הכרתי יהודי שהיו לו הרבה צרות. בשלב מסוים הוא נשבר ואיבד טעם בכל ההתמודדויות שלו. הוא היה ממש על סף אסון, עד שיום אחד הוא הגיע ואמר לי שמשהו השתנה. הוא הבחין בכך שהוא חשוב לאנשים אחרים; לילדים שלו יש סיפוק מכך שיש להם אבא. הוא אמר לי: "אני בעצם חי בשביל מישהו אחר". עבור עצמו הוא לא מרגיש טעם לחיות, אבל עבור אחרים – כן.
כך בדיוק אומרים גם לנו: אם אתה לא מוצא טעם בתורה ובמצוות בשביל עצמך, אם כבר אין לך כוח לשום דבר – אם על עצמך אתה לא מרחם, לפחות תהיה בן אדם ותרחם על ה'!
איך בדיוק אנחנו יכולים לרחם על ה'?
החסידות מסבירה שלאדם יש נפש אלוקית ונפש בהמית. הנפש האלוקית היא חלק א־לוה ממעל ממש, כלומר זו ממש 'חתיכה' מהאינסוף ברוך הוא. ואילו הנפש הבהמית היא חתיכת עולם הזה. שתיהן נמצאות במאבק תמידי על השליטה באדם. לפעמים זו מתגברת ולפעמים זו, והשאיפה היא שידה של הנפש האלוקית תהיה על העליונה.
בתניא כתוב שכאשר האדם עושה עבירה ומתנהג בניגוד לרצון ה', הוא לא פוגע רק בעצמו. הוא בעצם פוגע בצלם אלוקים, בנפש האלוקית שלו. המילים שם ממש מזעזעות: "והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה". כשאנחנו לא מתנהגים לפי רצון ה', לא רק שאנחנו ממרים את פיו; בגלל שאנחנו חלק ממנו, אנחנו 'מפילים' אותו יחד איתנו וכאילו מורידים אותו ר"ל באסלה. אתם מתארים לעצמכם כמה זה מעליב ופוגע? לכן האדם צריך לרחם לא רק על עצמו, אלא גם, ובעיקר, על ה'. זה פירוש הפסוק "וישוב אל ה' וירחמהו" – שהאדם ישוב אל ה' מכוח זה שהוא מרחם על ה' שהושפל והתבזה בגללו.
להיות בגלות, פירושו להיות לא בבית, להרגיש תלוש, מנותק ולא שייך. אותו דבר לגבי ה' – גלות השכינה, פירושה שהקדוש ברוך הוא מסתתר, ולמרות אינסופיותו הוא נעלם ולא מתגלה. כשהשכינה בגלות, יש בעולם שלנו הסתרה נוראה והקדושה לא בבית, מרגישה תלושה ולא שייכת; אצלנו זה מתבטא בכך שאנשים מנותקים ולא מרגישים עם ה' בבית. איזו רחמנות עלינו, ועוד יותר רחמנות על השכינה הקדושה!
הרעיון הזה שאנחנו מבקשים רחמים על ה' חוזר שוב ושוב בתורה, בנביאים ובתפילה. אחרי חטא העגל, משה רבנו מבקש רחמים מה' על עם ישראל, אבל מה הוא בעצם מבקש? שלא יתחלל שמו בגויים. שהמצרים לא יאמרו שהוא הוציא את ישראל כדי להרוג אותנו במדבר.
בתפילה, חלק גדול של התחנון מדבר על הרעיון הזה: "עזרנו א־להי ישענו על דבר כבוד שמך", "האר פניך על מקדשך השמם למען א־דני", "למענך א־להי, כי שמך נקרא על עירך ועל עמך", "אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו, עשה למענך והושיענו, עשה למען רחמיך הרבים, עשה למען שמך הגדול והנורא שנקרא עלינו", וכך זה ממשיך עוד ועוד… הסידור מלא מזה.
מסופר שרבי נחמן מברסלב נפגש פעמיים עם בעל התניא. באחת הפעמים הללו בעל התניא אמר לו תורה, מאמר חסידות ארוך שנמשך שמונה שעות. בסיום הדברים הוסיף בעל התניא דבר אחרון: כתוב בתהלים "רחמיך רבים ה'". פשט הפסוק הוא שלקדוש ברוך הוא יש רחמים רבים, ודוד המלך מתחנן שה' ירחם עליו ברחמים גדולים. אבל בעל התניא הוסיף באידיש: "עס איז אויף דיר גאר א גרויסע רחמנות", כלומר 'רחמנות גדולה היא עליך, ריבונו של עולם'. ורבי נחמן אמר שהוורט הזה שהוא שמע מבעל התניא עולה על כל מאמר החסידות הארוך שהוא שמע מקודם.
הרעיון שאנחנו צריכים לעבוד את ה' ברצינות ולחזור בתשובה מתוך הרחמים שלנו על ה' שסובל מההתנהגות שלנו, היה כנראה יסוד גדול בסדר החיים של בעל התניא. הוא מביא אותו אין ספור פעמים בספרים שלו, במיוחד ב'ליקוטי תורה'. בסידור שערך בעל התניא מופיעים לצד התפילות בעיקר הסברים הלכתיים, מה לכוון בקריאת שמע, מה עושים אם שוכחים 'ותן טל ומטר' וכדומה. מי שכתב אותם הוא הבן שלו, האדמו"ר האמצעי. הדבר היחיד שבעל התניא כתב בעצמו בסידור המקורי היה עניין ארוך על תיקון חצות, ושם הוא אומר במפורש שאנחנו בוכים על הקדוש ברוך הוא. למה?
הזמן שבו אנחנו הכי מרחמים על ה' הוא בתיקון חצות, אז מתפללים על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה. זה כמובן לא שייך רק לימי בין־המצרים אלא לכל השנה. הגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא בוכה כל יום, ומה הוא בוכה? "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות". כמובן שזה לא בכי כמו שאנחנו מדמיינים בראש, חס ושלום, אבל הרעיון שהקדוש ברוך הוא מצטער בגלות השכינה לא פחות מאיתנו – מחייב חשיבה מחדש.
עכשיו תשאלו, הרי הקדוש ברוך הוא עצמו הביא את החורבן והגלות! אם כן, מה הוא זקוק לנו? אם הוא רק היה רוצה, לא היה חורבן. ואם הוא רק ירצה, מיד תבוא הגאולה! האם זה התפקיד שלנו לדאוג לו?
כתוב בגמרא "אין חבוּש מתיר עצמו מבית האסורים". אדם שנמצא במאסר לא יכול להשתחרר לבדו, הוא צריך שיעזרו לו, שמישהו יוציא אותו משם. ומבחינה מסוימת זה נכון גם לגבי ה' יתברך… הוא כביכול "חבוּש" לא פחות מאיתנו והוא בנה את העולם כך שאנחנו אלה שמוציאים אותו.
בכלל, בעל התניא ראה בתיקון חצות דבר גדול, ורצה שכולם יגידו אותו יחד, במניין. באגרת התשובה הוא כותב שיש כמה דרכים לעשות תשובה, ו"דרך האמת והישר" היא לעשות תשובה על ידי מידת הרחלים. למה אתה חוזר בתשובה? כי אתה מרחם על ה'.
זו הסתכלות אחרת ממה שמקובל היום. איך כל המשגיחים והמשפיעים מעוררים את הבחורים לעשות תשובה? "תחשוב על עצמך, על היכולות שלך, לאן אתה יכול להגיע!". אבל הוא שינה לגמרי את כל הלקסיקון. תפסיק לחשוב על עצמך, במקום זה תחשוב מה יהיה עם הקדוש ברוך הוא?
אתם חושבים שאי אפשר להגיד את זה כבר? נו, אם כך כתוב, סימן שצריך להגיד את זה. צריך פשוט להתרגל, לשנות את הראש.
זה לא כל כך קשה כמו שזה לא ב'מודה', באופנה. כשהגעתי לישיבת 'תומכי תמימים' זה היה בעיניי חידוש. ידעתי על "גלות השכינה", אבל תמיד חשבתי שזה שייך רק לבעלי מדרגה. ואז ראיתי שר' שלמה חיים (קסלמן), המשפיע בישיבה, מחנך בחורים לחשוב כך. כל החסידות מלאה מזה! בזמני היו אומרים כולם יחד תיקון חצות ביחד. היום אומרים שהחליפו את זה בקריאת שמע על המיטה, אבל זו באמת קושיה גדולה למה כבר לא אומרים תיקון חצות. חשוב לדעת קצת היסטוריה. גם חסידי לובביץ' צריכים לדעת שפעם כולם אמרו תיקון חצות יחד.
הרבי סיפר פעם שמישהו כתב לו שהוא לא מבין למה צריכים משיח, משום שבמקום בו אותו אדם נמצא, יש לו כל האפשרויות של לימוד תורה וקיום מצוות. כשהרבי סיפר זאת, בהתחלה הוא צחק, אחר כך התחיל לבכות. "שכינתא בגלותא! כל המלאכים בגלות, האבות בגלות, הנשמות מחכות שיגאלו אותן, כולם כבר מצפים שיצאו מהגלות ואתה אומר מי צריך את המשיח?!"
ובאמת, זה היה עיקר גדול אצל הרבי. העובדה שהוא דאג שבכל פינה יהיה בית יהודי או מקווה, שכל העולם יהיה 'מסודר' מבחינה יהודית. אפשר להגיד שזה בא מצד אהבת ישראל שבו, אבל לא פחות מזה הוא דאג לקדוש ברוך הוא. אם יש יהודי שלא שומר טהרת המשפחה – הוא והקדוש ברוך הוא נמצאים בגלות, וצריך לדאוג לו.
האדמו"ר מגור ה'פני מנחם' סיפר פעם לרבי מטולנא סיפור: הרבי מלובביץ' היה במעלית עם יהודי אחד, זה היה במנהטן, בשנת תש"ט בתקופה לפני שנטל את עול ההנהגה. הרבי שאל אותו מהיכן הוא והיהודי נקב בשם של עיר מסוימת בניו־זילנד. הרבי שאל אותו האם יש שם מקווה, וכשהיהודי ענה בשלילה, הרבי עודד אותו לבנות מקווה. עברו ארבעים שנה, בשנת תשמ"ט והיהודי הזה מברזיל בא לבקר את הרבי. הרבי הסתכל עליו ומיד שאל: "נו, מה עם המקווה בעיר שלך בברזיל?". ה'פני מנחם' שאל את הרבי מטולנא: "מה אתה מסיק מהסיפור הזה?" והרבי מטולנא אמר "אוהה, איזה זיכרון מדהים!" אבל ה'פני מנחם' אמר "זה לא העיקר. העיקר הוא שהיה לו כל כך אכפת מהמקווה בניו־זילנד עד שהוא לא יכול היה לשכוח מזה שלושים שנה! וכשהוא ראה את היהודי הזה, הוא מיד שאל". ככה זה כשדואגים לשכינה!