לחיים! אחיי ורעיי, אשתף אתכם בתורה שמדברת לליבי מאוד, ואני חוזר אליה כל פעם מחדש. זה היה בחג פורים תש"כ, אז הרבי זי"ע אמר מאמר חסידות שמבוסס על תורה של אדמו"ר הזקן בעל התניא. כדרכם של מאמרי חסידות המתחילים בפסוק או מאמר חז"ל, המאמר פתח בפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" מתוך מגילת אסתר, עליו נאמר במדרש שמדובר בשנת "מלכו של עולם". המאמר עצמו ארוך ומורכב, כשבחלק ממנו ביאר הרבי את הפסוקים הראשונים של פרק חמישי בשיר השירים. על החלק הייחודי הזה, שנאמר על ידי הרבי בהתרגשות רבה, אחזור ברשותכם כעת.
הקב"ה אומר לכנסת ישראל: "באתי לגני אחותי כלה". גן הוא מקום של תענוג, מקום של "בילוי" כביכול, והקב"ה מזמין את כנסת ישראל להשתעשע איתו בגן. מה עונה לו הכלה, כנסת ישראל? "אני ישנה וליבי ער". כעת אמצע הלילה, הלכתי לישון… היהודי מרגיש שאין לו כוח, הוא מותש ועייף, וכרגע ההצעה הזו פשוט לא מעניינת אותו…
לכאורה "אני ישנה" פירושו שכל כולי ישנה; אבל הפסוק ממשיך ואומר "וליבי ער". יש רמות ודרגות שונות במהותו של ה'אני' שלנו. לפעמים ה'אני' שהאדם מכיר בעצמו בכל שעות היממה זו רק הצורה החיצונית שלו; זה 'אני' מלא תסבוכות, חסר ביטחון עצמי, מבולבל ולפעמים אפילו מדוכא. "ידע איניש בנפשיה" עד כמה עמוקים יכולים להיות הבלבולים וחיבוטי הנפש שהוא עובר, ולכן נדרשת עבודה רבה כדי לגלות מיהו ה'אני' האמיתי.
המדרש אומר "ליבן של ישראל – זה הקב"ה, שנאמר 'צור לבבי וחלקי – אלקים לעולם'". ה'אני' החיצוני, השטחי והרדוד, הוא רק החיצוניות שלנו. אותו 'אני' שרוצה לרַצות את פלוני ולהחניף לאלמוני, ה'אני' שרץ מהפרעה אחת לחברתה ולא מצליח להתייחס בכובד הראש לרצון ה' – ה'אני' הזה ישן; אבל "ליבי", צור לבבי וחלקי – ער!
באחד ממאמריו מבאר אדמו"ר הזקן על הפסוק ביחזקאל "ואני בתוך הגולה", שלפעמים ה'אני' של האדם נמצא בגולה. הוא לא מצליח לגעת בו ולהעיר אותו, להסב את תשומת הלב שלו לעניינים אמיתיים וחשובים. זהו מצב מאוד עצוב, אבל עלינו לזכור ש"ליבי", המהות האמיתית של יהודי, הנשמה האלוקית שבקרבו, "ליבי ער".
ממשיך הפסוק ומתאר: "קול דודי דופק: פתחי לי!"."דודי" הוא מלשון ידידות ואהבה. הקב"ה הוא הדוד, האהוב, של כל אחד מעמו ישראל, והוא מבקש מכל יהודי: "פתח לי!". עשֵה חור בקליפה העוטפת אותך, עשֵה חור במחסומים הרגשיים שלך שלא מניחים לך להגיע אלי. עשֵה אפילו חריץ קטן, כדברי המדרש: "פתחו לי כחודו של מחט" – נקודה קטנה וזעירה. הקב"ה מתחנן: פתח לי אפילו פתח קטן כזה!
ומי את שתפתחי לי? הרי את "אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי"! הרבי מסביר שאלו ארבע דרגות ומעלות בקשר של הקב"ה עם בניו, עַם ישראל:
"אחותי" הוא מלשון איחוי, כמו שהגמרא במסכת מועד קטן: "איחוי אלכסנדרי". אח ואחות נקראים בשם זה בגלל שיש ביניהם קשר ואיחוי טבעי, כיוון שהם באים מהורים משותפים. כך אומר הקב"ה לכנסת ישראל: אתם לא צריכים ליצור איתי קשר חדש שהרי הקשר בינינו הוא טבעי, אנחנו 'מאוחים' זה עם זה תמיד. עצם החיים שלכם, כל תא ותא בגוף שלכם, הוא בעצם חיות אלוקית השופעת בכם. נקודת החיים של כל אחד ברגע זה היא המשכה והתפשטות של "ה' אלוקים אמת הוא אלוקים חיים". אלה לא שתי מציאויות שצריך לאחות ביניהן מחדש, אלא בפנימיותך אתה עצמך מהות אחת עם האין־סוף!
יתרה מזו: לא זו בלבד שיש בין ישראל לקב"ה קשר ו'איחוי' טבעי, אלא הפסוק ממשיך ואומר: "רעייתי". הקשר בין עם ישראל אליו יתברך הוא כמו בעל ורעייה. למרות שהקשר הזה אינו טבעי מעצם הולדתם, יש בו מעלה: בני הזוג מוציאים זה מזו את הפנימיות שלהם, הם מאפשרים לכל אחד מהם לממש את הפוטנציאל שבו ולהשלים זה את זו. אלו הם חיי נישואין טובים וראויים, וכך אומר הקב"ה ליהודי: אתה מוציא ומגלה ממני את הפנימיות שלי – שזו התורה, רצונו וחכמתו יתברך, שניתנה לעם ישראל.
"יונתי" – במדרש נאמר שליונה יש קשר תמידי עם בן זוגה, והיא אינה מסבה ממנו את עיניה, כמו שכתוב בשיר השירים "עינייך יונים". מצידו של היהודי, זו הבחינה המבוארת בזוהר שיש צדיקים שזוכים "לאסתכלא ביקרא דמלכא", פשוט להביט ולהסתכל. כאן, אם כן, הקב"ה אומר לכל יהודי שהוא ה'יונה' שלו, "עינייך יונים" – אני רוצה פשוט להביט בך תמיד, ללא הפסקה! אין לי בעולמי שום דבר חוץ ממך!
"תמתי" – הוא מלשון שלמות. עם ישראל הם היוצרים כביכול שלמות ותמימות אצלו יתברך, כיוון ש"למעשה ידיך תכסוף". הקב"ה נתאווה "להיות לו דירה בתחתונים", והאדם משלים את הכוונה האלוקית בבריאה וזוכה להיות "שותף לקב"ה במעשה בראשית" כדברי הגמרא. ה' אומר לכל יהודי: אתה "תמתי", אתה המשלים אותי, השותף שלי, אתה המתקן את העולם במלכותי!
"שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה". זמן הגלות הוא הלילה הארוך והאפל ביותר, והקב"ה זועק מבעד לשער שהוא כבר לא יכול לסבול ולעכל את המצב. הוא ממתין בחוץ כששערו כבר מלא רסיסי לילה והוא מתחנן: פתחי לי! אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, פתחי לי! עשי חור ונקב במחיצה בינינו!
והרבי המשיך במאמר בקול נרגש:
עַל זֶה עוֹנָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּצַּד זֶה שֶׁ"אֲנִי יְשֵׁנָּה", "בְּגָלוּתָא", הִנֵּה "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה".
וְהָעִנְיָן בָּזֶה, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ שֶׁ"כֻּתָּנְתִּי" הוּא בִּגְדֵי כְּהֻנָּה וּבִגְדֵי מַלְכוּת, שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן לְבוּשֵׁי הַמִּצְווֹת, כְּמַאֲמַר הַזֹּהַר שֶׁעַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוָה נַעֲשָׂה "לְבוּשָׁא חֲדָא" [=לבוש אחד]. אָמְנָם, מִצַּד עִנְיַן הַגָּלוּת, הֵן הַגָּלוּת כִּפְשׁוּטוֹ, וּבִפְרָט הַגָּלוּת הַיּוֹתֵר עָמֹק מִצַּד הָ"אֵ־ל זָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ", הַגָּלוּת דְּנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְהַגּוּף, הֲרֵי הוּא בְּמַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁל שֵׁנָה – שֶׁאֵין אֶצְלוֹ עִנְיַן הָרְאִיָּה – "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה", וְאֵין אֶצְלוֹ עִנְיַן הַשְּׁמִיעָה – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", וּכְמוֹ כֵּן חָסֵר אֶצְלוֹ בְּכָל הַכּוֹחוֹת שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּגִלּוּי וְלִפְעֹל פְּעֻלָּתָם.
וְעַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁ"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", הַיְנוּ שֶׁנִּשְׁאַר אֲפִלּוּ לְלֹא לְבוּשֵׁי כְּהֻנָּה וּלְבוּשֵׁי מַלְכוּת שֶׁהֵם לְבוּשֵׁי הַמִּצְווֹת. וּמוֹסִיף לִטְעוֹן: "אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה", כִּי כֵּיוָן שֶׁכְּבָר אֵינוֹ מֻרְגָּל בָּזֶה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ כֵּיצַד יוּכַל לַחֲזֹר לְדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת.
הרבי הסביר שהלבוש הטבעי של היהודי אלו לבושי המצוות, והם הנקראים "בגדי כהונה ובגדי מלכות". אבל הנה הגיע כזה מצב נורא של חושך הגלות, עד שהרבי זועק: כל כך הרבה יהודים אומרים "פשטתי את כותנתי", כבר הורגלתי לסלק מאיתי את הלבוש היהודי, את בגדי הכהונה והמלכות של המצוות… בני ישראל כבר הורגלו ח"ו לתרבות חדשה, לאורח חיים חדש. הכלה אומרת: אין לי שום דבר נגדך, חתן יקר, אבל כבר פשטתי את כותנתי, אני רגילה לדברים אחרים לחלוטין…
לאחרונה, כשאני נזכר בדברים האלה שוב ושוב, אני חושב על כך שלאחר ה"קול דודי דופק" שהתרחש בשנה שעברה בשמחת תורה, כשהקב"ה התדפק על דלתות הלב של כל אחד וביקש "פתחי לי!", כבר אין יהודי שלא יודע ש"ליבי ער". הטענה שלו היא רק "פשטתי את כותנתי"…
לאחר תשובת כנסת ישראל "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה", נאמר בפסוק "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם". במאמר פירש הרבי את הדברים על פי הפסוק בישעיה "והארץ הדום רגלי", שהעולם הזה כביכול הוא הדום רגליו של הקב"ה, וה"רגליים" הן כינוי להתגלות השכינה כאן בעולם הזה. כשכנסת ישראל טוענת ואומרת "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה", סילקתי מעלי את בגדי הכהונה והמלכות ואינני מעוניינת בהם, אומרת מידת הדין: אהה, אם כך – "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם", כדברי הזוהר "קודשא בריך הוא סליק לעילא ולעילא". רחצתי את רגליי מהטינופת של העולם הזה הגשמי, אני לא אקח סיכון לשוב ולהתגלות בו…
כלומר: אמנם הקב"ה ביקש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הוא רצה לשכון בתוך לבו של כל יהודי, בתוך המשכן ובית המקדש שבעולם הזה הגשמי, אבל זהו סיכון גדול מדי לרדת ולהתגלות שם. "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם" – איך אניח לך לטנף את הרגליים הקדושות הללו?!…
אי לכך, הקב"ה "מסתלק". הוא כביכול "מתכנס לתוך עצמו" ולא מעוניין להתגלות. הרי אם אתה רוצה שאני אתגלה – אומר הקב"ה כביכול ליהודי – אתה צריך להיות שם כדי 'להכיל' אותי. אבל כבר "רחצתי את רגלי" – אומרת מידת הדין להקב"ה, ומשום כך "איככה אטנפם"….
קשה לשכוח את הבכי קורע הלב של הרבי כשאמר את הדברים:
כַּאֲשֶׁר מַגִּיעָה הַיְּדִיעָה אוֹדוֹת הַמַּעֲמָד וּמַצָּב לְמַטָּה בְּאֹפֶן ד"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה", אָז בָּאָה מִדַּת הַדִּין וְטוֹעֶנֶת… "רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי… אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם…".
הָעִנְיָן שֶׁל "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי "הָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי", שֶׁבָּאָרֶץ גּוּפָא הֲרֵי זֶה קָאֵי עַל הַמָּקוֹם הַמְקֻדָּשׁ שֶׁבָּעוֹלָם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – הִנֵּה בִּזְמַן הַגָּלוּת, כַּאֲשֶׁר "אֲנִי יְשֵׁנָה" בְּגָלוּתָא, וְ"קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלֵיק לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא", טוֹעֶנֶת מִדַּת הַדִּין: "רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי", אֵיזוֹ שַׁיָּכוּת יֵשׁ עִם "הָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי"… וְאִם כֵּן, "אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" – כֵּיצַד יְכוֹלָה לַחֲזֹר וְלִהְיוֹת הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ?!…
כשמגיעים לשלב הזה, עלולים לחשוב שנוצר איזה שהוא נתק חלילה, אבל הפסוק ממשיך ומבהיר שאין שום נתק. הקב"ה לא מחכה לשום דבר, ו"דודי שלח ידו מן החור". וכפי שהגמרא אומרת לגבי מנשה שכשעשה תשובה, המלאכים לא רצו להניח לו להתקרב ולעלות מעלה, ואז "חתר לו הקב"ה חתירה תחת כסא הכבוד". הקב"ה יוצר בעצמו את החור והנקב במחסום, ולא זו בלבד אלא שהוא שולח את ידו מן החור הזה כדי לפתוח בעצמו את הדלת!
באותו רגע, הכלה מתנערת ובני מעיה מתחילים לבכות, "מעיי המו עליו". באמצעות המעיים, הגוף מבחין מה צריך להישאר בתוכו ומהי הפסולת שצריכה לצאת. "מעי המו עליו" פירושו שאין זו רק פעימת הלב, אלא גם המעיים – שבוחנים מה שייך אלי ומה לא שייך אלי – גם הם החלו לעבוד.
"דודי שלח ידו מן החור" – הקב"ה אומר: אני לא מחכה לשום דבר, אני שולח בעצמי את היד מן החור! וברגע הזה בהיסטוריה היהודית, כשרואים ש"קול דודי דופק: פתחי לי! אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה…". וכנסת ישראל מצטדקת ואומרת: "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה…", ומידת הדין צווחת כנגדה: "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?!…" – ברגע הגורלי הזה מתגלה האהבה העצמית של הקב"ה לעם ישראל. זהו הקשר המהותי והמוחלט שלעולם לא יכבה ויתנתק. הקב"ה עצמו שולח את ידו מן החור, וגורם ש"מעי המו עליו".
חזרתי על המאמר הזה פעמים רבות, ואני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש מעומק ליבי כשאני שומע את הדברים מתוך ההקלטה – כיצד קולו הקדוש של הרבי נשנק בבכי, כשהוא מתאר את המענה האלוקי לכנסת ישראל:
אַךְ עַל זֶה נֶאֱמַר "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר", שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן הָאַהֲבָה רַבָּה וְהָאַהֲבָה עַצְמִית שֶׁל "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'", וְלָכֵן מִבְּלִי הַבֵּט עַל זֶה שֶׁיֵּשׁ מַיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים – מִצַּד גֹּדֶל הָאַהֲבָה אֵינוֹ מַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה "פִּתְחִי לִי", אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹלֵחַ אֶת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה חוֹר, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל "חָתַר לוֹ חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד", שֶׁזּוֹהִי בְּחִינָה נַעֲלֵית שֶׁבָּהּ אֵין שְׁלִיטָה כְּלָל לַמַּיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים, וְעִנְיָנוֹ שֶׁל חוֹר זֶה הוּא עֲשִׂיַּת הַנֶּקֶב בַּמְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה תֻּמְשַׁךְ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁבָּאָה מִלְמַעְלָה.
וְעוֹד זֹאת, שהַקָבָּ"ה אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בַּחֲתִירָה שֶׁחוֹתֵר מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, אֶלָּא גַּם שׁוֹלֵחַ יָדוֹ מִן הַחוֹר, שֶׁהוּא עִנְיַן הָעֵזֶר וְהַסִּיּוּעַ מִלְמַעְלָה שֶׁנִּמְשַׁךְ גַּם לְמִי שֶׁנִּמְצָא בְּמַעֲמָד וּמַצָּב ד"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתְָּנְתִִּי" וְעַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ "אֵיכָכָה (מַהִי הַדֶּרֶךְ שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת) אֶלְבָּשֶׁנָּה", וְאַף עַל פִּי כֵן "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר". וְעִנְיָן זֶה פּוֹעֵל (כְּסִיּוּם הַכָּתוּב) "וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו".
חברים יקרים, בתקופה הרת־גורל שכזו, בעת התהפוכות המדהימות שעוברות על העם היושב בציון ומבטאות את ה"קול דודי דופק", תורת החסידות היא הגילוי העליון של "דודי שלח ידו מן החור". זו המתנה הגדולה שקיבלנו בדורות האחרונים: גילוי של הקשר העצמי של בני ישראל איתו יתברך, בצורה כזו שמעוררת כל אחד ואחד להוריד את הדברים לידי רגש ולידי מעשה.
ההתגלות הזו היא האפשרות לחוש את ה"קול דודי דופק" בלבנו הפרטי, עד שאפילו בני המעיים כבר מבינים היטב כיצד לברור את האוכל מתוך הפסולת, מה מתאים לגופו הקדוש של יהודי ומה לא מתאים.
לחיים, לחיים ולברכה! גילוי החסידות הוא טעימה מאורו של משיח. או־אז נזכה להתאחדות המלאה של כנסת ישראל עם דודה, הקב"ה, ויקויים הייעוד "משוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך", במהרה בימינו.
