עם הנצח

הם לעגו לו,

קולות הסונטים הדהדו באזניו,

לא תבוא הנה, לא תבוא…

אינך מסוגל, וגם אינך ראוי.

ומי אתה בכלל? אתה שנלקחת מאחר הצאן?

אך הוא אזר בביטחון חלציו,

והשקיט את הקולות שאיימו להקטינו.

הוא הסיר את העורים וגם את הפסחים,

ונגע בצינור,

ויכל לה –

והנצח זו ירושלים.

*

הם נאספו שם

שארית הפליטה

הבאים מהשבי,

עם זרובבל בן שאלתיאל

וישוע בן יוצדק,

ועל אף האימה מעמי הארץ

והקולות המרפים, מבית ומחוץ

יסדו יסוד

ואחר בנו את הבניין.

קולות החצוצרות התמזגו

עם קולות המצלתיים

וגברו על קולות הבכי,

שירת הלוויים נישאה

ורוממה גם הלבבות

אל על

לנצח על מלאכת בית ה'.

*

שקשוק גלגלי הרכבות

התערבב עם תמרות העשן

שעלו בסערת נשמות

השמימה

וילדה אחת קטנה ביקשה מאחותה

אנא תני לי לראות

מהחריץ של הקרון

את ירושלים.

צחוק אחותה איים

לשתק בחוסר אמונה

'אתן לך לראות', אמרה

'כשנגיע לירושלים',

אך 'לא' פקד האב

ששעות ספורות אחר כך

נעקד אף הוא על המזבח

'תני לה לראות

כי זו

כן זו,

זו הדרך

לירושלים'.

*

עמד הצנחן מול הכותל

מכל מחלקתו

רק אחד,

ועימו עמדו שורות שורות של דורות

חוליות

בשרשרת הדורות,

וקול בכיו התמזג עם קולו של שופר

ובין רסיסי דמעותיו

לחש אמן על ברכת שהחיינו,

כי שוב עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים

ועם ניצחון הצנחנים

בכוחו של נצח ישראל

ניתן הכוח לעשות חיל

והר הבית שוב היה

בידינו.

*

ומהו הפרק הבא –

מי יזכה לכתוב?

עוד חוליה בנצח

של עם של נצח – שלא מפחד

במקום של נצח זו ירושלים

ומטכס עצה

ולא נרתע

ממניעות פנימיות וחיצוניות

ועומד נכון

לנצח על מלאכת בית ה'

ושוב לבנות עם משיח צדקנו

את בית המקדש.

*

ומה שנכון בכלל, נכון גם בפרט.

ספירת הנצח מחברת אותנו לרצף שלא ניתן להפסקה,

זה הכוח לקחת את כל התובנות וההרגשות,

ולהתחיל לממש אותן בפועל ממש,

לטכס עצה של כליות יועצות

ולא להתפעל מכל מניע ומעכב,

הכוח להרים את רגל הימין

ולקחת צעד אחד קדימה,

מתוך ביטחון עצמי מתוקן

שיונק את כוחו אך ורק מתוך בטחון בה',

כדי לשנות את פני המציאות

לנצח נצחים.

[מקורות לעיון ולהעמקה: ספר שמואל ב',ז', ספר עזרא ג', תניא אגה"ק ט"ו, הרב יצחק גינזבורג "הנפש", נצח-בטחון]