הא לחמא עניא
עשירות לכל דורש
הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כֹּל דִּכְפִין
יֵיתֵי וְיֵכוֹל. כֹּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסָח. הַשַׁתָּא הָכָא. לְשָׁנָה הַבָּאָה
בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הַשַׁתָּא עַבְדִין לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין
אז מה יש לנו במשפטים שפותחים את ההגדה – סיפור על המצה, הזמנה לליל הסדר או תפילה לגאולה? חגרו חגורות, עזבו רגע את הפשט ונמריא להתוועדות חסידית:
בתחילת הסדר אנחנו עניים, שלא לומר מצריים. פרעה מכריז "לא ידעתי את ה'" (שמות ה, ב) ומשקף בכך את התודעה המצרית ואת התודעה הגלותית שלנו: המוחין ("אבהתנא") נאכלו והתאדו, ואף אחד לא מכיר פה את הקדוש ברוך הוא. איפה הוא? המוחין ריקים, התודעה והלב ריקים. הצילו!
גם אם הכל בסדר, הכל לא בסדר. זוהי הגדרת הגלות, ואנחנו לא היחידים שתקועים בה. גם הקדוש ברוך הוא בגלות איתנו ובגללנו. מצד אחד הכל בסדר, כי הקדוש ברוך הוא כאן איתנו, אבל באמת הכל לא בסדר – כי אף אחד לא רואה אותו. אנחנו עניים בדעת. לחם עוני זה אנחנו.
הזמנה לאמונה
מה עושים? זזים לגאולה.
הקדוש ברוך הוא מבקש ומבטיח: אל תאמינו לחושך ולריקנות, כל מי שרעב לאלוקות ("כל דכפין") מוזמן לבוא ולקבל אוכל. אחרי המנה הראשונה תקבלו תיאבון. אחרי נגיסה אחת באלוקות, אף אחד לא מתכוון לעצור. כל מי שידרוש עשירות יקבל אותה! עושר של טעמים באלוקות ("ייתי ויפסח") מחכה לכם עם קרבן הפסח, שנאכל על השובע (פסחים ע, א).
אחרי שהגענו לעשירות של דעת ורגש קרובים לאלוקות, אין שום סיבה להישאר בגלות. רק העניות מנוולת ומכערת את בני ישראל. לעומתה, עשירות הדעת מביאה גם עשירות בגשמיות, ואז אין מעצור בפני רצונו של כל יהודי לדבוק בתורה ובמצוות ("ארעא דישראל"), ומשם הדרך סלולה אל הגאולה השלמה – "לשנה הבאה בני חורין".
הפסקה הזו פותחת את ה'מגיד', כי היא מספרת את כל הסיפור שלנו ומסמנת את תכלית הערב: לעורר מחדש את האמונה בכלל, ובפרט את האמונה בביאת המשיח. גלות מצרים היא שורש לכל הגלויות, וגאולת מצרים שורש לכל הגאולות. אנחנו מוזמנים להפסיק להחשיב את המציאות של החושך, הענן והערפל.
הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו: הגאולה כאן! ערכתי שולחן, רק תרצו. רק תדרשו. רק תאמינו.
אז, כאן ועכשיו
הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כֹּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל. כֹּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסָח
רק לפני חודש היה פורים וקראנו במגילת אסתר (ט, כח) את הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור". "נזכרים" זה אומר שאנחנו מציינים את הניסים ומודים עליהם. אבל מה זה "נעשים"?
הפשט הוא שאנחנו עושים את מצוות החג, אבל תורת הקבלה מפרשת את הפסוק עוד יותר כפשוטו – הימים האלה נעשים מחדש בכל דור. כשאנחנו נזכרים באירועי החגים – הניסים נעשים שוב, האירועים מתחוללים כעת. כך אומרת לנו גם ההגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים אינה אירוע מלפני אלפי שנים, אנחנו מוזמנים לצאת ממצרים ברגע זה ממש.
התעלפתם כבר?
אנחנו מכירים את זה. הדמיון והרגש הם תמיד בהווה. אם אתם קוראים תיאור מותח והאירוע נוגע בלבכם – הרגש פועם בכם ברגע זה. הוא לא מכוסה באבק ישן. הרבי הרש"ב מליובאוויטש סיפר על מישהו ששחזר כיצד עמד מול הקיסר בפעם הראשונה, ובדמיונו הוא הצליח לחוות את האירוע מחדש ובצורה כל כך חדה, עד שנפל והתעלף! וכך בליל הסדר אנחנו נזכרים, ומתעלפים! הדברים נעשים עכשוויים גם ברוחניות וגם ברגש שלנו.
לכן אנחנו פותחים את ההגדה באמירה התמוהה לכאורה "הא לחמא עניא" – המצות האלו שעל השולחן, הן לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. המצות האלו ממש! אנחנו מתעלים מעל לגבולות זמן ומקום, אבותינו ואנחנו מתאחדים, וכמובן שאנחנו עצמנו, בני ישראל החיים כיום, מתאחדים מעל למגבלות הגוף והרכוש, ולכן "כל דכפין" מוזמן לחלוק עימנו את כל צרכי הפסח. מתוך אותה התעלות נביא את הגאולה, ונזכה ל"כל דצריך ייתי ויפסח" – כל מי שצריך מוזמן לעשות איתנו את קרבן הפסח בבית המקדש.
לא מסתכלים על השעון
כֹּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל,
כֹּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסָח
את מי בדיוק אנחנו מזמינים במילים "כל דכפין ייתי וייכול" כשאנחנו כבר אחרי הקידוש, באמצע ליל הסדר בבית שלנו? את מי שרעב היינו צריכים להזמין אתמול, או לכל המאוחר בבית הכנסת.
כשאנחנו מדברים על "כל דצריך ייתי ויפסח", המתייחס לקרבן פסח, הדבר קשה שבעתיים: הרי לפי הלכות קרבן פסח, בשביל לאכול היה נדרש להצטרף לחבורה עוד לפני הקרבת הקורבן. אז על מה אנחנו מדברים?
אומרת החסידות: "יפסח" הכוונה היא ידלג. "שמי שזקוק וצריך לעבודה באופן של דילוג, ולא די לו בעבודה מסודרת, אזי נותנים לו גם עניין זה". עבודת ה' "באופן של דילוג" היא עבודת התשובה. אנחנו יודעים שיהודי הוא בעל הבית על ההתנהגות שלו בהווה ובעתיד, אבל העבר תקוע בעבר ואי אפשר לשנות אותו. לכאורה.
אבל התשובה מדלגת על כל הכללים, חורגת ממגבלות הזמן, ותשובה עילאה הופכת אפילו את הזדונות מהעבר לזכויות. העבר נתון בידיים שלנו, ולכן יהודי יכול להחליט בליל הסדר, שהוא מצטרף לקרבן פסח כבר לפני שש שעות, בצהרי ערב פסח.
בולמוס פסח
אם זה נשמע לכם יותר מדי חסידי, הנה גם המקום בהלכה: הגמרא אומרת (יומא פג, א) שמי שאחזו בולמוס, מותר לו לאכול מכל דבר, מכיוון שזהו מצב של פיקוח נפש. וכך דוד המלך אכל מלחם הפנים, על אף שלא היה כהן (שמואל־א כא, ו). אז אם יהודי מגיע למצב שהוא חייב קרבן פסח וזה ממש פיקוח נפש בשבילו, צריכים לתת לו לאכול מהפסח למרות שהוא לא ממנוייו.
"כל דכפין ייתי וייכול" – כל מי שרעב, אבל עדיין לא גווע, יבוא ויאכל, כלומר יעבוד את ה' צעד אחרי צעד באופן מסודר. אבל "כל דצריך" מי שממש צריך והדבר נוגע בנפשו, "ייתי ויפסח" – יזכה לעבודה של דילוג, לתשובה עילאה שמהפכת את כל הזדונות. ומתוך כך "לשנה הבאה בארעא דישראל, לשנה הבאה בני חורין" בקרוב ממש.
