כשהרמב"ם מדבר על מינֵי אהבה, הוא אומר שהדרגה הגבוהה ביותר של אהבה שיכולה להיות היא כששני אנשים אוהבים דבר אחד.
אפילו כשאנשים אוהבים זה את זה, אז עדיין אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי, אנחנו לא אוהבים את אותו הדבר. אבל כששני אנשים מאוחדים באיזה מפעל, ברצון אחד, זוהי הדרגה הגבוהה ביותר של האהבה. אם נשים לב לזה באמת, נוכל לראות שזה יוצר קשר עמוק ופנימי יותר מכל דבר אחר שאנשים עושים ביחד.
כשאנשים אומרים אנחנו רוצים לעשות דברים ביחד, ל"ביחד" הזה יש הרבה כוח, ובפרט אם זו עדה קדושה מישראל – בכל מקום שיש עדה קדושה כזו אז הקדוש ברוך הוא נמצא. ממש. השכינה שורה. כל מה שאני צריך לעשות זה לפתוח את עצמי, שהשכינה תתגלה בתוכי. אני לא צריך לעשות דבר, השכינה כבר פה. אני רק צריך לתת לה להיכנס. משום שאם אני לא אתן לשכינה להיכנס, שום דבר לא ייכנס. אם אני פותח את עצמי, אז אני כלי לקבל את השראת השכינה מלמעלה. זאת נקודת התמצית של התוועדות. זה העיקר. ולכן, כל מה שאומר מכאן והלאה יהיה רק כדי למלא את החללים… אבל התמצית היא שאני חושב שאני רוצה להיות עם האנשים האלה. אני רוצה להיות יחד, אני רוצה להרגיש יחד, ואני רוצה להרגיש שהיחד הזה הוא לא כמו שעושים כל מיני דברים של הווי, אלא שיש לו מטרה, יש לו כוונה, והיחד הזה שכולנו הולכים ביחד לעלות בהר ה'. כולנו. אחדים נופלים, אבל אני יודע שיש מי שירים אותי, שאני לא אפול לבדי. כמו אנשים שמטפסים בהר, יכול להיות שקודם הייתי למעלה, פתאום נפלתי למטה, אבל אני יודע שכל האנשים שקשורים איתי באותו חבל יעלו אותי למעלה. הם ימשכו אותי למעלה. כשאנחנו רוצים לעלות למעלה, זה בעצם התכלית והעיקר.
העיקר והתכלית זה שבן אדם אומר: אני רוצה להיות קרוב לקדוש ברוך הוא בכל מינֵי קרבה. ואחד האופנים שאני מגלה את הקרבה הזאת זה באהבת ישראל. אהבת ישראל זה האופן שבו אני מגלה שאני באמת אוהב את הקדוש ברוך הוא. שאני אוהב אותו בתוך הדמות שמתגלה בתוך כל אחד ואחד מישראל.
שניים שיושבים ועוסקים בתורה, שלושה שיושבים ועוסקים בתורה, זה לא רק שהם יושבים ולומדים אלא שהם עוסקים ביחד בדבר קדוש ורוצים ביחד להתחבר בקדושה, וזה העיקר, ומכאן צריך להמשיך הלאה. לפעמים מרגישים את הדבר הזה, הוא עובר כמו חשמל אצל כולם.
לבעל שם טוב היו זמנים שהוא רצה להראות לתלמידים שלו כל מיני דברים גבוהים. ואז הוא היה אומר להם לשים את הידיים אחד על השני והם היו יוצרים איזה מעגל, ובתוך המעגל הזה כולם ראו ושמעו דברים שאף אחד מהם לא היה מסוגל לראות ולשמוע בעצמו. מדוע? משום שכשנוצר המעגל הזה, זה כמו זרם. והוא מוסיף ומעלה לא רק את היחיד שיש לו חברה, אלא מוסיף ומעלה את כולם, את הכוח של האחרים, את היכולת של האחרים, את הנשמה של האחרים. וזו התמצית של התוועדות.
מתיישבים יחד, אפילו ללא שירה, רק מסתכלים אחד על השני וחושבים דברים טובים אחד על השני ואומרים אנחנו רוצים להיות ביחד, אנחנו רוצים לעשות ביחד דברים קדושים. לחיים.
מהרה יבוא גואל צדק, ואני מתפלל לקדוש ברוך הוא על כך מסיבה אנוכית מאוד. אני מתפלל לביאת המשיח לא מפני יראת שמים, אלא מפני שכשיבוא המשיח אני אוכל לחזור הביתה. לשבת בשקט בבית, לעשות את הדברים שאני אוהב לעשות. כל מיני שטויות קטנות, ואני ארגיש אז שהכל בסדר. למה? המשיח נמצא, העולם מתנהל בסדר, אני לא צריך לדאוג לשום דבר. יש יועצייך, שופטייך, רבנייך, עכשיו אני יכול לשבת בבית, לשבת להסתכל, לחשוב על שטויות, לגזום את השושנים, לעקור איזה סרפד אחד או שניים ולהרגיש משוחרר. אלא מה? משיח לא בא. אז יש כל מיני דברים שאני צריך לעשות.
חוץ מזה שיש חובת האדם לעצמו שזו חובה מספר אחת, החובה הזאת היא חובה שצריך לראות אותה בתוך ההקשר. אני נמצא לעצמי בתוך איזשהו עולם, ואת העולם הזה אני צריך להחזיק. צריך לחיות אותו, וצריך להחיות אותו.
כל דבר שאנשים מדברים עליו צריך להיות עובר לעשייתן. אם הדברים הללו לא מגיעים לאיזשהו שימוש או ביטוי, גדול או קטן, אז זה עוול גדול. זה סוג מסוים של רצח, זו עבירה שכתוב עליה בזוהר שאין עליה כפרה. הרי היו מילים, והמילים הללו הלכו סתם ככה, להבל ולריק ולא הביאו שום תועלת.
כשבן אדם יושב ורואה איפה נמצא העולם היהודי, איפה נמצאת המציאות שלו, הוא יודע שכל אלה שיראת ה' נגעה בלבם הם מתי מספר. וגם בהם, מי יודע כמה יישארו מהם. צריך לזכור שלכל אחד יש תפקיד כנגד המשחיתים. יש בארצות הברית בערך ארבע מאות אלף סטודנטים יהודים. זה הרבה. מתוכם, לחמישה אחוזים יש איזשהו קשר ליהדות. כשאני אומר איזשהו קשר ליהדות זה יכול להיות, לדוגמה, חברות בקהילה של רפורמים. זה נקרא קשר כלשהו. אז תבינו מה המספרים שאנחנו מדברים עליהם. מה האחוזים שאנחנו מדברים עליהם. וכנגד זה אני צריך להיות שקול לא רק בעצמי אלא כנגד כולם. אני צריך להיות משקל משמעותי כנגד כל מה שקורה בעולם. אלו דברים מציאותיים, הדברים שאני מדבר איתכם אינם דברי הבאי וחלומות. אתם יכולים לפעול, בכל יום ויום, להשפיע את כל הצד האחר על העולם כולו.
זו אחריות שלא מוטלת על אף אחד אחר. יש נוסח כזה ש"גדולי הדור מעתירים". גדול הדור, עד כמה שהוא גדול הדור, לא יכול לשנות דברים לבדו. הוא יכול לעשות, לפעמים הוא יכול להראות, לפעמים ללמד, לפעמים לעזור לאחרים. מה שהוא צריך לעשות זה עבודה של כולם: לתת כתף, לתת יד ולעבוד קשה מאוד.
קודם כל אדם צריך לעבוד על עצמו, כדי שיהיה לאחרים עם מי לדבר. אתה צריך לעבוד על עצמך ולעשות אותך טוב לפני שאתה נעשה יסוד עולם ומחזיק אחרים. תראו, לפעמים בן אדם נמצא במקום, במוסד או בדבר אחר והוא שואל – יש כאן מישהו שאפשר לסמוך עליו, שאפשר להישען עליו והוא לא יימעך לי מיד? יש פה מישהו שאפשר להאמין לו? הוא יכול להחזיק, הוא לא הולך להתמוטט בתוך דקה אחת? כשתבוא רוח מצויה ותנשב בו שעה הוא לא יהיה כענן יעוף וכעשן כלה? זה בעצם הדבר הראשון. על מה אנחנו יושבים ומדברים? אנחנו מדברים על זה שלעולם יהא אדם. תהיה בן אדם, קודם כל. תהיה משהו שאפשר לעבוד עליו, משהו שמחזיק. בכל התנאים, בכל המציאויות? לא יודע. אבל אפשר לפחות לנסות.
בסוף ספר יהושע יש מסדר, יהושע קורא לכל עם ישראל, ופוטר את כולם. אין יותר צבא, אין יותר מדינה, שום דבר. הכל בטל. ועכשיו, הוא אומר להם, עכשיו יש לכם ברירה, או ללכת לעבוד את ה' או ללכת לכל דבר אחר. ככה הוא אומר, לא בלשון הזאת כמובן, הוא לא מזכיר את המילים הללו, אבל זה התוכן. אתם יושבים בארץ, יושבים טוב. עכשיו אתם צריכים להחליט לאן אתם הולכים. מי שרוצה ללכת לאיזה מקום שרוצה, שילך. אני וביתי נעבוד את ה'. זה מה שהוא בעצם אומר להם – אני לא יכול להגיד לכם מה תעשו, מפני שאני הולך כעת למות. אני יכול להגיד לכם שאני יודע מה אני הולך לעשות. אני הולך להמשיך. זו בעצם ההחלטה הראשונה – אני וביתי נעבוד את ה'. יהיה מה שיהיה בתוך העולם, ההרים יפלו, העולם יתמוטט, אבל אני וביתי נעבוד את ה'. זוהי החלטה חשובה. בתוך ההחלטה הזאת יש כל מיני פרטים, ולא צריך להישבע לאלוקים חיים שאני הולך להיות האיש השלם, אלא לומר – אני מוכן לקום מחר בבוקר ולעשות צעד אחד נוסף. צעד רציני. מה זה צעד רציני? לא דבר שיראה לבריות, אלא פשוט להוכיח שאני מתכוון לזה. שאני לא מדבר מילים בעלמא.