מה תרצה להיות כשתהיה גדול? כל אחד חושב על משהו, או נזכר בשעשוע במשהו שרצה כשהיה ילד, אבל מי מאיתנו רוצה להיות… כלום?
דוד מלך ישראל, היה אמור לא להיוולד כלל. להיות נפל. אדם הראשון ראה את נשמתו המיוחדת ונתן לו שבעים שנה מחייו. וכך, דוד המלך, מלך ישראל שזוכה לבסס את מלכות ישראל בירושלים, שמלכותו לא תסוף מזרעו, מכיל בתוכו את הכוח הזה, של להיות אין.
חיבור של כוחות לא הגיוניים כביכול – הקמת מלכות ישראל, "עדינו העצני", נלחם וכובש, מייחל המקדש, כותב התהילים, המתעורר בחצות הליל לשורר ולהודות עם כינורו את געגוע השכינה. ועל כל אלה, מתעלה ההוויה המיוחדת – ואנכי תולעת ולא איש. דוד המלך, שלא היה אמור להיוולד, נשאר כל חייו בתודעה הזו: לא החזיק מעצמו כלום. ואנכי תולעת. אין לי מעצמי דבר. ועם זאת – מלך ישראל חי וקיים!
איך הדברים האלה מתחברים בכלל ביחד?
ספירת המלכות, שמשויכת לדוד המלך, מחזיקה במהות של "לית לה מגרמה כלום". אין לה מעצמה כלום. היא רק כלי. כל מה שהתקבץ עד אליה מופיע בה. היא הכלי שלתוכו השפע מגיע, והיא זו שמעבירה אותו הלאה. יש חיבור מיוחד בין היכולת להיות כלום ושום דבר, לדעת שאיננו, לבין היכולת להופיע גודל עצום בעולם הזה ממש. כשאנחנו לא עסוקים בעצמנו, אנחנו מפנים מקום למלך מלכי המלכים, שכוחו וגבורתו מלא עולם, וממילא כוחנו עולה ומתגלה ומתעצם לכבודו. זו המלכות. זה דוד המלך.
יש סיפור מופלא של רבי נחמן, על מלך שמוסר את המלוכה לבנו:
מעשה: פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול… והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד…
וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה – אזי אהיה בשמחה יתרה מאד.
(מתוך מעשה משבעה קבצנים)
כלים לאור
המלך, מלך מלכי המלכים, נותן לנו מלוכה. כל אחד ואחד מאיתנו מקבל מלוכה, חלקה שעליו לטפח ולתוכה למזוג מהאור שניתן לנו. אבל פעמים רבות אנחנו מתבלבלים, ובמקום להיות מרוכזים באור שניתן לנו, ביכולת להאיר, להשפיע, להיטיב – אנחנו עסוקים בחיצוניות. כמה יש לי, על מה אנחנו שולטים, מה תחת אחריותנו ומה לא. אבל המלוכה האמיתית, זו שניתנה לנו בשמחה ואהבת אינסוף מהבורא, היא היכולת לתת מהאור מתוך שמחה. לדעת שאנחנו מקבלים ומעניקים. שבכל רגע אנחנו יכולים לשאול את עצמנו – מה טוב אפשר להוסיף בעת הזאת?
אין לנו אחיזה. דוד המלך, הוא המורה הגדול שלנו למלכות. איך עושים מה שיש מתוך כל מה שניתן לנו. להיות 'איש', זה להחזיק בדעות, רצונות, מחשבות. אבל יש רגע… שאנחנו מבקשים להיות תולעת. להיות כלום. רק להיות מוכנים בכל עת ורגע למלא את רצון המלך. מה בקשתך מאיתנו? ותעש.
ספירת המלכות היא החיבור לעולם הזה. בעולם הזה אנחנו לא רק רעיונות. אנחנו מלאי שמחה על כל רצון טוב שמתגשם. על כל מעשה שנעשה, על כל אור שזוכים להאיר.
ולא, זה לא שלנו, כי מה אנחנו? כלום (שנזכה!). דווקא היכולת לשחרר את הכבוד המדומה, את ה'איש' שאנחנו רוצים להיות… להיות כמו דוד – בהיותו מלך על ישראל, רוקד ומכרכר בכל עז לפני הארון. הוא לא מחזיק מעצמו. הוא לא 'מלך', הוא 'מלך ישראל'- הוא כלי לאור. "והייתי שפל בעיניי".
שבוע המלכות הוא גם השבוע האחרון לפני מתן תורה. מי יכול שתורה תשכון בקרבו? רק מי שמוכן להיות כלום. שלא עושה מעצמו עסק. שממית עצמו באהלה של תורה. שמוכן לא להיות כדי להתמלא בעוצמות חיים שלא-לנו. הכוונה כמובן היא לא לזלזל בעצמנו… דוד היה מלך ישראל, הוא ידע את יכולותיו. אבל דווקא מתוך זה, יש בנו כוחות, ויכולות, ורצונות, אבל הם כלי לאור. הם המלכות. הם נועדו למטרה אחת טובה ויקרה – להאיר ולגלות ולספר את כבוד ה'.
וכשאנחנו זוכרים את זה, אנחנו לא מתעסקים בכותרת החיצונית, אנחנו עסוקים רק להשמיש את הכלי שאנו, את המלכות שבנו, שתוכל לספר – מלכותך מלכות כל עולמים. וגם בנו, ודרכנו, בכל מעשינו, ומתוכנו – תאיר ארץ מכבודך.
