למה אתה טובל במקווה? כדי לזכור מאיפה באת > אי אפשר לדלג ממצרים ישר להר סיני, חייבים לעבור בדרך בתוך הים > אם אתה יהודי אתה צריך לחיות כמו דג במים. אחת, שתים, שלוש… ספלאשששששששש! << התוועדות הכנה לחג הפסח
אנחנו עומדים ימים אחדים לפני חג הפסח, ומצווים להיערך ולהתבונן בסיפור יציאת מצרים, ללמוד אותו על כרעיו ועל קרבו כדי שנרגיש כאילו אנחנו עצמנו יוצאים ממצרים.
המדרש מלמד שכבר מראשית הבריאה התנה הקב"ה עם ים סוף שכאשר תבוא העת ובני ישראל יצאו ממצרים ויתייצבו לפניו כשהם בורחים מפני פרעה הדולק אחריהם, ייבקע הים ויאפשר להם לעבור בין גזריו.
מאידך גיסא, במכילתא מפרש את הפסוק בתהלים "הים ראה וינוס" – מפני מה ברח הים? מפני ארונו של יוסף. כלומר, למרות שכל ישראל עמדו על שפת הים – הוא לא רצה להיבקע בפניהם, ורק כאשר הופיע ארונו של יוסף פתאום הים נס מפניו.
את הדברים מיישב רבי אהרן הגדול מקרלין:
כאשר התנה הקב"ה עם ים סוף את התנאי, הים ביקש לראות מי הם אותם יהודים שעבורם יצטרך לשנות את טבעו ולהיבקע. הים ראה את נשמות ישראל בגן עדן והתמלא שמחה. עבור נשמה יהודית קדושה שכזו – אמר הים – "חלק אלוקה ממעל ממש", אקרע את עצמי בכבוד רב…
2,448 שנים חלפו מאז, ונשמות ישראל כבר לא נראו כפי שהיו בעולם האמת, בלשון המעטה. לאחר מאות שנות שעבוד במקום הנחות ביותר עלי אדמות, הם היו מותשים ורצוצים בגשמיות וברוחניות, "הללו עובדי עבודה זרה והללו וכו'". למה לי להיקרע בפניהם? התפלא הים והתעקש כשהוא עומד בסירובו – עד שראה את ארונו של יוסף.
מה נשתנה ארונו של יוסף?
כאשר האחים של יוסף הגיעו למצרים לשבור בר והתייצבו בפני המשנה למלך, אומר הפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". משמעות הדברים על פי תורת החסידות היא, שיוסף זיהה בקלות את מעלות הקדושה של אחיו – "ויכר יוסף את אחיו". הרי הם חיו את חייהם כרועי צאן, מבודדים משאון העיר ומחיי ההמון, ובוודאי שהיו רחוקים ממצרים "ערוות הארץ", והיו שרויים בתורה ותפילה.
לעומת זאת, "והם לא הכירוהו" – יוסף הצניע את נשמתו הגדולה תחת מלבושי המלכות והשררה. גם כשהיה עסוק בכתבי החשבונות של הממלכה המצרית היה לבו מלא אהבת ה' ויראתו, ודמות דיוקנו של אביו עמדה תמיד לפניו. מול מדרגה עליונה כזו – נשמה שיכולה להיות שקועה למטה מטה ולעמוד קשורה למעלה למעלה – נאלמו אחיו דום, הם לא יכלו להכיל ולהכיר בעבודת ה' מסוג נפלא כזה. הם הבינו שמה שרואים כלפי חוץ, לא מסגיר את הנעשה בתוך האדם פנימה.
לכן, כשהים ראה את ארונו של יוסף הצדיק הוא הבין שטעה. אמנם הנשמות שפגש בגן עדן היו רוחניות ונעלות הרבה יותר מהיהודים המותשים שראה מולו, אבל כשראה את ארונו של יוסף הבין שאין לו מושג בהכרה אמיתית מהי נשמה ומהי מהותו האמיתית של יהודי. המראה החיצוני והנהגתו המעשית של אדם לא מסגירים שום דבר על מה שמתחולל בתוכו ופנימיותו, וצריך להביט לתוך מעמקי נפשו פנימה כדי לפגוש את נשמתו האלוקית.
כך נקרע הים לפני עם ישראל.
שמעתי סיפור בשם מר יהודה אבנר, דיפלומט ישראלי ששימש יועץ לחמישה ראשי ממשלה. הוא עמד בקשר חם עם הרבי מלובביץ' זי"ע, וביקר אצלו מספר פעמים. דבר מיוחד התרחש איתו באחת הפעמים שהיה אצל הרבי ב'יחידות'. שלא כדרכו, הרבי דיבר על עצמו והגדיר את תפקידו, וכך אמר לו:
"תאר לעצמך שאתה מסתכל על נר. מה שאתה רואה הוא גוש שעווה יצוק ובו מושחלת פתילה. אבל מתי הפתילה והשעווה הופכים לנר? או, במילים אחרות, כיצד הם ממלאים את המטרה שלשמה הם נוצרו? כשמציתים להבה, או-אז גוש השעוה והפתילה הופכים לנר.
"השעווה היא הגוף, הפתילה היא הנשמה, והלהבה היא התורה והמצוות שעל ידן ממלא האדם את המטרה שלשמה נברא. אז מתברר שזה לא גוף ונפש הנפרדים וזרים זה לזה, אלא שניהם יחד מהווים נר מאיר.
"זה מה שאני מנסה לעשות – אמר הרבי – להצית את הנשמה של כל יהודי באש התורה".
מר יהודה, האורח, כבר עמד לצאת מחדרו של הרבי, אלא שאז העז ושאל:
"הנר שלי – האם הרבי הדליק אותו?"
"לא," אמר הרבי, "נתתי לך את הגפרור. רק אתה יכול להדליק את הנר שלך…"
בלילה השני של חג הפסח תשכ"ז (בחו"ל), לאחר עריכה הסדר, נכנס הרבי להתוועדות עם קהל החסידים, כדרכו בקודש בלילה זה, ואמר מאמר חסידות הפותח בדברי ההגדה "כמה מעלות טובות למקום עלינו". זהו מאמר המבאר היטב מהו יהודי, מהי נשמתו האלוקית, ומה תפקידו של האדם, והוא מהווה בעיניי דוגמה מוחשית לדרך בה נטל הרבי את הרעיונות העמוקים של תורת החסידות והגיש אותם אלינו בצורה שנוכל לחיות על פיהם. וכך הסביר:
את יציאת מצרים אנחנו מציינים, באופן כללי, בשלושה שלבים: השלב הראשון הוא ביום הראשון של חג הפסח, אז הוכתה מצרים במכת בכורות, ובו ביום "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". השלב השני מגיע שבעה ימים לאחר מכן, בשביעי של פסח, בו התרחשה קריעת ים סוף ובני ישראל יצאו מאימת מצרים. השלב השלישי הוא ההתייצבות מול הר סיני במתן תורה, שהרי יציאת מצרים כולה נועדה לתכלית אחת ויחידה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
אמנם, לשלב הראשון אנחנו מקדישים זמן רב בליל הסדר כדי לתאר ולחוות אותו כהוגן. גם לשלב השלישי אנחנו מקדישים חג שלם, זמן מתן תורתנו. והפעם נתמקד בשלב השני – קריעת ים סוף, בו "הפך ים ליבשה" – בגלל שהוא המפתח להבנת היעד של יציאת מצרים.
אחד ההבדלים היסודיים בין הים ליבשה בא לידי ביטוי ברצונם הטבעי של יצורי הים להיות תמיד מכוסים במים. למה הם עושים את זה? הם לא זקוקים לשכנוע להיות במים, כי כל קיומם הוא רק על ידי היותם מכוסים במים, ואילו הימצאותם מחוץ למים משמעותה ברורה. במילים פשוטות: העובדה שהם מכוסים במים אינה פרט בהתנהלות חייהם, אלא זהו כל קיומם.
לעומתם, ביבשה נתהפכו הדברים: ברואי היבשה מתהלכים להם על גביה ונפרדים ממנה, ואם הם נכנסים לתוכה על מנת לשהות בה דרך קבע, זה בדרך כלל נעשה למטרת קבורה ל"ע, היפך החיים.
מה המשמעות של הדברים בעבודת ה'?
הים והיבשה מתארים שני סוגים של אפשרות קיום לאדם – אם כמי שמתהלך בעולם כישות עצמאית בפני עצמה, כזה שמרגיש דבר ראשון את עצמו ואת הרצונות שלו (יבשה), או כמי שתמיד מרגיש שהוא תלוי ומצוי בתוך האלוקות המפעמת בו ואופפת אותו בכל אורחותיו (ים).
ב"עלמא דאתגליא", עולם היבשה הגלוי, ככל שאדם מרגיש את עצמו עצמאי יותר, כך גדלה ומתרחבת תחושת הקיום והמציאות האישית שלו; לעומת זאת, הגדרת הקיום אליבא ד"עלמא דאתכסיא" היא הרגשת הביטול וההתכסות בתוך האלוקות.
אבל תשמעו חברים יקרים – כאן באה הבשורה:
הנשמה היהודית היא – כפי שמכנה זאת בזוהר הקדוש – "נוני ימא דאזלי ביבשתא". מצד אחד היא מוגדרת כ"נוני ימא", כמו ברואי הים שמכוסים במים שהם מקור חיותם, כלומר שמהותה באה ממדרגת "עלמא דאתכסיא", והיא טבולה ושרויה כולה באלוקות; אבל בה-בעת היא מתהלכת ביבשה, שהרי יהודים הם בני אדם בשר ודם "דאזלי ביבשתא".
בלידת האדם נכנסת נשמתו אל גופו ומתאחדת איתו, אבל תכלית חייו אינה לראות בנשמה ובגוף שתי ישויות נפרדות, אלא להדליק את הנר שלו – כדברי הרבי למר יהודה אבנר – ולשלב ביניהן, כך שחייו יהיו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", התכללות האלוקות העליונה ביותר יחד עם גוף נחות ובהמי ההולך ומשתכלל ומתעדן בכל עת על ידי התורה והמצוות.
אם נחדד את הדברים, לזה בדיוק כיוונה התורה באמרה "ובחרת בחיים". למרות היותנו ברואים גשמיים, יושבי בתי חומר מעצם הגדרת גופנו וסביבתנו, אסור לנו לשכוח על הנשמה שלנו. אנחנו צריכים להיזהר מלהתאחד עם היבשה לגמרי, כי הרי באמת "נשמה שנתת בי" – גם לאחר ש"בראתה, יצרתה, נפחתה" – עודנה "טהורה היא", "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך".
היה חסיד מיוחד בדור הקודם, ושמו רבי מיכאל דבורקין. כשהיה נשאל, כמו ששואלים בדרך כלל באידיש, "וואס מאכסטו?" (מה אתה עושה, מה שלומך?) היה משיב כלאחר יד: "מה הֶעָשוי מסוגל כבר לעשות?…" – אדם השרוי בתחושה שהוא 'עשוי' – שהקב"ה מחיה אותו בכל רגע – עומד כל הזמן בתנועת ביטול ושליחות, ומרגיש שכל כולו ביד ה', ואם כך מה ביכולתו כבר לעשות מעצמו…
החיים מתחת לפני המים הם כמו בימות המשיח, עליהם אומר הנביא "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". בחיים כאלה, הקיום של האדם עומד תחת התחושה הנוכחת של מקור החיים, האמת האלוקית. ההרגשה הטבעית בעלמא דאתכסיא היא "אני נבראתי לשמש את קוני", כל מציאותי עומדת הכן לשרת את רצון ה' ולעשות את מצוותו.
דרך אגב, זה סוד הטבילה במקווה – לא רק לשם היטהרות מטומאה אלא לתוספת טהרה והתקדשות. כידוע, 'טבילה' אותיות 'הביט[ו]ל" כמו שכתוב בספרים הקדושים. כשאדם טובל במים שכל גופו עולה בהם, הוא כמו מתחבר אל העולם המכוסה, והדבר מעקר את ישותו ומציאות העצמית. ואין כל פלא שבעקבות הטבילה יהיו תפילתו, דיבורו ומחשבותיו זכים ועדינים יותר.
עכשיו נחזור לענייננו – אל הסיפור ביציאת מצרים:
כאמור, קריעת ים סוף אינה השלב הסופי של יציאת מצרים. אבותינו היו בדרכם לחזות בהתגלות האלוקית וקבלת התורה בהר סיני. אבל איך בדיוק יזכו ברואים שפלים בני תמותה לקבל תורה מפי הגבורה? איך הם יכולים להתעלות למדרגה עליונה שכזו כשהם רק עכשיו יוצאים משפלות עצומה של שעבוד פרעה במצרים?
בדיוק בשביל הם היו צריכים לעבור "בתוך הים ביבשה".
מה פשר הדבר הזה – לעבור בים או לעבור ביבשה?
פה טמון הסוד: כשבני ישראל צעדו על קרקעיתו של ים סוף שנחשפה לפניהם, הייתה זו למעשה שעת התגלות האורות העליונים הנסתרים ביותר. הם אמנם הלכו "בתוך הים", מקום שהגדרתו היא עלמא דאתכסיא, אבל "ביבשה" – בלי כל הסתר. הכל נפתח בפניהם ושום דבר לא נעלם מהם. ובגלל ה "ראתה שפחה על הים" מראות אלוקים שלא ראו נביאים. בהיותם במדרגה עליונה שכזו הם הרגישו את נשמתם לאמיתתה, בהיותה "טהורה היא" כמו קודם ירידתה בגוף.
בעקבות האירוע הנשגב זה, הרי מכאן והלאה – גם כאשר המים חזרו למקומם היו בני ישראל מסוגלים להגיע למתן תורה ולקבל על עצמם לחיות את חייהם כ"נוני ימא דאזלי ביבשתא". אחרי שהם חוו בצורה המוחשית ביותר את "אמת ה' לעולם", כמו דגים הנמצאים תמיד במקור חיותם, גם כשהם שבו לחיי היבשה הגשמית הם ידעו מאין הם באים ולאן הם הולכים ומה תפקידם בעולם.
בתוספות אמרו שבקריעת ים סוף נכנסו בני ישראל אל הים ועלו באותו צד שירדו. אם קודם זה היה נשמע לנו מוזר, עכשיו זה כבר יותר מובן. הכניסה אל הים לא הייתה רק על מנת לברוח מהמצרים, אלא זה היה שלב חשוב בדרך למתן תורה. משום כך, אנחנו יכולים להבין שגם התכלית איננה להישאר בים אלא לצאת ממנו אל חיי היבשה הרגילים, כדי שנוכל לחיות דווקא בהם חיים יהודיים נשמתיים.
בספר נועם אלימלך מובא שבתחילה נאמר בפרשת בשלח "בתוך הים ביבשה", ולאחר מכן – בסוף תיאור קריעת הים – נכתב להפך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". מה כוונת ההבדל הזה? כאמור, כל התכלית של קריעת ים סוף וההליכה "בתוך הים ביבשה" היא כדי שבסוף יתקיים "ביבשה בתוך הים", כלומר שגם לאחר היציאה מן המים הרוחניים, כשילכו בני ישראל על גבי היבשה, עדיין יחושו וירגישו שהם הולכים בתוך הים…
שמעתי בשם המשפיע, איש מסירות הנפש רבי מענדל פוטרפס זצ"ל, שסיפר שבהיותו בבית הסוהר ברוסיה – בו נכלא על ידי השלטון הקומוניסטי בעוון פעילותו למען אחיו היהודים – היו האסירים משחקים בקלפים, למרות שהדבר נאסר בחוקי הכלא, על אפם וחמתם של הסוהרים. בכל פעם שהשומר חשד שהאסירים משחקים, היה פורץ אל התא ברצונו לתפוס בקלקלתם את הפושעים, אבל באורח פלא מעולם הוא לא מצא את הקלפים. תמיד היו האסירים מצליחים להעלים את חפיסת הקלפים כהרף עין. פעם אחר פעם ניסו השומרים למצוא את הקלפים, אבל ללא הצלחה. הם משמשו בבגדיהם של האסירים, בדקו בכיסיהם וגם בכל החורים והסדקים שבתא, והעלו חרס בידם.
בהזדמנות מסוימת, פנה רבי מענדל אל אחד מראשי האסירים ושאל אותו בסקרנות: תגיד לי ידידי, איך אתם מצליחים להחביא את הכרטיסים במקום מסתור כל כך טוב? גלה לי את הסוד שלכם, ביקש. לאחר שקנה את אמונו גילה לו האסיר את השיטה: אחד האסירים הוא כייס ב'מקצועו', בעל זריזות ידיים מופלאה, ובכל פעם שנכנס השומר אל התא הוא תוחב תכף ומיד את חפיסת הקלפים אל תוך כיסו של השומר עצמו… השומר אינו מעלה בדעתו לבדוק בכיסו שלו, וכך אף פעם אינו מוצא את הקלפים. וכמובן, ברגע שהוא יוצא מאוכזב מן התא, הכייס שולף את הקלפים בחזרה מן הכיס, וחוזר חלילה…
רבי מענדל למד מהסיפור הזה מסר הנוגע לכל אחד ואחת: ה'קלפים' נמצאים בכיס שלנו. לפעמים אנחנו מחפשים ונודדים למרחקים כדי למצוא מקורות השראה אצל אחרים, אבל האמת היא שהאוצר הטוב ביותר עבורנו מצוי בלבנו אנו. ולכן, אם רק נרענן את הנשמה הטהורה שבקרבנו, נחדש את היותנו ברואי הים ההולכים ביבשה, בעזרת ה' נעשה ונצליח בעבודתנו.
לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, יהי רצון שנזכה לחג הפסח כשר ושמח, ונצא יחד ממצרים – מכל המֵצרים וההגבלות האישיים שלנו, ונשלים את ייעודנו כנשמות ישראל – דגים המסוגלים לחיות ביבשה.
