בחודש אייר יש שני תאריכים גדולים וחשובים הסמוכים זה לזה – י"ד באייר שבו חל פסח שני וי"ח באייר, ל"ג בעומר, יום ההילולא של רשב"י.

באופן כללי אפשר לומר ששני הימים הללו מבטאים היטב את שני המושגים המוכרים מעולם החסידות – 'השכלה' ו'עבודה'. ל"ג בעומר, כולל הגילויים של רזי התורה שהתגלו בו ביום פטירתו של רשב"י כמסופר באדרא זוטא, מבטא יותר 'השכלה' – עניינים נעלים ונפלאים בפנימיות התורה, ואילו פסח שני עניינו הוא 'עבודה' – כלשונו של הרבי הריי"צ – "אין דבר אבוד" ו"אין מצב אבוד". מדוע? מפני שתמיד אפשר לתקן.

מה היה בפסח שני?

מספרת לנו התורה ש"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה… למה נגרע?!". אמנם היינו "טמאים לנפש אדם", אבל האם בגלל זה עלינו להפסיד את מצוות קרבן פסח?!

משה רבנו הביא את טענתם לפני הקב"ה, ובתשובה נתן להם הקב"ה את המצווה להקריב קרבן פסח בי"ד באייר, פסח שני.

על כך אומר הרבי הריי"צ (כמובא ב'היום יום' לי"ד באייר) שמפסח שני אנחנו לומדים ש"אין דבר אבוד", כי "תמיד ניתן לתקן, אפילו מי שהיה 'טמא', מי שהיה 'בדרך רחוקה', ואפילו 'לכם' – שזה היה ברצונו – בכל זאת אפשר לתקן".

אלא שכאן נשאלת השאלה: האם בשביל לדעת ש"אין דבר אבוד" כי "תמיד ניתן לתקן" אנחנו צריכים להגיע לפסח שני דווקא? הרי זהו כל עצם הרעיון הכללי של חזרה בתשובה! אפשר לחזור בתשובה על שגגות, ואפשר גם לעשות תשובה אפילו על זדונות ועד ש"זדונות נעשין לו כשגגות"!

יותר מזה: אם כבר מדברים על עשיית תשובה ועל תיקון, לכאורה הזמן היותר מתאים לכך הוא חודש אלול, עשרת ימי תשובה ואולי אפילו יום הכיפורים; ובכלל, הרי לתשובה אין תאריך מסויים וכלשון הגמרא "כל ימיו בתשובה"?!…

מה ההסבר לדברים?

הרעיון הוא, שהאנשים שהיו "טמאים לנפש" ובאו למשה רבנו, באמת לא באו אליו כדי לקבל אצלו תיקון. הם לא ביקשו ממנו להורות להם דרך תשובה. הם אמרו לו משהו אחר לגמרי. הם באו אליו וטענו בלהט: "למה נגרע?!" גם אנחנו רוצים להקריב קרבן פסח!

כלומר: אנחנו לא מחפשים תשובה ותיקון על מה שהחסרנו ולא עשינו; אנחנו גם לא מחפשים להשלים את השכר שהפסדנו כתוצאה מכך שלא הקרבנו קרבן פסח. מה אנחנו כן רוצים? אנחנו רוצים את המצווה בעצמה! אנחנו רוצים ותובעים להקריב קרבן פסח!

לקראת חודש תשרי תשל"ב הרבי הזמין קבוצה של חסידים שיצאו זמן מה קודם לכן מאחורי מסך הברזל ברוסיה והגיעו ארצה, לבוא ולעשות את חודש תשרי בבית המדרש שלו 770 בתור אורחים שלו. זה היה משהו ייחודי ומופלא, והאורחים הללו זכו לקירובים לא רגילים.

באחת ההתוועדויות – כמדומני בחג הסוכות – הרבי דיבר בהתרגשות מיוחדת על מסירות הנפש של יהודי רוסיה. הרבי אמר כך: הם רוצים לעשות סוכה, אבל השלטונות לא מאפשרים להם. ממילא אין להם אפשרות לעשות סוכה. אבל מה? הדין הוא ש"אונס רחמנא פטריה", וזה הרי בוודאי אונס אמיתי.

"פטריה" – הכוונה היא לא רק שהתורה פוטרת את מי שאנוס מן העונש המגיע למי שלא קיים מצווה, אלא היא פוטרת אותו מחובת קיום המצווה (שזה הכי גרוע… להיות פטור מעצם המצווה).

הרבי הוסיף ואמר שאותם יהודים למדו את כל הלכות סוכה. ואם כן, כשם ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", כך גם "כל העוסק בהלכות סוכה כאילו קיים מצוות סוכה"!… ויותר מזה – הוסיף הרבי – הם גם למדו את מה שמבואר בתורת החסידות על הכוונה הפנימית של הסוכה, וממילא הם 'בנו' לעצמם סוכה ברוחניות!

אבל, למרות כל זאת היהודים האלה באים וטוענים: הכול טוב ויפה, "אונס רחמנא פטריה" והלומד תורת סוכה כאילו קיים מצוות סוכה, ויש לנו גם את כל הכוונות הפנימיוֹת – אנחנו יודעים שעל ידי הישיבה בסוכה ממשיכים 'מקיפים דבינה' – אבל סוכה בפועל אין לנו! היהודים הללו רוצים סוכה, הם רוצים "לישב בסוכה"!

על דרך זה הייתה טענתם של אותם יהודים שלא הקריבו קרבן פסח ובאו אל משה רבנו בטענת "למה נגרע?!". הם לא חיפשו 'תשובה' ו'תיקון', אלא הם חיפשו ורצו להקריב קרבן פסח! הם ביקשו את זה באמת, עם כל האמת שלהם, ובאופן הזה משה רבנו הביא את בקשתם לפני ה'.

לפי זה, כשמשה רבנו חזר אליהם עם המצווה של פסח שני, זה לא היה עניין של תיקון או של עשיית תשובה. זה היה קרבן פסח ממש! קרבן פסח עם מצה ומרור – "על מצות ומרורים יאכלוהו"!

זהו החידוש שהרבי מוצא בעניין של פסח שני – חידוש נפלא ועצום ביותר – שיהודים מקבלים הזדמנות נוספת לקיים את המצווה עצמה! לא לתקן, לא לכפר, לא להשלים את האור והגילויים שנחסרו – אלא 'להעמיד' מחדש את הדבר, באופן של לכתחילה, על ידי קיום המצווה עצמה!

ה'משפיע' אצלנו בישיבה בכפר חב"ד היה ר' מענדל פוטרפס. הוא ישב שמונה שנים בכלא הרוסי בסיביר, ותפילין לא היו לו שם. נכון, "אונס רחמנא פטריה", אבל למרות זאת הוא הצטער צער גדול ביותר על כל יום ויום שהוא אינו מניח תפילין. כמו כן, ברור שהוא הניח כל יום תפילין באופן רוחני – הרי התוכן של מצוות התפילין הוא לשעבד את המוח ואת הלב לקב"ה, והוא עשה את זה כל יום ויום בכלא. אבל תפילין בפועל לא היו לו והוא לא היה יכול להניחם.

לימים, כשר' מענדל יצא מרוסיה והגיע לארץ, הוא היה מקפיד לצאת בקביעות ל'מבצע תפילין'. הוא היה אומר שבכך הוא מרגיש שהוא פועל את העניין של התפילין שנמנע ממנו כל אותן שנים בכלא.

למה ר' מענדל התכוון בדבריו אלו? הוא הרי לא היה צריך לעשות תשובה על אותן שמונה שנים, כי בהיותו אנוס התורה פטרה אותו מעצם החיוב, וגם כך, כאמור, הוא הצטער בשעת מעשה, צער עמוק, על שנבצר ממנו לקיים את המצווה וזה נגע לו בעומק נפשו. אז למה הוא טרח כל כך, בגילו המבוגר, להמשיך לצאת למבצע תפילין?

אלא שבכך שהוא הניח בעצמו ליהודים אחרים תפילין, הוא החשיב זאת שכאילו הוא בעצמו הניח את התפילין שנמנעו ממנו בהיותו בסיביר, כשהיה "בדרך רחוקה"…

זה פירוש האמירה "אין דבר אבוד", יש לנו את הדבר עצמו.

דיברנו על המעלה של קיום המצווה, לא מצד איזושהי תועלת – גשמית או רוחנית – שתצא מהקיום שלה, אלא מצד המצווה עצמה. לא בשביל להשיג תיקון אישי או שלימות נפשית וכדומה, אלא בשביל עצם המצווה.

ר' יואל כהן ע"ה היה מספר על תלמיד ישיבה מבית לא־חסידי שנכנס פעם אחת לרבי ל'יחידות'. הבחור שאל מדוע צריך ללמוד חסידות, והרבי אמר לו שכדי ללמוד 'תורה לשמה' צריכים ללמוד חסידות.

הרבי המשיך והסביר לו: מה פירוש 'תורה לשמה'? הוא נתן לכך משל מבן שלא ראה את אביו זמן רב, והנה לפתע הוא רואה את אבא שלו. באופן טבעי הבן רץ אליו ומתחבק איתו בהתרגשות גדולה. מדוע הוא עושה זאת – שאל הרבי – האם בגלל חשבון כלשהו שהוא עושה, שכיוון שזה אבא שלו הוא יחבק אותו בחזרה ויקרב אותו וייתן לו משהו טוב? ברור שלא! אלא זה מצד הקשר העצמוּתי בין האב לבנו.

ב'המשך' תרס"ו מדובר על המושג המוזכר בספר הזוהר: "רעותא דליבא" – רצון הלב. הרבי הרש"ב מביא לכך משל מבן שהיה רחוק מאביו, בגשמיות או ברוחניות, ופתאום הוא תפס את עצמו. הוא הרגיש ש…יש לו אבא! שהוא חלק מהעצם של האבא! אז הוא רץ חזרה את כל הדרך אל האבא, לא בגלל שהוא רוצה להרוויח משהו או לקבל משהו בתמורה, אלא "מצד שהוא עצם אחד עמו". הוא כותב שם, /כאשר הבן צועק אל אביו אזי "ניזוז האב בכל עצם מהותו ממש", וזאת כיוון ש"הרי הוא נוגע בעצמות האב והוא מצד ההתקשרות שלהם בבחינת העצמות שלהם ממש".

כך אמר הרבי לאותו תלמיד: 'תורה לשמה' זה כמו הבן שמתעורר וקורא אל האבא שלו. הוא עושה זאת, כאמור, לא בגלל חשבון כלשהו, אלא כי זו האמת שלו!

תורה לשמה זה ללמוד תורה בגלל שזו האמת שלנו, לא בשביל משהו אחר. לא בשביל לדעת "את המעשה אשר יעשון", ולא בשביל לזכות ב'גילויים' רוחניים, כי גם כל הדברים החשובים האלה הם – בצורה עדינה כמובן – לימוד תורה לא 'לשמה', ואילו 'לשמה' הכוונה היא לתורה עצמה. התורה מצד עצמה – היא העניין. התשוקה ללמוד דף גמרא היא בשביל דף הגמרא שבו נמצא הקב"ה עצמו!

מספרים על האדמו"ר האמצעי, שפעם אחת – זה היה בחורף – הוא ערך נסיעה שנמשכה כמה ימים. ברגע מסויים הוא פנה אל העגלון והודיע לו "אנחנו חוזרים הביתה!", והוא ביקש מהעגלון לרתום מיד את הסוסים ולהאיץ בהם כדי להגיע הכי מהר שרק אפשר.

בדרך, העגלון ביקש מהרבי לעצור למנוחה, אבל הרבי דחק בו להמשיך הלאה בנסיעה המהירה. כעבור עוד כברת דרך פנה העגלון שוב ושאל אם לא כדאי לעצור קצת "בשביל הסוסים", אבל הרבי לא רצה לעצור וסימן לו להמשיך בנסיעה.

כשהגיעו הביתה, הרבי האמצעי ירד במהירות מהעגלה, ובעוד המגפיים לרגליו והמעיל הרטוב על גופו, ניגש אל ארון הספרים, שלף ממנו גמרא והתחיל ללמוד… הוא היה תפוס כל־כולו בתשוקה עצומה לתורה ולנותן התורה. בשביל זה הוא מיהר כל כך לחזור לביתו – בשביל הגמרא!

לענייננו: המטרה כאן היא המצווה עצמה, לא בשביל תועלת שתצא לי מקיומה של המצווה – על ידי המצווה אני 'מתבטל' לאלוקות, אני מתעדן, אני ממשיך אורות עליונים, או אני אפילו עושה לו יתברך 'דירה בתחתונים' – לא בשביל שום דבר מהדברים הנפלאים הללו. כי כל אלה – זה כבר התועלת. זה כבר ה'מסביב'. זו לא המצווה בעצמה, וממילא אי אפשר לקרוא לזה 'לשמה'.

זה, אם כן, העניין של פסח שני. באים אותם יהודים אל משה רבנו וטוענים בפניו "למה נגרע?!". אנחנו לא רוצים 'תיקון'. אנחנו לא רוצים 'גילויים'. אנחנו רוצים את המצווה בעצמה.

וכשמבקשים ורוצים באמת, זוכים ובקשתנו מתקבלת.

לחיים, לחיים ולברכה!