בס"ד

שתי המידות הללו – חסד וגבורה – הולכות תמיד יחד, אך הסדר כאן הוא חשוב.

ראשית הצירים היא החסד. את ליל הסדר אנחנו פותחים בקריאה: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". כלומר, כל רעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וישתתף בקרבן הפסח.

(אגב, הערה מעניינת וחשובה בפני עצמה יש כאן: לפני שמציעים לאדם לקיים מצווה כל שהיא, בודקים קודם כל שהוא אינו רעב…)

התחלת החירות שלנו נעוצה באברהם אבינו, עמוד החסד, וכך גם ראשית המידות ותיקון המידות היא מחסד. והמשמעות העמוקה של חסד, היא היכולת של האדם לצאת מעצמו לעבר הזולת.

זו ראשית החירות – היציאה ממצרים שאינם אלא אני עצמי. כמה יפה כתב הרב קוק: "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על־דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה".

אם כך, תנועת החסד היא המחלצת את האדם ממסגרותיו הפרטיות שאינן אלא מצרים בדמות חדשה. כך שגם אם יצאנו ממצרים, היא עדיין הולכת איתנו לכל מקום, ואילו עשיית חסד מפרקת את המֵצרים הללו.

החסד הוא עניין כל כך מהותי, עד שחז"ל קבעו שכל המסגרת של התורה, ראשיתה והסיום שלה – הוא החסד. "דרש ר' שמלאי, תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה דכתיב 'ויעש להם כתנת עור וילבישם', וסופה דכתיב 'ויקבור אותו בגיא'" (ילקוט שמעוני בראשית).

אך החסד הוא רק החזות החיצונה של הדברים, ואילו פנימיות ספירת החסד, על פי המבואר בחסידות, היא מידת האהבה.

פירוש: כאשר עוסקים בתיקון המידות, יש מקום נכבד לשאלה – מאיזה מקום נעשה המעשה? מהו המניע הנפשי המוביל אותו?

אפשר לעשות חסד מכל מיני מניעים: רצון להשפיע, לבלוט, ואפילו תחושת ישות וגאווה שקיימת כאשר האדם 'מתפשט' עוד על פני המרחב וגומל חסדים רבים. לכן בחסידות מדגישים שפנימיות מידת החסד היא האהבה. האהבה לכל יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא מביאה את האדם לרצות לתת להם. זהו מקום מאוד פשוט ונקי. אהבה פשוטה.

אם כך, כל תנועת תיקון המידות מתחילה מן החסד, ומן האהבה, מאברהם אבינו.

זה דבר מאוד יסודי ותשתיתי, מפני שלא רק האדם בנוי על חסד אלא גם העולם בנוי על חסד. לפי רבותינו המקובלים, אחת מסיבות בריאת העולם היא "חֵפץ הטוב להטיב". כלומר, קיום העולם עומד על חסד, "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

זה חידוש לא קטן, מפני שכל חלקי הבריאה – חוץ מן האדם – לא מתנהגים באופן של חסד כלל וכלל. בדיוק להפך, הבריאה הטבעית כולה מתנהגת בצורה של "כל דאלים גבר", החזק שורד ונוטל וחוטף. כך זה בעולם החי הקרוב אלינו, ובמובנים רבים גם בעולם הצומח. זהו כיוון המשיכה של כדור הארץ.

לעומת זאת, מן האדם נתבע ללכת הפוך מכוח המשיכה הזה ומכיוון התנועה של כדור הארץ כולו – לצאת מעצמו אל עבר הזולת, ובכך הוא מקיים את העולם כולו. כלומר, כל מדרגות הבריאה ההפוכות נועדו כדי לאתגר את האדם הבוחר והחופשי, כדי שיבחר הפוך מהצורה הטבעית של התנהלות העולם ויעשה חסד הנובע מאהבה.

ואכן, במקומות מהם נעדר החסד לחלוטין – לא נותרה זכות קיום. כך אנו מוצאים את סדום נהפכת לחלוטין, ואת נינווה מאוימת בהפיכה. כי החסד הוא הקרקע עליה העולם עומד. בלעדיו – אין קיום.

אך החסד זקוק לגבורה. בדיוק כמו שאברהם זקוק לשרה.

לחסד יש נטייה להתפשט לכל עבר, ללא גבולות, ובכך הוא מפסיד את מטרתו. ואילו הגבורה באה להגביל את החסד, ולמעשה לדייק אותו כדי שלא יתבזבז ויאבד.

ירידת גשמים יכולה להיות משל נאה לעניין. הלא היא נקראת בלשון חכמינו "גבורות גשמים". כאשר הגשמים יורדים בעוצמה רבה, המים זורמים בשטף וניגרים על פני האדמה בלי שהספיקו לחלחל לתוכה כראוי.

גבורת הגשמים מייצרת צמצום של החסד, על מנת לדייק אותו ולהפוך אותו לאפקטיבי ומשמעותי.

הגבורה משמעה היכולת להתגבר על הרצון להשפיע לכל עבר ללא חשבון, ומעבר להשפעה מדויקת ומדודה שדואגת שהחסד יגיע למקום שאליו הוא נצרך.

פנימיות ספירת הגבורה היא יראה. ולדרכנו, מדובר ביראה מבזבוז. החסד הוא אוצר גדול, אך אם הוא נשפך ללא תכלית הפסדנו אותו.

אמנם היראה מגבילה את החסד, אך בפנים ממשיך לפעם הרצון לתת ללא גבול. ואת הרצון הזה אנחנו מדייקים ומצמצמים – לטובת החסד עצמו.

גם כאן נחזור למשל מעולם המים. ישראל היא ממציאת הטפטפות. מהשיבר הגדול של המים הרוצה להשפיע שפע רב, נוצר צמצום בו זורמים מים בעוצמה נמוכה יותר, וחור מדויק נמצא מול הצמח ומטפטף אליו מים בצורה שקולה. במקומות בהם מים הם מצרך נדיר, גבורת החסד הזו היא מצילת חיים. במקום לבזבז מים – הם מנוצלים עד תום, מחלחלים היטב, ומשקים את הצמח עליו הם מופקדים.

חסד וגבורה הן אפוא שתי מידות המאזנות אחת את רעותה. אך זהו איזון מלא עוצמה, רצוא ושוב בלשון חכמי הנסתר. אפשר ללכת בדרך המיצוע מחמת בטלות וחוסר נטייה לאף כיוון, ואפשר ללכת באמצע כי אנו נמשכים לשני כיוונים מנוגדים בו זמנית. העוצמות ההפוכות לא מבטלות זו את זו אלא יוצרות בנפש תנועה של רצוא ושוב: מצד אחד, בוער הרצון להתמסר עד כלות ללא חשבון, חסד שכולו מונע מאהבה. אך בד בבד האדם מצליח לעצור בעצמו את השפע, מתוך יראה פנימית שהחסד היקר לא יושפע לריק.

החסד והגבורה, יד ימין ויד שמאל, שתי התנועות העובדות יחד – יוצרות הרמוניה מופלאה. ועל כך נדבר בספירה הבאה – תפארת.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן