בני עלייה. המסע מתחיל כאן

אתם ודאי יודעים על הקשר של חסידות רוז'ין לרשב"י. זה לא רק במסורת שלהם, שנמשכת כבר כמאה ועשרים שנה, להדליק את ההדלקה הראשונה במירון, אלא גם בתורות רבות וחשובות מבית מדרשם שעוסקות במהותו של יום ל"ג בעומר.

רבי שלמה מצ'ורטקוב, בעל ה'דברי שלמה', היה נכדו של רבי ישראל מצ'ורטקוב וצאצא ישיר, בן אחר בן, לרבי ישראל מרוז'ין. כמו כל בית רוז'ין, גם לבית צ'ורטקוב יש קשר עמוק לל"ג בעומר ולדמותו של רשב"י.

מי לא רוצה להיות כמו רשב"י? בכל שנה אנחנו מתעצמים בל"ג בעומר עם דמותו של רבי שמעון ובכל השנה מנסים ללכת בדרכיו, אבל כולנו יודעים שזה לא כל כך קל… זה ברור ופשוט שלא כל אחד יכול להגיע למדרגה של רשב"י, ודאי שלא בן לילה.

אם ככה, שואל הרבי מצ'ורטקוב: למה בגמרא שמדברת על רבי שמעון, אביי 'טורח' להזכיר לנו ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם"? הרי אנחנו יודעים את זה לבד. וכי חשבנו שקל להיות כרשב"י?…

שאלה טובה, אבל הוא מיישב אותה על ידי קל וחומר מהקב"ה בכבודו ובעצמו…

חז"ל שאלו: כיצד ניתן להידבק בקב"ה? "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' א־להיך אש אוכלה הוא'!"

ומה הם עונים? להידבק באמצעות לימוד התורה? לימוד מתלמידי חכמים? במאמר חז"ל הזה הם דווקא לא עונים כך! "אלא להַלֵך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים – אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים – אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים – אף אתה קבור מתים".

מה זה אומר בעצם? שאפשר להידבק אפילו בקב"ה על ידי ההנהגות המעשיות הפשוטות הללו.

אם כך, אנחנו יכולים להבין בקל וחומר שאותו דבר זה ביחס לצדיקים, ואפילו לתנאים ואמוראים קדושי עליון.

הדבקות בתלמידי החכמים צריכה להיות בפנימיות וגם בחיצוניות. הרבה אנשים בציבור הדתי מכירים ומזדהים עם דרך אחת להידבק ולהתקשר בתלמידי חכמים – בלימוד התורה שלהם. אמנם זו אחת הדרכים הגדולות והעיקריות, אבל צריך להידבק בהם גם דרך הדברים המעשיים. השותפות והדבקות במידות שלהם, בפעולות שלהם ובהנהגות שלהם מקשרות את האדם באופן עמוק לחכמים ולצדיקים. והרי כך נאמר: "כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא (=סחורה) לתלמידי חכמים ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".

הדברים הללו בוודאי נכונים ביחס לרשב"י שזו הייתה הציפייה שלו מתלמידיו, כפי שאמר להם: "בניי, שנו מידותיי, שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא".

אם כן, אומר הרבי מצ'ורטקוב, אביי בוודאי לא בא להגיד לנו שלא להידבק בדמותו של רשב"י! הרי כמו שאין לנו יכולת להידבק בקב"ה ובכל זאת אנחנו מחויבים להתקרב אליו וללכת בדרכיו, כך גם עלינו ללכת בדרכם של חז"ל, וכמובן רשב"י ביניהם, למרות שמידותיהם רחוקות ונשגבות מאיתנו עד מאוד.

ידועים הדברים שרשב"י אמר על עצמו: ״ראיתי בני עלייה והם מועטים. אם אלף הם – אני ובני מהם; אם מאה הם – אני ובני מהם; אם שניים הם – אני ובני הם״.

הביטוי "בני עלייה" דורש בירור עמוק, בייחוד בתורות של בית רוז'ין שמתנהגים באצילות כמו בני עלייה. בני עלייה אמיתיים אמנם מתנהגים במלכות ובאצילות, אבל ודאי שלא מרגישים עליונות ויהירות כלפי הזולת. זהו בירור פנימי נוקב מאוד, ולא פשוט כלל וכלל להשתמש במידת המלכות בלי הסיגים הנלווים אליה. המילים של רשב"י "ראיתי בני עלייה והם מועטים, אם שניים הם – אני ובני הם" עלולות ח"ו להישמע כיהירות, ואמנם ברור לנו שהן אינן כאלו. אם כך, עלינו להבין מה כוונתו של רשב"י.

אנחנו רגילים להתייחס לתקופה של רשב"י במערה כזמן של בריחה מהמציאות, התנתקות מהעולם… אבל הרבי מצ'ורטקוב מגלה התבוננות אחרת על התקופה הזו, ומסביר שהייתה כאן דרישה לתפקיד עליון.

רשב"י כשהיה במערה לא הרגיש במצב של בריחה, אלא זה היה מבחינתו חלק מתהליך של זיכוך וצמיחה. הרי ודאי שאם הקב"ה שלח אותו למצב הזה, זו דרישה לגדילה פנימית. ובאמת רשב"י מנצל את השהות במערה לבניית קומה רוחנית חדשה, כפי שהוא אומר אחר כך לרבי פינחס בן יאיר: "אלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך".

זה בעצם לימוד חשוב לכל אדם ובכל זמן. לפעמים נראה לאדם שעובר עליו משבר גדול והוא מרגיש ייסורים נפשיים עצומים, אבל למעשה זו תקופה שנועדה לגדל ולהצמיח בו קומה חדשה.

הרבי מצ'ורטקוב מסביר שרשב"י הבין כבר בתחילת מסעו שהוא נבחר על ידי ההשגחה העליונה לגלות תורה חדשה, תורת הסוד, ולכן הוא הכין את עצמו לכך בשנים אלו.

אמנם אין לכך ראיה מסיפור המעשה כפי שמופיע במסכת שבת, אבל בתיקוני זוהר מובאות תוספות לסיפור המופיע בגמרא, ומסופר שם שאליהו הנביא הגיע למערת רשב"י ורבי אלעזר פעמיים ביום ולימד אותם את סתרי התורה.

אתם יודעים, נהוג לומר בעולם הישיבות שאת מידת הנעליים של אביי תלמד בחוג לתלמוד באקדמיה, אבל אם אתה מעוניין להבין את דעתו וחייו הפנימיים של אביי, תבוא ללמוד בישיבה…

עם זאת, לצערנו לעיתים גם בישיבות עצמן לא עוסקים במכלול חייו של אביי ושאר התנאים והאמוראים בכלל. מלקטים את הפסיקות השונות שלו, ויודעים לשנן באלו מחלוקות הלכה כמותו, ואמנם זהו חלק בלתי נפרד מהחיים שלו שגם נצרך מאוד להבנת הגמרא, אבל באותה מידה חשוב לדעת מה ה'פסיקה' וההדרכה של אביי לעבודת הלב. הרי התורה אינה הדרכה לחובות האברים בלבד אלא גם לחובות הלבבות. נתאר לעצמנו שאביי היה נכנס לישיבה גדולה ומסכים להעביר שיעור באגדה בלבד – האם יעלה על הדעת שמישהו לא ירצה לשמוע, כי זה לא שיעור כללי על "שור שנגח את הפרה"?!… אף בחור ישיבה לא יפספס שיעור כזה!

אם כך, ננסה ללמוד מדרכיו של רשב"י ולהבין מהי עבודתם של 'בני עלייה'.

מספרים שפעם הגיע אל הגאון רבי אייזל חריף יהודי שהחשיב את עצמו כתלמיד חכם וביקש הסכמה לספרו. ר' אייזל עיין בזריזות בספר וראה שהוא ריק ודל. פנה ר' אייזל ליהודי ושאל אותו: כבודו יכול להסביר לי מה פירוש הביטוי "תנו רבנן"? השיב אותו יהודי בקול נעלב: זה פשוט, כל ילד יודע שהכוונה "רבנן שנו". ענה לו ר' אייזל בשנינותו החריפה: לא ולא, לא רבנן שנו, אלא קודם שנו ורק אחר כך רבנן…

רשב"י עצמו אומר שקניין תורה הוא על ידי עמל וייסורים: ״שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים, ואלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא.‏ תורה מנין – 'אשרי הגבר אשר תייסרנו י־ה ומתורתך תלמדנו'".

כשרשב"י אומר את זה, לא בהכרח אנחנו מבינים שתורתו שלו אכן נקנתה בייסורים רבים. לפעמים הדמיון שלנו מתאר את חייו של רשב"י כתיאור אידיאלי, כביכול היו לו חסידים רבים שנתנו לו פדיונות וכך יכול היה ללמוד תורה בניחותא… ובכלל אפשר לחשוב שתקופת שהותו במערה הייתה נוחה מאוד. הרי מה יהודי צריך יותר ממעט חרובים ומעיין לטבול בו?…

ודאי לא כך היו הדברים. הרי הגמרא מתארת שרבי פינחס בן יאיר ראה שגופו של רשב"י חבול, סדוק ופצוע מהחול בו היה טמון, וכשראה זאת התחיל לבכות, ורשב"י ענה לו "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך". רשב"י מסביר לו שאמנם עברו עליו ייסורים קשים, אך דרך זו הייתה היחידה בה ניתן היה לגלות את פנימיות התורה.

על דרך זו מבאר הרבי מצ'ורטקוב את המושג 'בני עלייה'. חינוך ילדים ובנים וגם תהליך ההתקדמות של האדם עצמו הוא דבר שאף פעם לא נגמר, וממילא הביטוי 'בנים' מורה על דבר שמתקדם ומשתלם כל הזמן. 'בני עלייה' אלו הם תלמידי חכמים שרוצים להתקדם ולעלות בלי הרף. רשב"י מחנך את התלמידים שלו לעבודה מתמדת, ואומר שגם הוא, מגלה תורת הסוד, טרם סיים את עבודתו, ואם הוא לא יתאמץ – הוא עלול ליפול חלילה מטה מטה.

רשב"י קובע יסוד: יהודי שרוצה להתעלות למקומות גבוהים צריך להרגיש כל הזמן כמו בן צעיר שרוצה להתקדם עוד ועוד. כשרשב"י מכנה אותו ואת בנו 'בני עלייה', הוא לא מסתכל מלמעלה למטה, ממרום גובהו, אלא להפך – מלמטה למעלה!

למעשה, רשב"י מלמד כל אחד ואחד מאיתנו, שכולנו יכולים להגיע למדרגות טובות ומעולות יותר. וגם אם איננו יכולים להיות כרשב"י ממש, עלינו ללכת בדרכו, לעבוד את ה' בהתמדה ובמסירות ולהתקדם בכל עת. כך באמת נזכה לעלות מעלה מעלה עם כנפי הרוח שנתן לנו ה' יתברך.

לפי זה, דבריו של רשב"י "ראיתי בני עליה והם מועטים" מקבלים משמעות חדשה. רשב"י מתאונן על כך שאין הרבה אנשים שמוכנים לעמול על מנת להגיע למדרגות גבוהות. יתירה מזו, אין הרבה אנשים שמבינים שהעבודות הקטנות הן הן אלו שיוצרות את העבודה הגדולה. רובם אינם מאמינים שביכולתם להגיע למקומות גבוהים, וממילא הם לא שואפים לכך. אחת הסיבות שאנשים חושבים שאינם ראויים למדרגות גבוהות היא שהם חושבים שצדיקים נולדים קרובים לקודש, ולכן הם מתייאשים מלנסות ללכת בדרכם. רשב"י בעצם מנפץ את המחשבה שלצדיקים מגיעה הקדושה בקלות.

רגילים לחשוב שהייחוס של האדם תלוי בהורים בלבד, ואם נולדת למשפחה הנכונה יש לך סיכוי להיות צדיק, אבל אם 'חלילה' גדלת אצל סנדלר פשוט אתה יכול לחשוב שאין לך יכולת להתקדם רוחנית בצורה משמעותית. על כך אומרת הגמרא "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". את היסוד הזה מלמד רשב"י את תלמידיו, שגם הוא בבחינת "בן", 'בן עלייה' שאינו פוסק מעלייתו. אמנם הוא גדל אצל אביו הגדול – יוחאי, אבל הוא רואה את עצמו כמי שמחויב להתעלות בכוחות שלו עצמו, כמו בן צעיר שמתאמץ לעלות בכוחותיו.

על פי ה'תורה' הזו של הרבי מצ'ורטקוב לומדים אחרת את האמרה של רשב"י שהזכרנו: "שנו מידותיי… שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". גם כאן מסביר רשב"י שהמדרגות העליונות שלו אינן רק מפני סגולתו האישית, אלא בגלל שעמל ויגע בהליכה בדרכו של רבו הגדול, רבי עקיבא, ולכן הוא מורה גם לתלמידיו ללמוד ממנו ככל האפשר.

רבי עקיבא עצמו הוא האב־טיפוס ל'בן עלייה'. הרי הוא נולד בבית של עמי ארצות והתחיל ללמוד תורה רק בגיל ארבעים. ניתן לתאר כיצד בחור צעיר מגיע ל'טיש' שעורך רבי עקיבא בזקנותו, מביט במשמש שמוזג יין לגביע הכסף של רבי עקיבא… ואותו בחור צעיר חושב לעצמו שאם כך מתנהגים לרבנים, כנראה כך הוא נולד – מלא בתורה ועם גבאים צמודים… אבל כולנו מכירים את סיפורו העצום של רבי עקיבא ועל הדרך אותה עבר. לא ניתן לתאר אילו ביזיונות הוא ספג כאשר הוא נכנס עם בנו ל'חדר' בכיתה א' ושאל את המורה על צורת האותיות…

ועוד משהו חשוב: צריך לזכור שאת ה'תורה' הזו אמר אדמו"ר שהשתייך לשושלת ה'מלכותית' ביותר בעולם החסידות, הן בייחוס והן בהנהגות החסידות. התורה הזו משקפת מחשבות פנימיות ועבודה פנימית גדולה מאוד. התורה הזו מקבלת משמעות גדולה כאשר מבינים שאדם בעל ייחוס כזה אומר לנו שהמהות אינה הירושה הרוחנית שקיבלתי מאבותיי, אלא מה אני עושה עם אותה ירושה גדולה…

הדמות של רשב"י מלמדת אותנו על המסילה העולה בית א־ל, המסילה אל מדרגות הקדושה. כאשר רבי פינחס בן יאיר טובע את סדר תיקון המידות המוביל לרוח הקודש – על פיו נבנה הספר 'מסילת ישרים' – דמותו של חמיו הגדול, רשב"י, עומדת לנגד עיניו.

ימי ספירת העומר הם הימים המתאימים ביותר לדון בהם בדרך העבודה הזו. בעל 'יסוד העבודה' כותב, שעל ימי ספירת העומר נאמר "אדדם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה המון חוגג". כלומר, כדי להגיע לבית אלוקים צריך לדדות, צעד אחר צעד. "אדדם" בגימטריה מ"ט – ימי ספירת העומר הם תהליך רוחני בהם צועדים האומה והאדם. רבי עקיבא ורשב"י תלמידו נותנים תקווה לתהליך הזה, מפני שהם דמויות המסמלות תהליכים מורכבים.

יהי רצון שזכות כל הצדיקים תמליץ טוב בעד כולנו, ונזכה לצעוד לבטח במסילה העולה אל בית אלוקים.

(מעובד מתוך התוועדות ולימוד בדבריו של רבי שלמה מצ'וטרקוב לקראת ל"ג בעומר. בשיתוף ישיבת רועה ישראל-יצהר)