הספירה לאחור החלה, מזמן
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא
חִשֵּׁב אֶת־הַקֵּץ לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית
בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר: "… וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ"
הבטחות צריך לקיים. קיום הבטחות היא הוגנות בסיסית ולא פעולה יוצאת דופן, אז מהי ההתפעלות הגדולה מ"ברוך שומר הבטחתו לישראל"?
נוציא מחשבון ונעקוב אחרי חשבונו של רבי אלעזר בן עזריה במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק מח):
לאברהם אבינו נאמר שהשעבוד יהיה ארבע מאות שנה, אבל באמת היינו במצרים רק מאתיים ועשר שנים, והרבה מהשנים האלו עברו עלינו בטוב ובנעימים. החישוב בונה על הרבה הטיות לטובתנו.
דבר ראשון: השנים נספרות לא מתחילת השעבוד, אלא כבר מאז שיעקב אבינו ובניו ירדו מצרימה לחיות במלון חמישה כוכבים על חשבון משלם המיסים המצרי. כך אנחנו סופרים 210 שנים.
דבר שני: בגלל שיעקב החשיב את אפרים ומנשה, בני יוסף, כבניו, הטיימר של נוכחות בני ישראל במצרים התחיל לעבוד כבר בהולדתם. כך אנחנו מקדימים את הספירה בחמש שנים והגענו ל־215 שנים.
דבר נוסף: אפילו עבדים נחים מתישהו, אבל המצרים העבידו אותנו ביום ובלילה, כך מספר המדרש. לכן כל שנה נספרת כשנתיים, וכאשר נכפיל את 215 השנים פי שתיים, נגיע ל־430 שנה, וכמו שכתוב (בא יב, מ) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה".
מסתבר שיש כל מיני דרכים לחשב את הקץ, והקדוש ברוך הוא לא הקפיד על מספר השנים הרשמי אלא בחר להריץ את ההיסטוריה. הוא החליט לספור לנו את השנים מאוד לקולא, ועל כך אנחנו מודים ומהללים. 

גאולה בגוף, גאולה בנפש

בָּרוּךְ אַתָּה ה'… אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת־אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם…
וְנוֹדֶה לְּךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ
גם אצלכם בשולחן הסדר מישהו כבר ציטט את הפתגם "לא מספיק להוציא את היהודים מהגלות, צריך להוציא את הגלות מהיהודים"? גם אצלכם במשפחה התחיל הוויכוח מי באמת המציא את הפתגם ומי רק ציטט אותו?
נעזור לכם: התוכן הפנימי של הפתגם מופיע כבר בזוהר, ומנוסח בקיצור נמרץ במילים של ההגדה, שאומרות שאחרי "גאולתנו" ממצרים אנחנו זקוקים גם ל"פדות נפשנו". אחרי הטיפול במצרים הרשעים, גם הנפש שלנו זקוקה לטיפול ורפואה.
הזוהר הקדוש (זוהר חדש, יתרו) מספר שרבי ייסא שאל את רבי שמעון בר יוחאי, מדוע מזכיר הקדוש ברוך הוא חמישים פעמים (!) בתורה את יציאת מצרים, הרי מדובר 'בסך הכל' על מילוי ההתחייבות שלו בברית בין הבתרים. רבי שמעון עונה לרבי ייסא, שה' הבטיח לאברהם להוציא אותנו ממצרים, אבל לא הבטיח להוציא אותנו מהשעבוד הרוחני לסטרא אחרא ולארבעים ותשעה שערי טומאה. זה לא היה כלול בעסקה.

ריכוך אווירי ופשיטה קרקעית
אז הנה, כבר הזוהר אומר שהגאולה ממצרים לבדה איננה מספיקה. עליה יש להוסיף את "פדות נפשנו" מהשעבוד הפנימי אל היצר הרע. אבל האם זה באמת עובד? האם רגע אחרי יציאת מצרים כל בני ישראל היו צדיקים? בתורה זה לא ממש נראה כך. וגם אנחנו לא יכולים להניח את הנשק ולדמיין שבליל הסדר הזה סיימנו את מאבקי הנפש שלנו. אז ממה נגאלה נפשנו בדיוק?

האור הגדול של ליל הסדר הוא ארטילריה חזקה מאוד, "מלמעלה למטה", שמחלישה את כוחות הטומאה ומעניקה לנו כוח ועוצמה. אחריה מגיעים כוחות החי"ר שהולכים לכבוש כל גבעה וכל שביל. במשך ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר אנחנו נדרשים לעבודה פנימית, "מלמטה למעלה", שתמשיך ותפנים את המתנה הגדולה שקיבלנו בליל הסדר. ובהגיע ליל שבועות, נעמוד למרגלות הר סיני ונזכה ל"פסקה זוהמתן" (שבת קמו, א). אז תושלם "פדות נפשנו" שהתחילה מכוח "גאולתנו".