לחבק ולעטוף את הילדים או להאמין בהם ולתת להם להתמודד?
לפתוח את הבית לאורחים או להשקיע בזוגיות ובחינוך בני המשפחה?
לתת, לתת, לתת או להיות קשובה לעצמי ולכוחותיי?
התשובה לרוב השאלות מעין אלו היא – איזון.
לא להגזים ולא להקצין לאף צד, אלא לחיות בצורה בריאה ומאוזנת.
הרמב"ם קרא לזה "דרך הטובים והיא הדרך הישרה", מה שמכונה בפינו 'שביל הזהב', דרך המלך העוברת באמצע.
בספירות ובמידות הנפש, זה נקרא "תפארת".
*
ספירת התפארת ממוקמת כקו אמצעי, בין החסד שמימין והגבורה שמשמאל.
כמו מראה מפואר שיופיו מורכב מריבוי צבעיו, התפארת ממזגת וכוללת בתוכה את הכוחות השונים. בפרט היא נקודת המפגש וההתמזגות של שתי תנועות היסוד, כפי שהזכרנו לעיל – החסד הפורץ החוצה בתנועה להיטיב, לתת ולפזר לכל עבר, והגבורה שקוראת להיאסף, להתרכז ולהצטמצם בתוך גבולות.
כשאנו מדברים על איזון ונקודת אמצע, אין הכוונה לפשרה פושרת, פרווה'אית ואפרורית, שלמעשה אין לה לא מזה ולא מזה. התפארת בנויה ממיזוג הכוחות וביחסים ביניהם. מהותה מתגלה דרך ההפריה ההדדית בין הקצוות, ומפתיעה במופעי התרכובות, הצירופים וההתכללויות שביניהם.
בנפש, היכולת להיות 'מאוזנים' לאו דווקא מבקשת לוותר על העוצמות שבקצוות, אלא להגיע למרחב שמאפשר תמרון ביניהם. השאיפה היא להיות 'גם וגם' ולא 'לא זה ולא זה'. כמובן לעתים האיזון דורש, מתוך מודעות לצד השני, להנמיך את הטון או לכלול בו מרכיב נוסף מאיכות הצד הנגדי, אך חשוב לשים לב שהיא לא מטשטשת את האיכות הראשונית אלא מעשירה אותה.
*
נבחן כעת דוגמא לאיזון החסד והגבורה, בכינוי הפנימי לספירת התפארת – הרחמים.
ייתכן ולרבים מאיתנו יש קונוטציה שלילית עם המילה 'רחמים', אך זוהי למעשה מידה ממידותיו יתברך או ליתר דיוק מהותן של י"ג ממידותיו של הקב"ה, ואנו נקראים להידמות לו וללכת בדרכיו, וממילא ללמוד לרחם.
בבסיס מידת הרחמים נשמע צליל ההתחשבות בזולת, ולכן טבעי שנייחס אותה יותר לקו החסד מאשר לזו של הגבורה. ואכן, החסד היא הראשונה מבין ספירות המידות, מכיוון שהיא מידה בסיסית ביותר ואנו מעוניינים שהיא תהווה את היסוד עליה יהיו מושתתים שאר היסודות כולם, "עולם חסד יבנה".
ואולם, החסד כשלעצמו היא עצם התנועה של הרצון להיטיב. למעשה מי שעומד ב'מרכז' כאן הוא הנותן, שהטוב פשוט נשפך ממנו ומבקש להתפרץ ולהתפזר לכל עבר. אך מי הוא העומד מולו? למה הוא זקוק באמת ובאיזו מידה? השאלות האלו נולדות מתנועת הגבורה שבאה לצמצם ולהגדיר. השימוש בגבורה במקרה הזה לא 'מכבה' את האהבה ולא מבטל אותה, אלא אדרבה, היא מדייקת אותה. אחרי ההתבוננות בשאלות – מה הזולת צריך ממני כעת ובאיזה אופן נכון וטוב לו שאתן לו, החסד שאעשה אתו יהיה הרבה יותר אמיתי.
*
ואם נגענו באמת… ספירת התפארת מקבילה לבחיר האבות, השלישי – יעקב אבינו, שמידתו היא האמת, "תתן אמת ליעקב". זאת אחרי החסד שמאפיין כל כך את אברהם אביו, והגבורה שמקבילה ליצחק אבינו שמסר את נפשו בעקדה ואף נשאר בתוך גבולות ארץ ישראל בלבד.
אז מה היא באמת האמת?
הנחת היסוד כאן היא שהאמת – תמיד תתגלה רק כהשתקפות של תמונה שלמה. בדעות, בגישות וכן הלאה, כל צד יבטא רק חלק מהאמת. רק היבטים שונים, מרכיבים וחלקים של כל אחד מהצדדים, יתנו יחד את התמונה היפה והמלאה.
אין הכוונה כאן לפלורליזם פוסט-מודרני, לפיו 'איש באמונתו יחיה' (עיוות של פסוק, דרך אגב…). אנו מדברים על אמת בזיקה ברורה לתורה, שבלימודה שקע והשתלם יעקב אבינו בהיותו איש תם יושב אוהלים. אלא שלתורה יש שבעים פנים, ויופייה והדרה מתגלה דווקא מתוך מחלוקות עוסקיה ולומדיה.
כמה הגישה הזאת יכולה לעזור לנו היום, בחיפוש האחווה והשלום.
אם נשכיל להאזין ולהקשיב. אם נדע שכל יהודי יש בו חלק אלוק ממש, ובכל אחד יש נקודה שאין בחברו, או-אז יש סיכוי שנגיע לאמת שגדולה ויפה מהחלקיות של כל פרט, "והאמת והשלום אהבו".
[מקורות לעיון ולהעמקה: תניא אגרת הקודש ט"ו; הרב יצחק גינזבורג "הנפש"; ליקוטי מוהר"ן ל"ד, ח'; אורות הקודש א, א, ח'-י"ג; שם ג, ב,ו ובעוד מקומות (שבעים פנים לתורה כבר אמרנו?)]
