שלום וברכה חברים.
לפני שבועיים, בראש חודש שבט, צעדתי ברחובות קרית משה בירושלים בשעת בוקר, בדרך למכון מאיר. והנה אני שומע קול מסור עז. חשמלי כזה… אני כבר מכיר את התחביב של חלק מהעיריות לכרות עצים לכבוד חודש שבט, לכן סרתי לרחוב אליעזר הלוי, ואכן… ארבעה פועלים של העירייה כרתו שם עץ. עץ אורן שבע ימים שעמד על המדרכה ואם הבנתי נכון – סיכן את חוטי החשמל שעברו מעליו. למרות שאם נשאל – כנראה שהעץ הזה קדם לחוטי החשמל, והם באו בגבולו. אך לא שאלו. המסור עבד, והעץ נכרת.
כשהגעתי לשם הם כבר היו אחרי רוב העבודה. נותר רק גדם הגזע. בגובה חצי מטר. ועליו עבדו הפועלים. היה לי מעט זמן ואמרתי – אעמוד כאן ואעשה משמר כבוד לעץ הזה. ואז ראיתי מהו עץ. הוא לא ויתר. נאחז בכל כוחו באדמה שהזינה אותו עשרות שנים. העובדים מנסרים מכאן ומנסרים משם, מנענעים בכל כוחם. והעץ מתנדנד אך לא מתנתק. נאחז. עדיין כאן. עד שבסוף לא עמד לו כוחו והוא נפל שדוד על המדרכה.
ניגשתי אליו. ליטפתי את הגזע וניסיתי לספור את הטבעות. כמה זמן הוא כאן? מה הוא ראה? מי נטע אותו? אולי איזה ילד בט"ו בשבט לפני מאה שנה או משהו כזה. עץ. לכבוד העץ הזה שנפל על משמרתו נתוועד כאן יחד… שיהיה לעילוי נשמתו… עץ האורן מרחוב אליעזר הלוי בקריית משה.
אומרים בשם רבי חנוך העניך מאלכסנדר את התורה הבאה. כשאדם גדל לרוחב, הרי הוא מתנתק משורשו ודוחק את חברו, אך כשצומח הוא לגובה, הרי הוא מעמיק את שורשיו, ומגביה את חברו עימו.
הגדילה לרוחב, תפיסת הנוכחות, הרצון לשליטה, לכח, לעוצמה, מנתקים פעמים רבות את האדם משורשו, השורש הישר והטוב, וגורמים לו לדחוק את חברו. דחיקת החבר מתאפשרת רק כשמתנתקים מהשורש, כי הרי בשורש כולנו אחד.
לעומת זאת, כשמנסים לצמוח לגובה, להגביה את השאיפות ואת הרצונות, הדבר הזה משפיע על הסביבה. לא רק שהאדם מעמיק את שורשיו הטבעיים, כדי שיהוו מדרגה נאותה לקומות אליהן הוא רוצה לטפס, הוא גם מעלה איתו מעגלים נוספים. הגזע העולה, מרומם גם את הענפים, ואף הם צומחים ומגביהים את העלים, ואת הפרחים וכן על זה הדרך.
ובכן, לא רק שאתה עלית, אלא בזכותך עלו עוד כמה וכמה אנשים.
בספר יצירה מופיע כי חודש שבט הוא כנגד שבט אשר, שכבר משמו אפשר ללמוד שענינו זה לגרום לאחרים להיות מאושרים. החיפוש אחר האושר מניע את האנושות כולה. כולם מחפשים את האושר. ושבט אשר מכריז בשמו שהסוד נמצא אצלו. הוא מאושר.
ובכן, גם כאן האילן יבוא לעזרתנו. האושר נמצא ביכולת הנתינה. כל מטרתו של האילן היא לתת את פירותיו. האילן – שצבעיו הרגילים הם חום וירוק כהה, צובע את פירותיו בצבעים עיזים של כתום או אדום או צהוב. מין זעקה כזו – אני רוצה לתת. זו תכליתי וזה ייעודי. וככה מגיע האושר לעולם.
ושוב אני נזכר בעץ שלנו. שנתן מה שיכול היה. צל ואוויר טוב ורוח נעימה. עד שכבר לא היה חפץ בנתינה שלו… יהי זכרו ברוך.
הצדיק נמשל לאילן. כך אומר משה רבנו למרגלים "היש בה עץ אם אין". ורש"י פירש שם בעקבות המדרש – "האם יש שם צדיק שמגן על דורו כעץ". למדנו לפי דברינו שלהיות צדיק משמעו להיות עץ. כלומר לתת את פירותיך בעין יפה לאחרים, ולהפוך אותם לנותנים בעצמם. ובכך להיותם מאושרים. כך נהג הרבי מליובאוויטש, שהפך את הסובבים אותו למשפיעים בפני עצמם. ומפתיע לגלות שהרבי נולד ביום י"א ניסן, בו קוראים בקרבנות הנשיאים את שבט אשר.
שבט אשר גורם לאחרים להיות מאושרים על ידי האישור שהוא נותן להם – כך נכון, בדרך זו תלכו – דרך של נתינה והענקה בלב רחב. "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". כמו האילן, לעצמו הוא לוקח רק מה שצריך. אוויר, מים, ומזון מן האדמה. אך כשנותן – הוא נותן כמו מלך. פירות מתוקים ובעלי צבעים שמשמחים אלוקים ואדם. והסביבה מחזירה לשבט אשר – "כי אשרוני בנות", הסביבה משדרת לי אמפטיה, חום ורצון לצמוח יחד, אחד עם השני, לגובה, ולא אחד על חשבון השני לרוחב.
אנחנו מסוגלים לצמוח לגובה ולהצמיח אחרים איתו. הרצון להתקדם בענייני החומר, לדירה רחבה יותר, לתפקיד משמעותי יותר בעבודה, וכן על זה הדרך, כל אלו הם הדהוד חיצוני יחסית של הרצון האמיתי להתקדם בעבודת ה', בקודש, בשאיפות הפנימיות. וצמיחה לגובה, כבר למדנו, מעלה גם אחרים.
אך האילן-הצדיק צומח בעוד ממד. הוא צומח לעומק. וכמה אנחנו צריכים סוג כזה של צמיחה בתקופה שלנו. כי לאילן יש שני סוגי שורשים. יש לו שורשי רוחב. מהם הוא שותה כאשר המים מצויים וזמינים. בימות החורף. אך יש לו גם שורשי עומק מהם ישתה בימי הקיץ החמים. האילן צומח גם לעומק ומשם הוא מקבל חיים בזמנים קשים.
וגם לנו צריך שיהיה ממד כזה. ממד עומק. שורשי עומק. מעבר לשורשי הרוחב הקיימים. שורשי הרוחב מקבילים אולי למשפחה שלנו, לסביבה ולחברים. מכל אלו אנחנו יונקים חיים בזמני שגרה.
אך זמנים מיוחדים מצריכים שורשים מיוחדים. שורשי עומק. האבות. האמהות. הצדיקים לאורך הדורות. קשרי נשמות. צירי העומק של חיינו. שהם סודיים. פנימיים, לא חשופים. עולם פנימי המשול לקודש הקודשים שם אין כניסה לזר. שם אין שיתופים ואין לייקים, ואין 'תעבירו'. שם זה סוד. רז. עומק. מקורות מים חיים מהם שואבים עוצמות להווה לא פשוט, שהולך ונעשה רדוד ושטחי. ולא רק רוחבי.
משורשי העומק יונק העץ את לשד החיים שלו. את תמצית הברכה הטמונה באדמה.
משורשי העומק שלנו אנחנו יונקים את תמצית לשד החיים שלנו. את מימדי המשמעות שיודעים להתמודד עם קשיים כאלו ואחרים בהווה. את תמצית הכוחות שנטעו בנו הדורות הקודמים. והם צורבים בנו טבעות של חוסן ושייכות. כמו בעץ.
הפועלים סיימו לחתוך את הגזע לחתיכות קטנות יותר. על הארץ נותרה רק נסורת חומה אדמדמה. ואני כבר הייתי צריך להמשיך בדרכי. "שישה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו". אחד מהם זה קול הנשמה ביציאתה. ואחד מהם הוא קולו של עץ, "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי" (פרקי דרבי אליעזר). גם לעץ, עם כח הצומח שבו, יש איזו בחינת נשמה. ביחד אתם ואני, ניסינו לשמוע את הקול שלה ביציאתה. ולעשות קצת נחת רוח לעץ הזה. שנזכה.
לחיים ולברכה!
