכה חברים. אתם יודעים, שבת… שבת זו מתנה. ומתנה זה משהו שנותנים ולא מסבירים. אם הבנת מה קיבלת, יופי. ואם לא, כנראה לא היית ראוי למתנה הזו והיא תחמוק ממך. נוכחות נפקדת כזו. ביומן היא מסומנת, אבל לא בנפש.
ויש כאלו שיודעים לקבל את המתנה הזו בכל ההידור האפשרי. אחד מהם היה הגבאי של בית הכנסת 'אוהל יצחק', רִבִּי דוד סלם ע"ה, היכן שהתפללתי בילדותי.
רבי דוד היה גבאי מהסוג של פעם. כלומר, גבאים לכל החיים. לא מתחלפים. מהיום שאני זוכר את עצמי ועד היום שהסתלק לעולמו היה רבי דוד – הגבאי.
אני הייתי פוגש אותו בעיקר בשבתות, וזה היה המראה שלו בעיניי. תמיד לבוש חליפה ועניבה וכובע לראשו, כולו אומר הדר וכבוד, והפנים שלו היו מלאות נחת מכל פיוט או תפילה או מי שברך.
פעם אחת הזדמן לי לראות אותו ביום חול. אני זוכר עד היום את התדהמה שאחזה אותי. כמעט לא הייתי מאמין שמדובר באותו אדם. רבי דוד עבד כפועל ייצור במפעל מרכבים לייצור אוטובוסים או משהו כזה. בגדיו היו בגדי פועל אפורים, לא תואר ולא הדר. רק הפנים הטובות והחיוך התמידי היו שם.
האיש היקר הזה – כשהגיעה שבת – התלבש כמו מלך ויצא לקראתה. פני שבת נקבלה.
סיפר לי פעם חבר שכל התשובה שלו התחילה בגלל האהבה שלו לבגדים…
"אני אוהב להתלבש יפה ככה, כמו שצריך. אבל אין הרבה הזדמנויות. כמה אירועים יש לך כבר כשאתה בחור בן שש עשרה? אז מדי פעם מתלבשים יפה, יוצאים וחוזרים, ובינתיים הבגדים שוכבים בארון, מחכים להזדמנות הבאה. יום אחד חבר אמר לי: אולי תבוא לתפילת ליל שבת בבית הכנסת. אמרתי: למה לא? באתי לבית הכנסת, ואני רואה שם את כל האנשים מהשכונה שאני מכיר ביום יום – וכולם לבושים כמו מלכים, יושבים על כסאות כאלה מרופדים, ויש להם איזו נחת על הפנים. אמרתי: גם אני רוצה ככה, להתלבש יפה… להיות כמו מלך. ככה התחלתי להגיע לבית כנסת, ומשם זה כבר התגלגל".
פני שבת נקבלה.
אפשר לומר שהשבת היא ציווי, ל"ט מלאכות וריבוי של הגבלות. אבל אפשר לומר שהשבת היא השכר בעצמו, ויש לתיבת האוצר הזו שלושים ותשעה מפתחות שצריך לאחוז כדי להיכנס פנימה. בהחלט אפשר להישאר בחוץ. במקום שאנחנו ניכנס לתוך השבת ונעבור בתוכה, השבת תעבור עלינו או על פנינו.
יוצא שהשבת היא מין אינדיקציה כללית על המצב שלנו ועל היחס שלנו לבורא. האם אנחנו יודעים לשים לב למתנות שלו, ואיזה עלבון זה אם מתייחסים למתנה כאל עול.
שאלתי פעם את הילדים: אם היה נוחת בבית שלנו מישהו מהחלל החיצון ביום שישי – מה הוא היה אומר שקורה כאן?
והם ענו: הוא היה אומר שמתכוננים כאן לאיזה אורח חשוב. מנקים, מבשלים, מתרחצים היטב, מדליקים נרות. אורח חשוב בדרך. אז האורח הזה אכן מגיע, אבל משום מה יכולה לקרות תופעה שדווקא כשהוא נמצא – אנחנו שוכחים להתייחס אליו… ועוסקים בשלנו. לא חבל?
לפעמים נדמה לי שחלק גדול מן המצוות נועדו לנסות להפוך אותנו – בשר ודם בסך הכל – ליצורים אציליים, בני מלכים. כך הלכות סעודה, והלכות טהרת המשפחה, והלכות לשון הרע, והלכות השכמת הבוקר ועוד ועוד. אבל בראש נמצאת השבת. בן מלך יודע מתי לעצור. יודע מתי לשבות. ולא משנה מה לבושו ביום חול, איך הוא נראה או במה הוא עוסק – עכשיו שבת, ועכשיו הוא מלך. איזו נחת.
"יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". יש השואלים: על איזו שעה מדובר בדיוק? ועונים: זו השעה של צאת השבת, שמאחרים בהוצאת שבת ונשארים עוד קצת… במיוחד בחורף, שהשבת עוד לא הספיקה להיכנס וכבר היא מסתיימת…
וגם כאן – זו לא הלכה, שהרי מן הדין מספיקה תוספת כל שהיא, זו אינדיקציה. השבת כולה היא אהבה של הקדוש ברוך הוא לישראל. ובדרך כלל – אהבה מחזירה אהבה, ולאוהבים קשה להיפרד. אז מאריכים בזמירות, ומאחרים קצת את ערבית. וזו השעה הכי יפה בעולם – יותר מכל חיי העולם הבא.
אצל אחינו האשכנזים נוהגים להוסיף בשיר של יום רביעי גם את הפסוק "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו", מפני שמיום רביעי כבר אפשר להריח את השבת הקרבה. ואוהבים – מחכים ומחפשים, אז כבר כשמריחים ריח ראשון של שבת, מיד מציינים זאת במזמור.
ככל שההיסטוריה מתקדמת והחיים נהיים יותר לחוצים ובהולים, כך עולה בעיניי הפלא שנקרא שבת. הסוד הזה, וגם הסכנה בכך שנפספס אותו. השבת ההלכתית היא הבסיס להכל. אבל הבסיס הוא הכרחי אך לא מספיק. צריך להתענג על השבת, ליהנות ממנה, מהשביתה, מהחגיגה, מהמלכות.
והנה עוד סיפור מאותו בית כנסת. היה מתפלל אחד, מימי קראו לו. הייתה לו בסטה לנעליים בשוק של פתח תקווה, וחוץ מזה גם היה לו קול יפה מאוד. הוא היה גר רחוק מבית הכנסת, ולא היה מגיע בכל שבת. אך כשהיה מגיע – ראית בחוש איך נראית מלכות. הוא פייט את נשמתו, והוא היה האיש הכי מכובד בבית הכנסת בשעה הזו. כולם הקשיבו לו, כולם התענגו על הקול שלו, ועכשיו הוא המלך.
"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה – לך והודע להם לישראל", אומר הקדוש ברוך הוא למשה. בדרך כלל, כשנותנים למישהו מתנה, לא צריך להודיע לו כלום. המתנה אומרת הכל.
אך בשבת יש משהו מוסתר. פנימי. זו מתנה המצריכה מודעות. לפתח חולין רובץ. והזמן הפנוי יכול בקלות להפוך לזמן של חולין. צריך מודעות לזמן. להרגיש אותו. לחוש אותו. הנרות שדולקים מספרים לנו סיפור, אבל גם מבקשים בקשה, שהיטיבה מכל לנסח אותה הבת דודה של הרבי מלובביץ', המשוררת זלדה עליה השלום:
לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת –
זוֹהִי שַבָּת.
לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַבָּת
זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶש הֲרַת נְצוּרוֹת
לְיָם נֶהֱדָר, שֶיֵש בָה מִסְתוֹרִין
שֶל אֵש הַשְקִיעָה.
