השבוע הראשון של ספירת העומר הוא כנגד מידת החסד.
חסד עניינו אהבה ונתינה. אהבה היא תחושה של קרבה היוצרת חום ונעימות, והיא מניעה השפעה של חסד ונתינה.
יסוד חשוב במיוחד בכל פיתוח של קשר ויחסי אנוש הוא נתינת אמון, ועיקר היחס שמסייע להקניית אמון הוא יחס של אהבה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בעולם החינוכי: ככל שתחושת הילד שאוהבים אותו באמת – בין שמדובר בהוריו ובין שמדובר במחנכים אחרים – תגבר, נתינת האהבה תתורגם אצלו לאמון. וכיוון שהיכולת להשפיע עליו תלויה באמון, האהבה ללא ספק חיונית מאוד.
ברגש האהבה טמונה הסגולה להגברת האמון אצל המקבל, אבל רגש זה עוזר מאוד גם לנותן: כשאדם אוהב מישהו, הוא מרגיש קשור אליו, ונתינתו לו נובעת ממקום של קרבה והזדהות ולא ממקום זר ומרוחק.
כשרוצים להניע תהליך של השפעה, חינוך והדרכה, צריך לזכור כלל חשוב: הנעת תהליך ההשפעה יכולה להיעשות רק על ידי קו הימין שבנפש, המתבטא ביחס של קרבה ואהבה. הקב"ה ברא את עולמו בחסד, "עולם חסד יבנה", וכך גם בהשפעה אמיתית ובניית עולמו של השני על ידינו.
ההשפעה של הכוחנות של קו שמאל היא לעיתים מיידית, ועובדה זו עשויה לפתות להשתמש בה מתוך מחשבה שבכוחה לחולל שינויים מהירים. ואולם הורה ומחנך אמיתי ייזהרו שלא ליפול ברשת זו, ולא להסתפק בהכנעה חיצונית, שאיננה משנה את פנימיותו של הילד במאומה. רק דרך אהבה וחסד ייפתח המושפע, ויתאפשר לחולל אט־אט שינוי כל שהוא בפנימיותו.
אהבה מרפאת
יש אנשים שמחמת סיבות מסוימות לא זכו לחוות בתוכם אהבה אמיתית כלפיהם (מההורים, הסביבה וכדומה) אלא קור רגשי. גם אצל אנשים כאלה קיים כוח הקרבה והחמימות, אבל הוא טמון במעמקי הנפש, ומשום כך קשה להם לגלות חום ואהבה לעצמם וממילא גם לזולת.
המרפא לכל החסכים הרגשיים של האדם יבוא מתוך פיתוח קשר רגשי עמוק של חום וקרבה עם הבורא האוהבו תמיד ללא שום תנאי. זאת הנחת היסוד העומדת מאחורי כל היחס בינינו לקב"ה: הקב"ה אוהב אותנו ורוצה רק בטובתנו. כשהאדם יגלה בתוכו את רגש הקרבה והחום כלפי הבורא, יקל עליו מאוד לגלות מחדש את רגש האהבה גם כלפי הזולת.
אהבה מתוך יגיעה
אחד ההבדלים הגדולים בין הקדושה ל'קליפה' – בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית – הוא שבקדושה הכול מגיע על ידי מאמץ ויגיעה ("יגעת ומצאת – תאמין"), ואילו בצד הקליפה והסטרא אחרא הדברים יכולים להופיע מעצמם, כחוויה טבעית, כנאמר: "אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" – במצרים, מלשון מֵצַר, הכול מגיע בחינם וללא מאמץ. וכשם שכל דבר הקשור לקדושה מגיע מתוך מאמץ ויגיעה, כך גם האהבה האמיתית מותנית במאמץ.
אומנם לפי התפיסה הזרה הרווחת, אהבה היא רגש ש"הוא נמצא או איננו" ולא ניתן ליצור אותו ולהשקיע בו, אך באמת, ההפך הוא הנכון: אהבה אמיתית היא אהבה הדורשת השקעה ויגיעה ומאמצים רבים.
אהבת ה' מושגת מתוך יגיעה, מתוך התבוננות ומאמץ מחשבתי עמוק בכל טוב ה' שמשפיע עלינו (אף על פי שבחוויה הטבעית, לעיתים איננו מבחינים בזאת או מתקשים לזהות זאת במציאות, והכול נראה לנו 'טבעי' ומקרי). כאשר אנו מתבוננים בעומק הדברים איננו יכולים שלא להכיר בטוב המושפע עלינו, ומתוך ההכרה השכלית והמחשבה – מתעורר גם עולם הרגשות. גם אהבה אמיתית של הזולת אינה מתעוררת מאליה. כדי להגיע אליה נחוצים מאמץ גדול והשקעה מתמשכת.
אהבה שמגיעה כביכול מעצמה וללא מאמץ ואינה ניזונה כל העת מחדש בעבודה פנימית – לא יהיה לה קיום אמיתי לאורך זמן. כגודל עלייתה וזריחתה כך תהיה שקיעתה. רק ניווט האהבה לאפיקים של יגיעה והשקעה (המתחילים בהשקעה והיגיעה להביא את האדם לאהבה אלוקית) מבטיח את יכולת העמידה שלה ואת נצחיותה.
מי שטוב לו – מטיב לשני
על ההשפעה והחסד של הקדוש ברוך הוא נאמר: "טבע הטוב להיטיב".
כך גם אצלנו. החסד האמיתי שורשו בתענוג, בהרגשת השלמות והנעימות של הטוב הפנימי שבנו, שאינה מותנית או תלויה בשום גורם חיצוני. האדם מאמין בעצמו ושמח במה שה' נתן לו. מי שטוב לו עם עצמו מטיב גם עם הזולת. מי שלא טוב לו עם עצמו, יהיה לו קשה להתחבר באהבה ונתינה לזולת.
ללא אותה שלימות פנימית, רגש אהבה חזק עלול להוביל את האדם למקום של לחץ ותלות. הוא נהפך להיות 'תלותי' ולחוץ ממנו. יש להקפיד לשמור על המקום העצמי האמיתי, ולצד שמירה זו לפתח אהבה ואכפתיות כלפי הזולת ויכולת להזדהות עם מצבו.
