עיונים לפורים קטן בתורת איזביצא ורבי צדוק הכהן

יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה – והמנהג כסברא הראשונה. יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד (משלי טו). (סיום שולחן ערוך אורח חיים):

שולחן ערוך אורח חיים – כשמו כן הוא, הדרך לקניית חיי עולם – פותח ב"שיויתי ה' לנגדי תמיד", ומסיים ב"וטוב לב משתה תמיד". השולחן ערוך מעביר לנו מסר בפתיחה על דביקות תמידית בבורא עולם, שהיא מטרת כל ההלכות המנויות בו, ונותן לנו בסיום את הסיכום לכך – "טוב לב", המגיע לכך זוכה ל"משתה תמיד".

אך מהו טוב לב? והאם באמת יש המלצה על משתה תמיד? זאת ננסה למצוא במילים שלפנינו.

הרי ברור שאין לאדם להימצא בזחיחות דעת הנובעת ממשתה תמיד. וגם אם נאמר שמדובר רק ברמז, אך הכוונה מושאלת על שמחה כמו זו של משתה תמיד, גם זו עדיין לא התנהגות מומלצת.

לב אחד

אומר לנו הכהן הגדול רבי צדוק מלובלין זי"ע, ש"טוב לב" הוא מי שיש בליבו רק טוב. מאחר שרוקן את ליבו מה"לב כסיל לשמאלו", ויש לו רק לב אחד לאביו שבשמיים – הוא זה שראוי להיות בשמחה תמידית עקב קרבתו המיוחדת לבורא עולם.

מובן שאין אנו מתכוונים לאותם צדיקים שרפי מעלה, אשר התנתקו מכל רע ורוקנו לבם מכל יצר רע. אלא כל אחד, שזוכה בעת דבקותו בבורא עולם באמירת קריאת שמע, הנחת תפילין או עשיית שאר מצוות, להרגיש שה' אחד והוא כולו טוב ומטיב, וכל מה שה' עושה אתי – אפילו מה שנראה שאינו טוב – הוא טוב ממש ואינו רע כלל, כמאמרו הידוע של רבי עקיבא, הוא היכול להיות בשמחה תמיד.

זהו השורש של נס פורים, שלא כביציאת מצרים בה עברנו צרות רבות ועבדות נוראה שכללותה גלות הדעת, והיציאה ממצרים היתה יציאה מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה – לא כן גזירת המן ואחשוורוש, שם התברר למפרע שלמעשה עם ישראל לא היה בצרה כלל וכלל, ולא רק זה אלא שהגזרה שנגזרה היתה למעשה לטובתנו.

בסופו של דבר, הרי לא קרה לנו כלום – מלבד הפחד מהתממשות הגזרה – אבל בזכות זה זכינו למחיית עמלק בפועל באותו זמן, דבר שלא היה יכול לקרות לולי הגזירה. הרי ש"פור המן הפך לפורנו" (ברכות המגילה), וזכינו בזכות הפור ל"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

יתר על כן מסביר ה'מי השלוח' מאיזביצא זי"ע, ומורחבים דבריו ב'סוד ישרים' על ימי הפורים: גם שורש החטא המובא בגמרא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, גם הוא התברר למפרע כשורש הישועה. וכמבואר בגמרא (מגילה יב.) "הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה עשה עמהם לפנים". אז ראו, שבישראל, אפילו בעת שההסתר גובר ונדמה שהשתחוו לצלם, גם אז בעומק לבם היו ישראל קשורים בהשם יתברך. לכן אומרת הגמרא "אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו – בימי מרדכי ואסתר". ישועה זו קיימת לעולמי עולמים, ומבררת את דבקות עם ישראל בבורא עולם לעולם, כך שהכל הוא מלכתחילה רק טוב ורחמים. ואז, כשהאיר השם יתברך זאת בליבם, תכף נושעו, שלבשו עוז ותקיפות ובטחו בה', וממילא נפלו שונאיהם לפניהם.

מתחילים בקטן

המשנה אומרת במסכת מגילה: "אין בין י"ד שבאדר ראשון לי"ד שבאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים". וממסקנת הגמרא והפוסקים עולה כי אכן אין נוהגות מצוות מעשיות בפורים קטן מטעמים שונים (סמיכת גאולה לגאולה וכדומה).

על כך מביא ה'פרי צדיק' זי"ע בספרו: "אבל שורש המצוות בלב, כיון ששניהם בשם חודש אדר נקראו, וכשבא הזמן הזה באדר ראשון, זמן מחיית עמלק, מרגיש האדם בלב בחינת משתה ושמחה וטוב לב, שיכולים לתקן ה'לב כסיל לשמאלו', שזהו עיקר מחיית עמלק יצרא בישא. וממילא נאסר בהספד ותענית כיון שהוא זמן משתה ושמחה בלב, והיינו שהוא גם כן זמן התגלות אור תורה שבעל פה, ועל זה נאמר 'ליהודים היתה אורה' ודרשו חז"ל 'זו תורה', ולהיות לו רק לב אחד, לב טוב, ו'טוב לב משתה תמיד', ומרגיש השמחה בלב, שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, וכמו שיכירו לעולם הבא שכולו הטוב והמטיב".

ביום זה, שהוא זמן מחיית עמלק, יכולים להרגיש את הייחוד והשמחה בלב, ובזה שוה פורים קטן לגדול. וזהו סיום הרמ"א לשולחן ערוך "וטוב לב משתה תמיד".

את הנקודה הזו ניקח אתנו לכל השנה: יהודי אינו מנותק לעולם. אנו נמשיך ונתַגבר את כוח הקדושה הפנימי במעשה התורה והמצוות, ונדע שלעולם, אבל לעולם, לא ייפסק החיבור בינינו לבין בורא עולם. גם במעשי היום יום אנו מלאי אור, ולא ניתן לאויב העמלקי להרפות את ידינו בעבודת ה'. פורים קטן שמח.

לרגל הוצאת הספר 'סוד ישרים – פורים וארבע פרשיות' במהדורתו החדשה