כבר בהיותו ילד צעיר בלט מנחם מנדל הקטן – שלימים נודע בעולם כ'שרף מקוצק' – בתפיסתו המהירה ובחריפות מוחו, בבחינת "בוצין בוצין מקטפיה ידיע".
פעם ניגש מישהו אל הילד הצעיר והציע לו מטבע זהב אם יאמר לו היכן הקדוש ברוך הוא נמצא. השיב הילד בחריפותו האופיינית ואמר: "ואני אתן לך שני מטבעות זהב אם תראה לי היכן הוא איננו נמצא"…
מיד לאחר התרוממות הרוח הגדולה שאפפה את עם ישראל במעמד מתן תורה, כאשר זכו להתגלות אלוקית חד־פעמית בה דיבר איתם ה' "פנים בפנים", מגיעה הפרשה הבאה וכמו מנחיתה אותם על קרקע המציאות. אם קודם לכן הם שמעו מפי הגבורה "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כעת הם שומעים שעל הגנב לשלם כפליים. אם בפרשת יתרו פרחה מהם נשמתם, כעת במעבר חד מפורטים באוזניהם דיניהם של שור מועד ושור תם…
והשאלה שיש לשאול היא – למה לא התאפשרה להם נחיתה רכה? למה בהמשך ישיר לקולות והברקים והתגלות השכינה עוברים ל"פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה"? מה בוער לדבר על גניבה וגזלה, כשהם עוד מנסים לעכל את גודל המעמד שזה עתה התרחש לעיניהם?
קיים הבדל יסודי בין דרך התורה לתפיסותיהן השגויות של דתות אחרות, להבדיל, לגבי הדרך להשגת קרבת אלוקים. בעוד שאלו רואות בפרישות ערך עליון ומקדשות את ההתנזרות מן העולם כדבר העומד בפני עצמו, היהדות מבקשת להביא את הקדוש ברוך הוא אל החיים עצמם ולמצוא אותו בעולם הזה. לדידה, תחומה של הקדושה איננו מוגבל רק לעניינים שברוח ולעולמות עליונים נשגבים, אלא היא יכולה להתקיים בכל מקום שהוא – "אין עוד מלבדו".
סימפוזיון שנערך לפני כמה שנים בארצות הברית ועסק בתיאולוגיה והשקפה, אירח רב יהודי, ולהבדיל כומר ואיש דת טיבטי מחסידיו של הדלאי לאמה. לאחר שאלו פרשו את משנתם הוקצה זמן לשאלות הקהל. אחת השאלות נשאלה על ידי אישה יהודייה שפנתה אל הרב ואמרה: "כבוד הרב, הקדשתי זמן רב לעיון בדת הבודהיסטית ורעיונותיו של הדלאי לאמה ומצאתי בהם חוכמה רבה. גיליתי תפיסות מאוד מוארות על החיים, על הנפש ובכלל. אשמח אם תוכל להסביר לי, מאיזו סיבה לדעתך אני צריכה לדבוק בדת היהודית ולא לבחור בזו של הדלאי לאמה?"
הרב הרהר כיצד לענות, ולבסוף בחר בדרך הבאה. הוא פתח ואמר כך: "אומרים בעולם שמי שמכיר אותנו בצורה הטובה ביותר הוא הבעל או האישה. אני חושב שבשביל שנדע להעריך נכונה את ערכו ומעלתו של הדלאי לאמה, כדאי שניוודע מה דעתה של אשתו עליו"…
לשמע דברי הרב פרץ המנחה בצחוק ואמר: "האם כבוד הרב אינו יודע שהדלאי לאמה לא נושא אישה וחי חיי נזירות?"
אלא שבשביל הרב שידע גם ידע, היה צחוקו של המנחה 'הרמה להנחתה', והוא השיב: "יש טיפוסים שחיים עם כלב, עם חתול או עם צמחים אותם הם מטפחים בגינתם, אבל מתקשים לחלוק קורת גג אחת עם בן זוג. זה הגיוני בסך הכל; בעוד שהכלב והחתול לא מהווים איום כלפיהם, אדם אחר נתפס מבחינתם לא פעם כאיום פוטנציאלי, כמבקר וכישות בעלות רצונות סותרים לאלה שלהם. גם מבחינה דתית, יש דתות שונות המוצאות בחיי נישואין טעם לפגם. הנצרות מרוממת את הנזירות, הבודהיזם שואף לייצר עוד ועוד נזירים טיבטים, והאישה, וחיי המעשה בכלל, בעוכריהם.
"היהדות, לעומת זאת, רואה בנישואין ערך שאין גבוה ממנו. המצווה הראשונה היא "פרו ורבו", הנישואין נחשבים בהלכה ל"מצווה רבה" ואילו הנזיר דווקא נקרא "חוטא". האיש הקדוש ביותר, הכהן הגדול, היה מורשה להיכנס ביום הכיפורים "לפני ולפנים" – בזמן ובמקום הקדושים ביותר – ולכפר על כל עדת ישראל, רק אם היה נשוי!
"יצירת חיים הרמוניים של בעל ואישה המכוונים לשליחות משותפת, זוהי משימה בעלת ערך וחשיבות בעיני דת ישראל. היהדות לא מאמינה בבריחה מהעולם לצורך התקדשות או בפרישות כדרך חיים לשם התעלות. להפך, הכנסת הקדושה והרוחניות אל העולם והחיים עצמם – זו השאיפה, זו השליחות, זה הייעוד!", סיים הרב את דבריו לאישה, שהיה נראה כי השתכנעה מדבריו.
את שתי התפיסות האלה, זו לעומת זו, מציג דוד המלך בתהלים באמרו: "רם על כל גויים ה', על השמיים כבודו", ומנגד: "מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ". אצל הגויים, אומר דוד, השם יתברך הוא "רם" ונישא – כזה ש"על השמיים כבודו", אך בארץ ובענייניה הארציים אין למצאו. ואילו אצלנו, הוא אמנם "מגביהי לשבת", אבל בד בבד גם "משפילי לראות… בארץ". הוא נוכח לחלוטין בעולם הזה ומנחה את דרכנו בו.
סיפור הנראה על פניו תמוה מספרים לנו חז"ל: כשגזרו הרומאים איסור על לימוד תורה, שם רבי חנינא בן תרדיון את נפשו בכפו, הקהיל קהילות והרביץ תורה ברבים למרות הסכנה שבדבר. באותם ימים סוערים הלך רבי חנינא לקיים את מצוות ביקור חולים והגיע לביתו של רבי יוסי בן קיסמא ששכב על מיטת חוליו. במהלך ביקורו, הזהיר רבי יוסי את רבי חנינא על כך שהוא מסתכן בנפשו. עם זאת, מנוי וגמור היה עם רבי חנינא להמשיך וללמד תורה על אף הסכנה, והוא הפטיר: "מן השמיים ירחמו"…
אחר כך שאל רבי חנינא את רבי יוסי: "מה אני לחיי העולם הבא" – האם אני ראוי אני להיות מנוחלי השכר שם? השיב רבי יוסי בשאלה: "כלום מעשה בא לידך"? כלומר, האם נפלה בחלקך איזושהי זכות מיוחדת שבגינה תהיה ראוי לחיי העולם הבא? סיפר רבי חנינא שפעם נתן לעניים כסף מארנקו, בסברו בטעות שאלו כספי צדקה, ורק אחר כך גילה שהיה זה ארנק ובו כסף שייעד לקניית סעודת פורים. אף על פי כן – המשיך רבי חנינא וסיפר – לא חזרתי ונטלתי לעצמי סכום זה מכספי הצדקה, וכך יצא שנתתי לעניים גם את הכסף הזה וגם את כסף הצדקה המקורי…
שמע זאת רבי יוסי ואמר: הואיל והיית ותרן בממונך, "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי"!
מה קורה כאן? האם העובדה שרבי חנינא מעמיד את עצמו בסכנה מוחשית עבור לימוד התורה אינה מהווה עבור רבי יוסי עילה מספקת לזכות אותו בחיי העולם הבא – ולכן הוא שואל אותו: "כלום מעשה בא לידך?" – ורק כששומע שנתן את מעות הפורים לעניים נוסף על המעות שיוחדו לצדקה, או־אז הוא נעשה ראוי לכך?! האם אפשר בכלל להשוות בין מסירות נפש כפשוטה למעשה נתינת צדקה?!
מה, אם כן, גרם לרבי יוסי להתרשם מסיפור מעות הפורים יותר ממעשה ההקרבה של רבי חנינא עבור לימוד התורה? וכמובן, ראוי לציין שהוא לא רק היה נכון להקריב אלא גם הקריב עצמו בפועל, שהרי לאחר זמן מה אכן תפסו אותו הרומאים בעת שלימד תורה ושרפו אותו באכזריות רבה כשהוא כרוך בספר תורה…
אפשר להסביר זאת כך: אמנם אין להשוות בין הנכונות למות על קידוש ה' לבין הוויתור שבנתינת מעות סעודת הפורים לעניים, אבל יש משהו בסיפור הצדקה שעולה גם על הסיכון העצמי שהיה לו בלימוד התורה.
ישנם אנשים שבעת גזרת שמד או מלחמת קיום הם מגלים תעצומות נפש אדירות ונכונים להקריב הכל, אבל בימי השגרה, בסתם יום של חול, הם לא יצליחו לבלום את פיהם מלשון הרע וכדומה. כשניחתת גזירה על לימוד התורה – ציפור נפשנו ויסוד קיומנו – יש יהודי שהוא הראשון להתייצב למערכה, אבל הרבה יותר קשה לו לגלות נדיבות כלפי אביון בימים כתיקונם ולתת לו ביד רחבה. הרי כאן לא מדובר על מלחמת שמד, בסך הכל מדובר על אספקת בגד חם לעני או לתת לו ארוחה מזינה…
לכן התרשם רבי יוסי מסיפור מעות הפורים יותר ממסירות הנפש של רבי חנינא על לימוד התורה חרף גזרת השלטון האכזר. זאת כי גדולתו האמיתית של אדם מתגלה במעשיו ה"קטנים" כביכול, בהם הוא מביא את האש הגדולה של הר סיני לתוך הרגעים הקטנים וזוכר אותה לכל אורך יומו. זו מהותה של היהדות – לחיות עם הקדוש ברוך הוא גם בפעולת פשוטות ויומיומיות ולגלות את נוכחותו גם בקטני קטנות. אלו הם חיים הראויים לשמם – חיים של קידוש ה'.
אילו היינו נדרשים לבחור קטע מתוך כתבי הקודש – עשרים וארבעה ספרי התנ"ך – שיהווה בסיס לכל התורה, במה היינו בוחרים? באופן טבעי ודאי היינו חושבים על מעשה בראשית, יציאת מצרים, עשרת הדיברות או פרשת שמע המצווה על ייחוד שמו יתברך. אבל חז"ל ראו את הדברים אחרת, והם אמרו כך: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'".
הגמרא רואה את הפסוק האמור ממשלי כעונה להגדרה רבת המשמעות הזו – "כל גופי תורה תלויים בו". מה יש בו שאנחנו אולי לא רואים במבט ראשון?
הפסוק הזה מצווה עלינו לדעת את הקב"ה ולפגוש אותו בכל דרכינו. כלומר, לא משנה היכן אנחנו נמצאים ומה עיסוקנו ברגע זה – פעוט וחולין ככל שיהיה – "דעהו". עליך למצוא את הקב"ה בתוכו, גלה את כוח הבורא שבו וראה כיצד לחבר ולקדש אותו בקדושת התורה והמצוות. ואכן, זו ההגשמה המושלמת לרצונו של הקדוש ברוך הוא "להיות לו דירה בתחתונים", כדברי המדרש.
במסכת שבת מונה רבא את שש השאלות שנשאל כל אדם כשהוא עומד בפני בית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה, כאשר השאלה הראשונה היא האם "נשאת ונתת באמונה" ואחריה מגיעות שאלות כמו האם "קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורבייה? ציפית לישועה?" ואחרות.
לכאורה, הקדימות לה זוכה השאלה על משא ומתן באמונה על פני שאלות חמורות בהרבה כקביעת עתים לתורה, מתמיהה. אבל לאחר שהבנו שהעיקר הגדול ביהדות הוא לחבר את הרוחניות עם הגשמיות, את השמים לארץ, ואת הקדוש ברוך הוא עם עולמנו – על ידי הנהגה פשוטה של זהירות מהונאה, גזל, גניבה וכדומה, וכן בעשיית טוב וחסד – אכן ראויה השאלה זו להישאל ראשונה. כי אם הביא אדם את הקדושה מבית הכנסת ובית המדרש אל עסקיו השוטפים וקיים "נשאת ונתת באמונה" – הרי שהוא מילא את שליחותו בעולם הזה נאמנה.
קרוב משפחתי, ר' בנימין סלבטיצקי, היה בעברו בעלים של מפעל לייצור שוקולד. פעם פגש בו המנהל הוותיק של תלמוד התורה 'יסודי התורה' בתל אביב, הרב משה טורק, שם למד בילדותו, וזה האחרון פנה אליו בידידות ואמר: "שלום עליכם, שמעתי שנעשית דיין!"
"מן הסתם הכוונה לאח שלי", הגיב ר' בנימין. "לא, שמעתי זאת עליך" התעקש הרב טורק. "אני? אני לא דיין, אני עובד בבית חרושת!" אמר ר' בנימין למנהל.
"לזה בדיוק כוונתי", הכריז הרב טורק. "הרי כשאתה בעלים של מפעל, אתה דיין במשרה מלאה… עליך להבטיח שהייצור נעשה בתנאים נאותים, עליך לדאוג לטריותו ואיכותו של המוצר, מחובתך לוודא את כשרותו כך שלא יצא מכשול מתחת ידך, כמו גם לשפוט האם המחיר שאתה דורש עבורו הוגן, ובכלל שהמשא ומתן נעשה באמונה… הוא אשר אמרתי" – סיים הרב טורק – "אתה דיין!"
אכן כך, למרות שאין מה לדבר על מעלתם של חכמי התורה וההוגים בה יום ולילה שבכך הם מתאחדים בצוותא עם הקב"ה – "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – הרי גם אם אתה מנהל מפעל לייצור שוקולד, או בכל עיסוק אחר, אתה דיין; אתה עוסק במימוש תורת ה' שהיא תורת חיים – הוראה בחיי היום־יום. וכך בכל פרטי החיים, גם אם אתם בדרככם לעבודה להביא טרף לביתכם ולהאכיל את ילדיכם, צאן קדשים, או בכל תחום אחר הנעשה לשם שמים – "דעהו".
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שנהפוך במעשינו את העולם כולו לדירה לו יתברך ונזכה לגאולה שלמה במהרה, אז יימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן.
