זמן קצר לאחר שנשא גורדון זקס, איש העסקים והפוליטיקאי האמריקני, 'נאום צ'רצ'ילי' מבריק, כזה שמיזג בתוכו תובנות מקוריות ושפע פאתוס, בוועידה שבה נכחו כשלושת אלפים מנהיגים יהודיים מכל רחבי ארצות הברית, הוא נכנס אל חדרו של הרבי מלובביץ' זי"ע וקיים עמו שיחה ביחידות.
במהלך פגישתם, התייחס הרבי לנאומו המדובר של זקס ואמר כך: "קראתי את נאומך בוועידת המנהיגים ולמדתי ממנו שאתה מפתח היטב את השכל שלך; כעת אני רואה אותך לפניי, וניכר שאתה מטפל יפה גם בגוף שלך. מותר לי לשאול מה אתה עושה בכדי לטפל בנשמה שלך?"
מבלי להמתין לתשובתו, שאל הרבי את זקס כשאלת המשך: "אתה מאמין בהתגלות אלוקית"?
"אני מאמין בה'", השיב זקס, "אבל אני לא בטוח שאני מאמין בהתגלויות והופעות אלוקיות בעולם". לאחר רגע של הרהור, שבו זקס נדמה כבורר את מילותיו, הוא הוסיף: "אני מאמין גם שהתורה נכתבה בהשראת ה', אבל ממש לא בטוח שכל מילה הכתובה בה ניתנה ממנו עצמו…"
לשמע דבריו אמר הרבי: "דומני שיש כשל מסוים בכך שאתה מנסה 'לחשוב את אלוקים'. אנחנו לא צריכים – וגם לא ממש יכולים – לחשוב את האלוקים, אלא פשוט לחיות כיהודים ולמלא את רצון ה' וכך נמצא אותו. אתה מנסה להתקשר ולהתחבר אליו דרך השכל שלך, דרך ה'מיינד' שלך, אבל אתה צריך למצוא אותו בלב שלך. חיה כיהודי וכך תמצא אותו".
על אף שגורדון זקס הרטוריקן בדרך כלל היה המדבר והנואם, הפעם הוא היה בכובע המאזין והקשיב למילותיו של הרבי ברוב קשב. "אוכל להציע לך מישהו שילמד אתך במשך שנה?" שאל הרבי, "אין לי ספק שבלימוד זה אתה תמצא את אלוקיך. זו תהיה המתנה הכי גדולה והכי נפלאה לחיים שלך. צא למסע אל הלב שלך, מסע אל הנשמה".
הרבי המשיך: "בסורבון למדתי שכל דבר בעולם הוא בעל חוקיות קבועה וסדורה. גרמי השמיים, יבשה וים; חיידקים, וירוסים כמו גם גוף האדם – כולם פועלים בהתאם לחוקים והטבע שהוטבע בהם. אז האם זה מתקבל על הדעת שלכל יש חוק וסדר, חוץ מלאדם עצמו? הייתכן שאלוקים הניח אותנו כאן מבלי לצייד אותנו במפה ומצפן"?
"אני מוצא את הדברים הגיוניים", אמר זקס והרבי סיים את דבריו אליו ואמר: "זכור, אם אתה רוצה לשנות את העולם, אתה צריך ראשית לשנות את עצמך. השינוי שלך כבר יוביל לשינוי סביבך, כמו אבן הנזרקת במים ומייצרת עוד ועוד אדוות. ברגע שאתה תתחבר לנשמתך ותתקשר לקב"ה, זה יעניק לך כוח רב להשפיע על אנשים".
דברי הרבי חוללו מהפכה בחייו של גורדון זקס, והוא יצא מפגישת ה'יחידות' אחרת לגמרי מכפי שהוא נכנס אליה.
כולנו מאמינים בני מאמינים בכך שבורא העולם שהוריד את נשמתנו לכאן, נתן לנו את תורתו כמצפן ומפה וצייד אותנו בשליחות ומטרה. אך מהי שליחותנו? מהי בעצם תכלית חיינו? כיצד עלינו לעבוד אותו באופן שיתאים לרצונו?
בפרשתנו מספרת התורה על מעשהו של המקושש שחילל את השבת רגע לאחרי שנצטוו על שמירתה, ואומרת: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואהרן… ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה ייעשה לו". הם לא ידעו כיצד יש להעניש אותו על חילול השבת שעשה. "ויאמר ה' אל משה: מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה". המחלל שבת בזדון, בעדים ובהתראה – עונשו בסקילה.
הגמרא מספרת שהמקושש חילל את השבת על ידי אחת משלוש המלאכות הבאות: כשליקט זרדים ועבר על מלאכת 'מעמר', או כשכרת עצים ועבר על מלאכת 'תולש', או כשהעביר עצים ארבע אמות ברשות הרבים ועבר בכך על מלאכת 'הוצאה'.
כשחושבים על כך שהמקושש, כמו כל עם ישראל, היה עד לניסיו הגדולים של הקב"ה במכות מצרים וקריעת ים סוף רק זמן קצר קודם לכן, עולה השאלה: מה גרם לו לעבר בזדון על מצוות ה' ולחלל את השבת במו ידיו? מה כבר יכולה להיות המוטיבציה של אדם ללקט כמה זרדים או לטלטל אותם ארבע אמות ברשות הרבים, ביודעו שהקב"ה אסר זאת ושהמחיר למעשה הזה יהיה קשה מנשוא?
אומרים חז"ל במדרש שהמקושש "לשם שמיים נתכוון". כלומר, כשחילל שבת ועבר על אחד מהאיסורים החמורים ביותר, הייתה לו בזה כוונה קדושה. אם חשבתם שהמקושש היה איזה "מומר להכעיס" שביקש להתריס כנגד ה' ומצוותיוו, טעות בידכם. מסתבר שהוא עשה זאת בכלל עם "לשם ייחוד"…
השאלה היא, כמובן, איך ייתכן הדבר? הרי אין מדובר פה על שוטה שאין לו דעת – שהרי אז לא היו דנים אותו על המעשה שעשה; כיצד, אפוא, יכול אדם שפוי להעלות בדעתו לקושש עצים בעיצומו של יום השבת "לשם שמיים"?!
הזוהר הקדוש מפרש את מעשה המקושש באופן עמוק ומרתק:
בגן עדן, כידוע, היה 'עץ הדעת' והיה 'עץ החיים'. שני העצים האלה אינם שייכים לתחום הבוטניקה בלבד, אלא מייצגים שני מצבים רוחניים שונים בעולם.
'עץ הדעת' היא בחינה רוחנית שבה הטוב והרע משמשים בערבוביה ונדרשים להבחנה, הפרדה וברירה של הטוב מהרע. בעץ הדעת יש הרבה תחומים אפורים שבהם נדרש מאמץ בכדי להפריד בין הבר והתבן, בין הנכון והפסול. זו הסיבה שה'טייטל' המלא שלו בכתוב הוא "עץ הדעת – טוב ורע". לאמור, הטוב והרע שוכנים בו בכפיפה אחת…
'עץ החיים', לעומת זאת, מייצג בחינה רוחנית שבה אין כל מקום למוות ורע, חושך וקליפה. עץ החיים הוא כולו דבקות ב"חיי החיים – אין סוף ברוך הוא". מי שמדרגתו היא מדרגת עץ החיים, איננו מגשש את דרכו באפלה ומתהלך בין חושך לאור, אלא נמצא כולו במקום של אורה וקדושה. מקום שכולו דבקות בה' יתברך.
והמקושש, אומר הזוהר, 'קושש עצים', כלומר – הקיש והשווה את עץ הדעת ועץ החיים זה לזה וביקש להגיע למסקנה מי נעלה ממי: האם העבודה בבחינת עץ הדעת שבה נדרשים למאמץ ויגיעה גדולים בכדי לבחור בטוב ולדחות את החושך המבקש להביא אותנו בתחומו, נעלה מהעבודה בבחינת עץ החיים שבה הכול הולך בקלות ובמישרין, או שעם כל הכבוד לאתגר שמציב בפנינו עץ הדעת, סוף סוף עץ החיים הוא זה שכולו אלוקות, דבקות וקשר עם הקב"ה, ועל כן – הוא הנעלה.
והייתה לו הכרעה: עץ הדעת הוא הנעלה יותר! היגיעה – היא החשובה בעיני הקב"ה! את העונג הכי גדול, סבר המקושש, רווה הקב"ה דווקא מ'עבודת הבירורים' שבה מעלים לקדושה את הטוב הנמצא עם ובתוך הרע, ופחות מעבודה סטייל עץ החיים שבה הכול מלכתחילה הוא אלוקות ואור. אם אתה מצליח להחדיר קדושה למקום שבבסיסו היה מנותק ממנה – עשית משהו, אבל להביא קדושה למקום שבלאו הכי קדוש, מה פה ה'ביג דיל'? איפה החכמה?
מספרים שבאחד הדיונים הפילוסופיים שערכו חכמי חלם, הם דנו בכובד ראש בשאלה: אורה של מי גדול משל רעותה – האם אור השמש גדול משל הלבנה או שמא להפך. טובי מוחותיה של חלם ישבו על המדוכה ושקלו וטרו בסוגיה, כשבסוף נמנו וגמרו: אור הלבנה גדול משל השמש! הנימוק המכריע שהוביל למסקנתם החד משמעית היה זה: השמש מאירה ביום, כשבחוץ יש אור. אין בזה חכמה גדולה… אבל הלבנה, היא נותנת מאורה בלילות החשוכים – זו חכמה!
האמת היא, שכשרואים באתגר ובקושי מקור לצמיחה – הכול נעשה קל יותר ואנחנו עצמנו מקבלים מוטיבציה וחיוּת. כשמדען יודע שהמחקר שלו עשוי להביא מזור ומרפא לאנשים רבים, המחלה הקשה – לה הוא מחפש מענה רפואי – לא רק שאינה מרפה את ידיו אלא שהיא מאמצת אותו ומדרבנת להמשיך ולעמול על פתרונה.
גם חייל בסיירת שיודע שמשימתו המאתגרת היא בעלת חשיבות רבה לביטחונם של בני עמו, הרי שככל שהיא קשה יותר הוא מתמלא ביותר אמביציה ובעוד רצון למלא אותה בהצלחה. וכך גם בעבודת ה': אם מבינים כמו המקושש שעץ הדעת שבו הכל מאתגר, איננו ברירת מחדל אלא חלק מהעניין, אזי הקושי כבר לא גורם לנו תסכול, ואדרבה – הוא רק ממריץ ומעודד אותנו להתגבר עליו ולהראות שאנו יכולים לו. כך, קיום התורה ומצוותיה אינו עוד נטל עלינו, אלא הוא מקור למשמעות, סיפוק שמחה אמיתית.
באחד ממשליו המפורסמים של המגיד מדובנא הוא הסביר בדרך זו את הפסוק בישעיה: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל": משל לסוחר ששלח שליח כדי שיביא לו מטען מהנמל. עובר זמן והשליח מגיע כשהוא מתנשף ויגע, כפוף ומזיע. בשארית כוחותיו הוא מצהיר בנימה מותשת: "הנה, הבאתי את החבילה המבוקשת".
"זו לא החבילה שלי", הגיב הסוחר מיד, "צר לי, אך כנראה לקחת בטעות את החבילה הסמוכה". לשמע הדברים הזדעק השליח והקשה: "אבל איך תדע שזו לא החבילה שלך, כאשר עוד לא פתחת אותה ולא ראית את תכולתה?"
"זה פשוט מאוד", השיב הסוחר, "החבילה שלי לא כבדה ובוודאי שלא הייתה גורמת לך ללכת כך חסר נשימה. אתה נראה כמי שנשא על גבו מזוודה המלאה באבנים וסלעים, אך החבילה שלי קלה היא, היא מלאה יהלומים ואבני חן!"
כך, אמר המגיד מדובנא, אומר לנו גם הקב"ה בפסוק: אם "יגעת ישראל" והתורה ומצוותיה הן עליך למשא, כנראה "שלא אותי קראת יעקב" ואין זו עבודת ה' נכונה! התורה נעימה ומתוקה ויקרה מפז ומפנינים, עלינו רק להיטיב המבט ולראות בה ובמצוותיה – יהלומים!
ובחזרה למקושש ותפיסתו לפיה "עץ הדעת" הוא-הוא התכלית והמטרה:
חז"ל מלמדים אותנו שמקושש העצים היה צלפחד שבנותיו באו ותבעו ממשה: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". לאבא שלנו, טענו הן, לא היו בנים אלא בנות, ועל כן אנחנו ראויות לקבל את חלקו כי "אנו במקום בן עומדות", כלשון רש"י. משה מסר את משפטן להכרעת הקב"ה עצמו, והוא הסכים עם דבריהן ואמר: "כן בנות צלפחד דוברות! נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם". על אף שהיו משבט מנשה שחציו קיבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, ביקשו בנות צלפחד לקבל את נחלתן דווקא בארץ ישראל.
זה מעניין, מניין הגיעה להן אהבת הארץ שכזו?
חברים, נניח לזה רגע ובואו נפנה אל הסיפור המרכזי של פרשת שלח – חטא המרגלים שבו עשרה מראשי בני ישראל נעשו לפתע כקטני אמונה והניאו את לב העם מלעלות לארץ. הם הוציאו את דיבת הארץ רעה ושיתפו את בני ישראל בדעתם ובהתרשמותם מהסיבוב שערכו בארץ ישראל כמרגלים ולפיה – "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו".
למקרא דבריהם של המרגלים שנשלחו על ידי משה והיו "כשרים" וצדיקים בעת שיצאו לתור את הארץ, אי אפשר שלא לתמוה: מה קרה להם? איך טחו עיניהם של המרגלים מראות בטוב הארץ ויופיה? לאן נעלמה אמונתם בצור ישראל שהיה להם למושיע עד עכשיו? איך במקום לראות את חסד ה' עליהם שבכל ארבעים הימים שריגלו בארץ עסקו יושביה בקבורת מתיהם, הם ראו בזה הוכחה להיותה של הארץ "אוכלת יושביה"?
בחסידות מוסבר שמה שעמד מאחורי דבריהם בגנות הארץ ומבטם השלילי עליה, היה רצונם להישאר במדבר שאפשר להם להתמסר לדבקות בקב"ה ללא כל מפריע. הם חששו שכאשר ייכנסו לארץ ישראל שבה כבר לא ייהנו מ'לחם מן השמיים', ויצטרכו לעמול על פרנסתם ולטרוח בכיבוס בגדיהם ובאין ספור מטלות יומיומיות, לא ייוותרו בידיהם לא זמן ולא פניוּת נפשית להתעלות רוחנית. הם לא רצו להגיע ל"ארץ נושבת" שבה ייאלצו לרדת לחיי המעשה ולהתעסק בעיבוד הקרקע, בחרישה ובזריעה, והעדיפו להמשיך לשכון במדבר ולהתמסר רק למטרה אחת – עבודת ה'.
אבל המקושש – שלדעה אחת עשה את מעשהו מיד לאחרי חטא המרגלים – הוא הבין את הפספוס שלהם. הוא הבין היטב שהתכלית איננה 'עץ החיים' שבו העולם, הארציות והרע אינם קיימים, אלא דווקא 'עץ הדעת'. תאוות הקב"ה היא שנרד לעולם ונקדש את החומר הארצי הנמוך, שנעסוק ב'עובדין דחול' וניצוק לתוכם קדושה ורוח!
ברוח זו, מסתבר, הוא גם חינך את בנותיו שהשתוקקו לקבל נחלה דווקא בארץ! הם לא רצו, כמו המרגלים, להישאר במדבר או להסתפק ברעיית צאן בעבר הירדן, אלא התאוו לקבל חלק וירושה בארץ ולקדש את העולם.
אבל עכשיו עלינו לשאול: איפה בדיוק טעה המקושש? לכאורה הצדק אתו שהנחת רוח הכי גדולה של הקב"ה היא דווקא עבודת הבירורים ודווקא עץ הדעת!
העניין הוא, שהטעות והחטא שלו היו בכך שהוא קושש עצים ביום השבת! כלומר, כשעשה מלאכה ביום שבת קודש ביקש המקושש להמשיך ב'עובדין דחול' ובבירור העולם – גם ביום השבת שבחינתו היא עץ החיים. הוא כל כך האדיר את מעלת עץ הדעת, עד שהוא רצה לתת לו שלטון יחיד ולעקור מן השורש את עץ החיים.
וזו טעות. נכון אמנם שיש לקב"ה עונג מיוחד דווקא מעץ הדעת והחדרת הקדושה לתוך הרובד החולי והארצי, ונכון שתאוותו של הקב"ה היא שדווקא במקום שבו קיים קושי ואתגר לעובדו – שם בני ישראל יקיימו את רצונו, אבל בשביל שנצליח במשימה הזו במשך השבוע – אנחנו צריכים בשבת לחיות עם עץ החיים. חייבים אחת לשישה ימים לעצוור ליממה שלמה – וקצת יותר – ולהיכנס לתוך אי של קדושה בזמן! רק כך נוכל להפוך את חושך העולם לאור של קדושה ולא חלילה להישאב אל האפלה שלו…
השבת ש"ממנה מתברכים כל הימים", כדברי הזוהר הקדוש, מובילה קדושה אל ימות השבוע ועוזרת לנו לצלוח את האתגרים שמזמן לנו עץ הדעת בששת ימי המעשה. השבת היא השורש, וימי החול הם הענפים. אז נכון שהענפים הם אלה המגדלים פירות ודווקא בהם מושגת תכלית האילן, אבל ללא השורשים – האילן פשוט יתייבש.
פעם פגשתי צוללן שחזר בתשובה, והוא אמר לי שהדימוי שלו לשבת הוא 'מיכל חמצן'. כדי לצלול במעמקי הים אני חייב להצטייד בחמצן, וכך גם בשביל לצלול אל ה"מים רבים" של מרוץ החיים המאיימים להטביע אותי, אני חייב את החמצן הרוחני שנותנת השבת.
דווקא בגלל חשיבותה הקריטית של השבת ל'עבודת הבירורים' שבה אנו עוסקים לאורך השבוע, אנחנו מתחברים אליה בדרכים שונות גם בימי החול. כך לדוגמא ב'שיר של יום' אנחנו אומרים: "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת" – להורות שכל הימים ניזונים ויונקים מקדושת השבת.
בדומה לזה מצווה עלינו לזכור את השבת במשך השבוע, כך שאם אנחנו רואים מאכל איכותי ומשובח כמה ימים לפני בוא שבת המלכה, אנחנו צריכים כבר להזמין אותו ולשמור אותו לשבת. יתירה מזו, חיוני עבורנו לדאוג שיהיה לנו בכל יום ויום איזשהו 'אי של שבת' שבו נתנתק לרגע מכל רעשי הרקע שסביבנו, נניח לכל הטרדות שלנו ונתחבר לנשמה ולקב"ה באמצעות התורה והתפילה.
ועל זה ערער המקושש. הוא שאף לחיות בכל רגע ורגע עם עץ הדעת. מבחינתו, השביתה במלאכה שכופה עלינו יום השבת היא החמצה גדולה. עם כל הכבוד לעץ החיים והתרוממות הרוח שביום השבת, מוטב לנו לנצל גם את היום השביעי לענייני 'ששת ימי המעשה'. כמו שבמשך השבוע משימתנו העליונה הינה בירור העולם וניצול הגשמיות "לשם שמיים", כך גם בשבת אנחנו צריכים להמשיך באותו כיוון…
זה עומק דברי חז"ל שהמקושש "לשם שמיים נתכוון": כשעשה מלאכת חול בשבת הוא רצה להמשיך בניצול הגשמיות "לשם שמיים" ובהעלאת העולם לקדושה.
אבל – וזה האבל הגדול – עם כל הכבוד לכוונות הטובות, הדרך הזו היא חסרת תוחלת מבחינה מעשית, ובעיקר – היא נגד רצון ה'. בלי החמצן הרוחני של שבת והשביתה מהמלאכות הארציות, לא נוכל לצלול למעמקי הים במשך השבוע ולהעלות מרגליות טובות ממעמקיו.
שלוש המלאכות אותן מציגה הגמרא כמלאכות שעשה המקושש, מבטאות את רצונו לתת בלעדיות ועליונות מוחלטת לעץ הדעת ולהוציא את השבת מרשותו של עץ החיים:
כזכור, דעה אחת בגמרא סבורה שהוא כרת ענפים ועבר על מלאכת 'תולש', דעה שנייה סבורה שהוא ליקט זרדים והערימם זה על זה ועבר בכך על מלאכת 'מעמר', ולדעה השלישית הוא חילל את השבת באמצעות טלטול העצים ארבע אמות ברשות הרבים.
בתלישת הענפים ממקום גידולם ביטא המקושש את רצונו לנתק את עבודת הבירורים מהתלות שלה בעץ החיים. לא עוד שבת קודש בכדי לעסוק בקידוש החומר. לא עוד פרישות והתעלות לצורך הצלילה אל חושך העולם והארתו.
גם כשאסף והערים את העצים זה על זה, כמו הצהיר המקושש על רצונו להניח את עץ החיים בערמה אחת עם עץ הדעת ולבטלו כמוסד בפני עצמו.
ולפי הדעה שמלאכתו הייתה טלטול העצים ברשות הרבים, התכתב צלפחד במלאכה זו עם היותה של השבת 'מעין עולם הבא' ובבחינת 'רשות היחיד'. הגיע הזמן, קרא צלפחד, שנבטל את האוטונומיה לה זוכה יום השבת שבו העולם כולו מתעלה למדרגת עץ החיים, הכול בטל לקב"ה והוא נעשה בעל בית יחידי – 'רשות היחיד'. די! הגיע הזמן ש'רשות הרבים' תתפשט על כל ימות השבוע, מבלי יוצא מן הכלל. גם בשבת צריך להמשיך לפעול בעולם שבו שולטים הרבים – גם הטוב וגם הרע, כי זוהי הכוונה העליונה!
המקושש חטא וטעה בגדול, ועלינו להיזהר שאנחנו לא ניפול בטעות הזו. אמנם הוא צודק שאין נחת רוח לפני ה' כמו ב'אתכפיא' ועבודת הבירורים, ונכון שהקושי בו אנו נתקלים אינו בעיה או טעות אלא חלק מהעניין והוא הזדמנות, אבל בה-בעת עלינו לדעת לעצור ולחסות בצילו של עץ החיים. השבת איננה מותרות, והקדושה שלה היא מקור כוח לכל השבוע. אם לא ננצל אותה להתעלות רוחנית – אנו בדרך לנפילה רוחנית. אמנם בימי החול אנחנו מטפלים יפה בגוף ודואגים ל'בירור העולם', אך כדברי הרבי לגורדון זקס, אסור לנו לשכוח ולהזניח אתה הנשמה.
לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, כל אחד מאיתנו יעבוד על הנקודה הזו – ליצור בכל יום 'אי של שבת' שיהיה לנו כאוויר לנשימה, כך נסיים את תיקון העולם ונזכה לגאולה שלמה במהרה.
