חומש שמות פותח בגנות, עם גלות מצרים, ומסיים בשבח, עם גאולת עם ישראל, קריעת ים סוף, מתן תורה ובניית המשכן. בתחילת המהלך, מסופר על הגזירה הנוראה של פרעה. הוא מחליט להרוג את כל הילדים הנולדים במצרים, והכל בשביל לתפוס ילד אחד. כידוע, הוא ראה בכוכבים שמושיעם של ישראל עומד להיוולד, והוא עתיד לזרוק אותו מכיסא המלוכה. ובשביל לעצור אותו, פרעה יוצא בגזירה הקשה, לזרוק את כל הילדים ליאור.
הסיפור הזה הוא פלא פלאים! מדהים לחשוב איך שכל ארץ מצרים – כל הצבא, המשטרה ועבדי פרעה – כולם יוצאים מהכלים כדי לחפש את אותו ילד. בסופו של דבר, אחרי כל המאמצים, הקדוש ברוך הוא הופך הכל. איפה אותו ילד נמצא? דווקא בבית של פרעה. הוא ישן במיטה שלו, חי בארמון שלו, פרעה בקומה הראשונה ומשה בקומה השנייה. מי שמגדלת אותו באהבה רבה, היא לא פחות מאשר בתיה, הבת של פרעה. כשחושבים על כל המצב הזה, מבינים בבירור: רק הקב"ה יכול ליצור דבר כזה לא נורמלי.
השלב הבא בסיפור של משה רבינו, מדהים לא פחות. הנער משה, למרות שחי בארמון המלך, ויש לו את כל הלוקסוס שרק יכול להיות בעולם של אז, בבת אחת מוותר על הכל. אנשים בדרך כלל נוטים להתנתק. אם יש להם חיים טובים, הם מעדיפים לחיות בשלהם ולא לקשור את גורלם בסבלו של מי שנמצא בתחתית החברה. בנקודה הזאת מתחילים להאיר הניצוצות של הנשמה הגדולה. הנשמה של משה רבינו מנהיג ישראל.
הוא יוצא מהארמון החוצה כדי להשתתף בצערם של ישראל: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". המדרש אומר על כך: ""וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם", מַהוּ וַיַּרְא? שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם, מִי יִתֵּן מוֹתִי עֲלֵיכֶם. שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט. וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן". משה רבינו מוכן לתת את החיים שלו בשביל להוריד מהצער של עם ישראל. "וְהָיָה מֵנִיחַ דָּרְגוּן שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה". משה רבינו עוזב את הדרגה הבכירה שלו, ומנסה בכל הכוח להקל מעט על היהודים הסובלים. הקב"ה רואה את מעשיו של משה, ומכאן מתחילה הדרך של משה רבינו – "אָמַר הקב"ה: אַתָּה הֵנַחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנָהַגְתָּ בָּהֶן מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים וּמְדַבֵּר עִמְּךָ… רָאָה הקב"ה בְּמֹשֶׁה שֶׁסָּר מֵעֲסָקָיו לִרְאוֹת בְּסִבְלֹתָם, לְפִיכָךְ: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה".
המשך הסיפורים על משה רבינו אלו הסיפורים על הצלת היהודי מהמצרי, הצלת יהודי מהיהודי השני, ואחר כך העזרה לבנות יתרו, שלמרות שהן מעם אחר, משה רבינו קם להושיע אותן. כשהרועים מגרשים אותן מהבאר, משה שוב עומד על מידת הצדק והיושר. השיא של כל המהלך הזה נמצא בהמשך, כאשר משה רועה את צאן יתרו חותנו, כהן מדין: "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר". הסיפור שבמדרש אמנם מוכר לכולנו מהילדות, אבל כדאי לראות אותו שוב, לעיין באותיות ולגלות את החידושים שבפרטים הקטנים.
המדרש מספר, שתוך כדי רעיית הצאן, ברח גדי קטן מהעדר, ומשה רבינו רץ אחריו. לעומת רועה צאן רגיל, שמסתפק בשריקה לכבש שבורח, או במכה עם מקל, כשמשה רבינו רואה את הגדי הולך, הוא מתחיל לרוץ אחריו. הגדי ממשיך לברוח, עד שהוא מגיע למקום יפה, ושם נזדמנה לו בריכה של מים, לידה עוצר הגדי לשתות. "כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מֹשֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ, חַיֶיךָ! אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל".
הפלא ופלא! למה משה לא החזיר את הגדי מיד אלא החליט לרוץ אחריו? משה רבינו אומר לעצמו, שאם הגדי הזה בורח מהעדר, כנראה יש לו סיבה טובה. משה רבינו מנסה לחשוב – למה בעצם הוא בורח? מה באמת חסר לו? מה הכאב שגורם לו לרצות לברוח? אחרי שהוא רואה את הגדי הולך לשתות מים, הוא לוקח את האחריות עליו: "אני לא הייתי יודע, שרץ היית מפני צמא". כדי לתקן את הבעיה, משה רבינו לוקח אותו ומרים אותו על כתפיו. כך פועל מנהיג של עם ישראל.
הסיפור הזה מהווה הוראה נפלאה בשבילנו. יש לנו הדרכה איך לנהוג כשאנחנו רואים את הבן שלנו שלא מתחשק לו לשבת בשולחן שבת. קורה לא פעם, שמיד אחרי הקידוש או הדגים, הוא קם והולך לקרוא ספר. לפעמים יש ילדים כאלה שמנסים לחפש תירוץ – והולכים לשירותים כדי לקרוא. ויש מצבים שהגדי בורח רחוק יותר… אם יש ילד שלנו שפוזל לרחוב, או לא ילד שלנו ממש אלא מישהו מהמשפחה הרחבה, או אפילו מהשכונה או מבית הכנסת, הולך הצידה, צריך להבין איך לנהוג איתו.
אפשר להתחיל להתווכח: "אתה צריך להישאר בשולחן שבת! תשמור מצוות כמו המסורת שלנו!!" אבל משה רבינו אומר לנו שזאת לא הדרך הנכונה. צריך ללמוד לחפש מה כואב לילד הזה ומה חסר לו בחיים. אי אפשר באמת להכריח ילד כזה. אולי תצליח לתקופה מסויימת, אבל ככל שהוא יגדל יותר, הוא ימצא את ההזדמנות הראשונה שבה הוא ירגיש חופשי לפרוק מעליו את הכל, ואז הוא ממש ילך לאיבוד. צריך לחפש מה חסר לו.
הגמרא אומרת: "לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב" (לא העכבר גנב, החור גנב). כאשר מסתובב לך עכבר בבית, אל תרוץ מיד לתפוס את העכבר. אמנם העכבר הוא בעיה אחת, אבל הבעיה האמיתית היא החור דרכו הוא נכנס. החור הוא השורש שבו צריך לטפל. אם אני רואה יהודי שנכנס אליו עכבר כזה – בא לו יצר הרע שאוכל אותו מבפנים, אז תחפש את החור שלו.
העיקרון הזה נכון לא רק על אחרים, אלא גם אצלנו בפנים. יהודי עלול לפעמים להרגיש קרירות בעבודת ה' שלו: בתורה, בתפילה, בגמילות חסד, או אפילו בקשרים עם בני המשפחה, פתאום הוא מרגיש יבש, ואולי אפילו מתמלא במחשבות לא טובות. והוא יכול למצוא את עצמו נמשך לניגונים לא כשרים, חלילה מכור לאינטרנט או לכל מיני דברים אחרים. במצבים האלה, תחפש איפה יש אצלך חור של עכבר. תחפש את השורש של כל הבעיות, ומשם תנסה למצוא תרופה.
משה רבינו, המנהיג הגדול של עם ישראל, יודע לחפש את שורש הבעיה. אפילו לבעל חיים יש לו יכולת לדאוג באמת, ולמצוא את הפתרון. הקשר שלו גם עם כל אחד מעם ישראל, הוא עמוק מאוד. אתם יודעים, יש אנשים שאוהבים רק את הכללים, ורק דברים גדולים מעניינים אותם. אבל מנהיג אמיתי, כמו שזכינו לראות אצל הרבי מלובביץ', דואג לכולם. הרבי דאג לכולם בצורה נפלאה. מצד אחד דאג לכל כלל ישראל, ומצד שני יש המון סיפורים, איך הוא פנה לילד קטן, או אל אדם בודד שהיה רחוק מאוד. גם אנחנו מסוגלים לפתח רגישות לכל אחד, ורגישות נמדדת לרוב בפרטים הקטנים.
