שינוי אמיתי או משחק זמני

הרב עמיחי גורדין, ישיבת הר עציון

בנצרות מקובל שכשאדם חוטא הוא מתוודה בפני כומר והעבירות מתכפרות לו. בימי הביניים שידרגה הכנסיה הנוצרית את המנהג הזה והפכה אותו למונח הזוי בשם 'אינדוליגנציה'. החוטא היה משלם כסף ובתמורה היה מקבל שטר מחילה.
פעם ניגשה כנופיית גנבים לכומר, ובפיה בקשה מיוחדת. "אנו מבקשים שתסלח לנו גם על מה שעשינו וגם על מה שנעשה". "אתה מבין", הסבירו לכומר ההמום, "אין לנו כוח לבוא אליך בכל פעם מחדש. נשלם לך הרבה כסף עכשיו ותמחל לנו גם על החטאים שנעשה בעתיד!". הסכום היה גדול, והכומר הסכים.
מאוחר יותר הצטער מאוד הכומר על העיסקה. כשיצא מהעיר תקפה אותו כנופיית שודדים ולקחה ממנו את כל כספו. "איך אתם מעיזים לגעת בכסף הקדוש? זאת עבירה חמורה ביותר", הטיח הכומר בכנופיה. השודדים חייכו. "זאת אכן עבירה חמורה מאוד", הודו, "אבל כבר מחלת לנו עליה".
הגישה הנוצרית נראית מעוותת, ובצדק. המצב שבו אדם מתכפר, למרות שברור שאחר כך יחזור לסורו נראה מוזר מאוד וחסר טעם. מה הטעם בתיקון אם מיד אחר כך מקלקלים. מה ההיגיון לתקן מכשיר, אם מיד אחרי התיקון הוא יישבר שוב.
אבל אם כך הוא הדבר, מה הטעם ביום כיפור? מה ההבדל בין תורתנו הקדושה לבין הנצרות? האם זה לא מה שאנחנו עושים? מתנקים ומתמרקים ביום כיפור וחודשיים לאחר מכן חוזרים לסורנו.
ההבדל ענק. "האומר שהקדוש ברוך הוא ותרן – יוותרו מעיו". הבורא לא מוותר; הבורא נותן לנו הזדמנות לתקן.
מטרת יום הכיפורים היא לאפשר לנו להתקדם במשך השנה. ביום כיפור אנחנו לא מתקנים, אלא מנקים. מנקים, כדי שאחר כך במשך השנה גם נוכל לתקן. התיקון הוא תהליך ארוך שמתחיל בניקוי והיטהרות.
"מקווה ישראל ה'. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (יומא ח). ביום הכיפורים אנו טובלים במקווה טהרה. ההתנתקות מהעולם הזה וההתחברות לעולם הרוחני והגבוה נועדה לנקות אותנו. נכון, אחרי היום הנפלא נחזור שוב לעולם המעשה, אבל הפעם נחזור אליו נקיים.
למה חשוב לנקות את עצמנו אם אנחנו מתלכלכים אחר כך? משתי סיבות. הסיבה הראשונה זהה לסיבה שבגללה אנו דורשים מהילדים שלנו להתקלח כל ערב למרות שלמחרת הם יחזרו ויתלכלכו. אם לא ננקה – הלכלוך יצטבר ויצטבר.
ישנה גם תשובה נוספת. לפני שנים הכרתי בעל תפקיד בארגון חברתי גדול שנתן הוראה לשטוף אחת לשבוע את הרכבים של הארגון. "מה זה משנה", הטיחו בו החבר'ה, "הכל ממילא מתלכלך שתי דקות אחר כך, כשאנחנו נכנסים ליער".
"זה משנה מאוד", ענה נותן ההוראה. "אם תדעו שבאופן בסיסי הרכב נקי, אתם תשמרו עליו יותר טוב. אתם תדאגו שהוא לא יידפק ולא יינזק. ברכב מטונף מזלזלים. על רכב נקי שומרים".
• • •
ביום כיפור אנחנו מתנתקים מהעולם הגשמי ומתחברים לעולם הרוחני. ההתנתקות הזמנית נועדה לשטוף אותנו מלכלוכי העולם הזה. כשנשטוף את עצמנו, הלכלוך לא יצטבר. כשנשטוף את עצמנו נזכור שבמקור, מתחת לכל הלכלוכים, אנחנו נקיים. נכון, אנחנו נכשלים פה ושם, אבל הבסיס, הנשמה הפנימית, עדיין טהורה וזכה.
מתוך ניקיון וטהרה נצא לדרך, באמונה שהשנה נצליח לתקן עוד משהו קטן.

בחזרה לעצמי או לצאת מעצמי

הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר מעלות

בסוף ימיו מכנס יעקב את בניו, ומברך אותם. בברכה הוא אומר מהי המהות המיוחדת של כל אחד מבניו. למשל: "גור אריה – יהודה", "בנימין – זאב יטרף", "יששכר – חמור גרם". לכל בן מהות מיוחדת ותפקיד מיוחד שעולה ממנה.
אך לאחר שכל אחד קיבל את הברכה המיוחדת לו, חזר יעקב וכלל את כולם בכל הברכות. על הפסוק בסיום הברכות "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" דורשים חכמים (בראשית רבה צ"ט, ד'): "לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכללן כולן כאחד ועשאן אריות ועשאן נחשים". למרות שלכל אחד יש מהות ותפקיד מיוחדים, כל אחד יכול להיות אריה כמו יהודה ונחש כמו דן.
חז"ל מעמידים אותנו על המורכבות של השליחות של האדם בעולם. מצד אחד לכל אחד יש תפקיד מוגדר שהוא צריך לעשותו. מילוי התפקיד הזה הוא המימוש העצמי המלא ביותר, וגם השליחות הטובה ביותר שאדם עושה בעולם. מצד שני, כל אחד יכול לעשות גם דברים נוספים. גם מי שתפקידו הוא להיות "אריה", יכול לפעול כ"נחש" ולהצליח בכך.
הרמח"ל מוסיף הגדרה נוספת בענין זה (אדיר במרום עמ' כ"ח): "כתיב 'עת לעשות לה׳ הפרו תורתך'… כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ברוך הוא ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנים בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נרשם ומצויין לפני הקדוש ברוך הוא לטובה… והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו… אך אם מבטלין אותה, הנה אי אפשר לילך בזה הדרך לעשות חלקו לבד, כי לא ימצא תיקון מספיק לעולם… כללות הענין, שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון".
כשהעולם מסודר וכל דבר נמצא במקומו – יכול כל אחד לעשות את תפקידו ודי לו בכך. אך כאשר יש כאלה שאין עושים את תפקידם – נדרשים האחרים למלא את החסרון. במצב כזה נדרש כל אחד לצאת מתפקידו המיוחד לו ולפעול גם בתפקידים אחרים, כדי שלא יחסר העולם את הופעת התורה והמצוות שראוי להיות בו.
בזוהר הקדוש מבארים את עומק הענין (תיקוז"ח, מ"ט ע"א): "ולמדנו, שחטאיו של האדם גורמים שלא יזכה לטובה שמזומנת עליו להיות מששת ימי בראשית… יש מי שהתרחק ממנו, עד שמתקן מעשיו ומחזיר לו האבדה שלו, ויש מי שאבד לו בחובו ולא תחזור אליו לעולם, וזו היא אבדה שהתייאשו הבעלים ממנה, ומי שזכה במציאה קנה לה".
פעמים שאדם, בגלל חטאיו או בגלל דורו, מאבד משהו. התפקיד שלו אבד ממנו, ולא יחזור אליו. אדם אחר מצא את אבדתו – וזכה בה. הוא ממלא את תפקידו של הראשון, וזה הופך להיות התפקיד שלו.
אנו חיים על הציר שבין מילוי התפקיד המיוחד לי, על פי אישיותי ושורש נשמתי, ובין הצורך לעשות מה שנכון לעולם, ולהשלים את החיסרון שבעולם. לא תמיד יש סתירה בין שני הצדדים. החסרון שאני מזהה בעולם מלמד שמצאתי אבדה שמישהו איבד, ומעכשיו זה הופך להיות התפקיד המיוחד לי.

כלל מול פרט

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת

תפילת סליחות היא התפילה היחידה שבה ההבדלים בין הספרדים לאשכנזים הם הגדולים ביותר מכל התפילות. לאשכנזים נוסח שונה בכל יום. גם מספר הימים של הסליחות שונה. גם הסגנון שונה. עם זאת יש בסליחות נוסחים שנמצאים הן בסליחות של הספרדים והן בסליחות של האשכנזים והם כנראה נוסחים מאוד חשובים ומאוד מוקדמים. הנוסחים הללו עוסקים בעיקר בתפילה על הגאולה ועל בנין ירושלים. ובאמת זה פלא גדול. למה מכניסים בסליחות את התפילה על בנין ירושלים ובנין בין המקדש. לכאורה סליחות צריכות להיות על החטאים שלנו.
את התשובה אנו מוצאים אצל אחד מגדולי המקובלים שדבריו מצוטטים על ידי גדולי הפוסקים. כך מביא ה"שערי תשובה" (תקפא א) את דברי החיד"א שכתב כי "מי שקם באשמורת וכבר הצבור אומרים סליחות ואין פנאי לומר תקון חצות וסליחות וצריך לבטל אחד מהם, טוב שיאמר תיקון חצות כסדר האר"י זצ"ל, והוא עיקר גדול יותר ויותר מהסליחות".
מקור דבריו הוא בתשובת מהר"ם זכותו (אגרות הרמ"ז טז), שמסביר כי התפילה על גלות שכינה, גלות ישראל, שיעבוד מלכויות, חורבן ירושלים והמקדש היא יותר חשובה מכל שאר התפילות והסליחות האמורות בזמן ההוא. "כי הוא הוא עצם הסליחה והתפלה היותר מקובלת לפני המקום, כי השעה צריכה לכך והזמן מזומן לכל איש נאמן לבלתי ישכח אהבת ירושלים וחבת ציון, וגדול זכותו נוכח פני עליון".
לדעתו ולדעת כל הפוסקים שהביאו את דעתו עצם העובדה שאדם לא משתוקק לצאת מהגלות ולבוא לגאולה – היא החטא היותר גדול, וההשתוקקות לגאולה השלימה היא עצם הסליחה. "כי גדולה מאוד זכות אהבת ירושלים וחיבת ציון נוכח פני עליון" (בא"ח וישלח. כה"ח תקפא טז ד).
ובאמת מי שמתבונן בתפילה של ראש השנה רואה כי למרות שזה יום הדין, התפילה לא עוסקת כלל בסליחה ובכפרה אלא במלכות ה' שמתגלה דרך מלכות עם ישראל. אנו מבקשים "וְתִמְלוֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ, עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ". ובאותה ברכה שבה מבקשים על מלכות ה' לבדה אנו מתפללים גם על מלכות בית דוד שתהיה ביחד איתה: "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ, שִֹמְחָה לְאַרְצָךְ שָֹשֹוֹן לְעִירָךְ, וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ". ובאמת מלכות בית דוד לא פוגעת ב"לְבַדֶּךָ", כי מלכות בית דוד כולה מלאה ענווה כלפי ה' ועל כן מלכות ה' מתגלה עליה. "גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹפַע וְהִנָּשֵֹא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חָי". 
לכן בכל שבע ההפטרות שלפני ראש השנה אנו מזכירים את קיבוץ הגלויות, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹ֤ב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר". בנין ירושלים, "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים". כבוד עם ישראל, "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ". נצחון ישראל, "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ". יישוב הארץ, "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ". הופעת ה' לעיני כל חי, "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". כל אלה הם ההכנה למלכות ה' שאנו מתפללים עליה בראש השנה. והיא מביאה אותנו לתיקון כל המעשים הפרטיים שצריכים תיקון אישי, כי איך יחטא אדם כשכבוד ה' מתגלה עליו?

יראה מול שמחה

הרבנית נעמי שפירא

בתפילת ראש השנה אנחנו אומרים לפניו יתברך "מי לא נפקד כהיום הזה". אין אצל הקדוש ברוך הוא שכחה. אם כן, מדוע עלינו להזכיר את עצמינו לפניו, "אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרונכם לפני לטובה"? מה הטעם בכך שאנחנו מזכירים את עצמינו, אם ה' לא שוכח?
ניקח דוגמה מהחיים. ילד מתנהג בבית באופן שאסור להתנהג. הוא יודע שאבא שלו יודע על כך, אבל האבא בינתיים שותק. יש לילד שתי אפשרויות. אחת, להתעלם מכך שהוא עשה דבר אסור, להתעלם מכך שאבא שלו יודע ורק בוחר לשתוק, ולהתנהג כאילו לא קרה כלום. ואז, כשאביו רואה שבנו מתעלם ממעשהו, הוא מבין שאין לו ברירה, והוא חייב לגעור בילד וגם להעניש אותו כדי שלא יחזור על מעשהו. הילד, בתגובה, מעמיד פני תם, אחר כך מתגונן ואחר כך מקבל את עונשו וכועס… כאשר כל הזמן יש בתוכו שקר עצמי וריחוק מהאבא.
אפשרות שניה היא, שהילד יעשה חשבון שאבא שלו יודע שהוא עשה מעשה אסור. נוסף על כך, יש לו צער פנימי על כך שהוא עשה מעשה אסור וכן על כך שהוא פגע בנאמנות שלו לאביו. לכן הדבר הכי נכון הוא לגשת לאבא, ולדבר על המעשה האסור שהוא עשה, ולבקש סליחה. כשהאבא רואה שהילד מיוזמתו לוקח אחריות על מעשהו, וניגש מתוך אמון וקרבה לאביו ומבקש את סליחתו, הוא אומר לעצמו: אין לי צורך להעניש את בני, אין לי אפילו צורך לגעור בו. אדרבא, לבי יוצא אליו על הצער העצמי שלו על חטאו. ואני רוצה לא רק לסלוח לו, אלא לחזק אותו ולומר לו כמה אני מאמין בו.
באפשרות הראשונה, החטא גרר התעלמות, יצר ריחוק והסתיים בעונש. באפשרות השנייה, בעקבות החטא הייתה קבלת אחריות, ומתוך כך אמון, קרבה וחידוש הקשר.
אנחנו יודעים שעשינו במהלך השנה מעשים אסורים. אנחנו יודעים שה' רואה זאת. מגיע יום הזיכרון. מה אנחנו עושים? אנחנו ניגשים לפניו יתברך ואומרים. אתה זוכר כל הנשכחות, ורואה כל נסתרות. אנחנו חטאנו. כואב לנו על כך. אך יותר כואב לנו על המרחק שנוצר בינינו.
אנחנו מזכירים בפניך את החטאים, לא בגלל שכביכול אתה לא יודע אותם. אלא, כי זה כואב לנו, ואנחנו רוצים להירפא ולתקן אותם. ויותר יקר לנו להיזכר בפניך, גם אם זה יעלה את חטאינו לפניך, מאשר להישאר מרוחקים. כי גם כשאנחנו נשפטים, אנחנו נשפטים לפניך. ה'שפת אמת' מסביר שכשעם ישראל מזכירים את עצמם לפני ה' למרות חטאם, יקר בעיניהם זיכרונם לפני ה' מהחשש לעונש. וכשה' יתברך רואה זאת, הוא עובר מכיסא דין לכיסא של רחמים.
כמו במשל, כשאנחנו לוקחים אחריות על חטאינו ופונים אל ה', על ידי זה אנחנו ממתיקים את הדינים ועושים ממידת הדין, רחמים.
כשהלב מלא יראה מהעברות שלנו, זוהי הזדמנות בשבילנו לברר. בפני מי אנחנו נשפטים? ומי מכפר עליהם? ה' יתברך, אבינו, אב הרחמן. ויקר בעינינו שהוא ישפוט אותנו כי ברור לנו שהקרבה אליו, זוהי המתנה הגדולה ביותר שמוענקת לנו, וגם הכפרה היא מתנה יקרה. היא מביעה אמון רב של ה' יתברך בנו, אהבה ורחמים גדולים. הבנה זו ממלאת את הלב בביטחון ובשלווה, שהרי לאן שנלך, נהיה בידיו של ה' יתברך, הרחום והחנון. וכן, ההתנקות מהעברות היא משאת הנפש שלנו. לשחרר את הנשמה מכובד העוונות ולחזור להיות קרובה למקורה, לחיי החיים.
אם כן, ה' זוכר אותנו, ורוצה שנזכיר את עצמינו לפניו כדי שיוכל להפוך את הדין ברחמים, את הריחוק בקרבה ואת החרדה בביטחון ברחמיו המרובים של ה' יתברך.

התפילה שלי או הילדים שלי…

הרב משה בצלאל וינברג, ראש ישיבת 'אבני נזר' סוכטשוב

וכאן האב שואל, תקיעת שופר זו שאליה התכוננתי חודש שלם, היתקע שופר בעיר מראש חודש אלול, ואני מהעם הנחרד. קמתי לסליחות באשמורת, הכנתי את עצמי בלימוד ספרי הלכה מוסר וחסידות. ועכשיו הנה מגיע הרגע הנשגב של הכתרת המלך על ידי השופר, הנה אומרים את קטעי הזוהר הקדוש, אומרים שבעה פעמים למנצח, צועקים את פסוקי הקר"ע שט"ן. לוחשים את ה'לשם יחוד', את התפילה לתוקע, את התפילה לשומע. הנה הרגע הגדול והנורא מתקרב, והבעל תוקע מתכונן לומר 'ברוך אתה'.
ואני, מה תפקידי כעת, מה חובתי בעולמי ברגע זה? "לשמור על הבן שהגיע לחינוך שלא יבלבל את שאר המתפללים" (ראו משנה ברורה סימן תקפ"ז ס"ק ט"ז). ומה איתי, אותי מותר לבן שלי לבלבל, אני לא יהודי החייב בתקיעות בלא הפרעות ובלבולים? אולי עדיף שהבן ישאר בבית, או ילך לעזרת נשים, ואני יתייחד עם קוני. אומר ברגש ובהתלהבות את המלכיות זכרונות שופרות, אמלא את המצברים הריקים שלי ברוחניות מהיום הגדול הזה, והוא יהיה בבית.
וקול שני מהבהב ואומר, לא, לא זו הדרך, אתה חייב במצות חינוך, אתה חייב להביא את הבן לבית הכנסת. אתה חייב למנוע ממנו להפריע לאחרים, גם אם זה על חשבון התקיעות הגבוהות שלך, גם אם זה על חשבון הרוחניות שלך. אתה חייב להיות מבולבל, ובלבד שהשכן שלידך לא יהיה מבולבל.
ריבונו של עולם, מה עושים כאן, מה עדיף על מה, מה חובתי בעולמי.
את ימי אברכותי אני זוכר, השתתפתי באסיפת אברכים בגילאי שלושים ומשהו, שנערכה בביתו של כ"ק אדמו"ר מסלונים זצ"ל בעל ה'נתיבות שלום'. הוא דיבר על בואו של אדם מבית הכנסת לאחר התפילה המרוממת של קבלת שבת, על אמירת ה'גוט שבת' לבני הבית והילדים… על אמירת 'שלום עליכם' למלאכים, 'בואכם לשלום' 'ברכוני לשלום'. על תפילת הלב והרגש של 'רבון כל העולמים', מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עימדי. כי הדלקתי נרותי החלפתי שמלותי ובאתי לביתך, ושויתי ד' לקראתי שתרחמני, כל מילה ומילה בתפילה זו מרוממת ומרגשת. והמשיך הרבי ודיבר על אמירת ויכולו, על הקידוש, על השותפות עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. על זמירות השבת, על אוירת שולחן שבת, זה השולחן אשר לפני ה'. ודיבר ודיבר, ושאב את כולנו ליופי ציורי מרתק, לאוירה שבתית רוחנית שלא מעלמא הדין.
כשסיים את דבריו והקהל החל להתפזר, פנה אליו אחד האברכים בשקט ואמר: "רבי, אני רוצה לתאר לרבי את שולחן השבת בביתי. השולחן ערוך בנרות שבת, ביין וחלות, בכלים וסכו"ם, הכל ברוך ה' מוכן לסעודה. התפילה עברה בלא תקלות מיוחדות, שלושת הגדולים חוזרים איתי מבית הכנסת, וארבעת הקטנים מחכים בבית עם זוגתי. אני יודע שסעודת שבת הוא ענין רוחני, ואלין מליא יהון לרקיעיא, כל מילה עולה לשמים. 'גוט שבת' 'גוט שבת' אומר אני לאשה ולילדים שנשארו בבית, ומתחיל להגיד שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי השלום, מלאכי עליון. מתלהב ואומר בלהט ובחום, ממש מרגיש את המלאכים שבאו איתי מבית הכנסת לומר יהי רצון שגם בשבת הבאה כן.
"ובעוד עיניי עצומות, המפה נסחבת לצד אחד, פאותיו של אחד נמשכים על ידי השני, צמותיה של ביתי נמרטים על ידי אחת האחיות, הנרות נופלים, היין נשפך, החלות על הרצפה. זה בוכה, זה שר, זה צוחק, ילדים קטנים… הגדול בן תשע והקטנה בת חודשיים. מה נאמר ומה נדבר, על מה הרבי מדבר איתי, על איזו אוירה של שבת?"
והרבי, מאזין מקשיב שומע, ומביט בו בעיניו הרחמניות. מהרהר מעט ובאוחזו בזרועו אומר: "שמע נא ידידי ר'… לך ולזוגתך יש כעת מצוה אחת חשובה מאוד בשמים, מצוה אחת ויחידה, 'חינוך הילדים בשלוה וברוגע…'. מכל שאר הענינים אתה כעת פטור, ובגיל ארבעים תבא לשאול אותי עוד פעם על חובתך בעולמך". וכך המשיך והסביר לי, "אתה יודע שצריך שיהיה אוירה בשולחן השבת, אתה מבין שהילדים מפריעים לך, וכשאתה מגיע הביתה אתה מכניס אוירה של לחץ, מסר של מתח. הילדים קולטים את האויר והאוירה, הם חשים שאפשר לחתוך את הכל בסכין חד, והם לא מסוגלים לעמוד בזה. לא יעזרו לך כל צעקותיך, לא יעזרו לזוגתך כל גערותיה. הילדים צריכים כעת חום ורוגע, מנוחת אהבה ונדבה, שלום ושלוה והשקט ובטח. וכל זמן שלא תהיה פטור מכל עניניך, ותקדיש את עצמך רק לשלוה ולרוגע, מלאך רע יאמר את דברו…".
אמר לי אותו אברך: "לא קל היה לי לקבל את השינוי, אני רוצה להרגיש 'שבת', אני חייב להיות רוחני בשבת. והנה פטור אני מהכל, רק לאוירה טובה לילדים אני מחוייב. אך עכשיו אחרי שנים רבות, אין מילים בפי להודות לרבי זצ"ל, על עצתו הנפלאה. לא עברה תקופה קצרה וכל המתח שהיה בבית בליל שבת נמוג ונעלם, וממילא כל התנהגות הילדים שונתה לחלוטין, ושולחן השבת קיבל את צורתו האמיתית והטבעית, אבל מתוך אהבה ונדבה".
תקיעת שופר הינה מצוה נעלית ביותר, אחת בשנה היא. אנחנו רוצים להיות חלק מההתעלות, חלק מהמלכיות זכרונות שופרות. אך המסירות לילדים, הקשר הנצחי לילדים מתוך אהבה, מתוך זה שאנחנו מוותרים משלנו ומדמינו למען הילדים. נותן לנו ולילדים, מצוה כה גבוהה, עד שלבסוף גם תקיעת השופר שלנו מתעלית על ידי כך.
ועוד, ואולי זה כל יסוד הענין. נעים זמירות ישראל דוד המלך, משתמש בתהלים באהבת אב לבנו כמשל לאהבת הקדוש ברוך הוא לבני ישראל, "כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו". המשל הוא אהבת אב לבנים, רחמנות של אב לבנים, והנמשל הוא שכך היא אהבת הקדוש ברוך הוא לבניו יראיו. על כן חובתינו בימים קדושים אלו, שבהם נידון אדם על "אם כבנים" או "אם כעבדים", להשקיע הרבה מאוד במשל, באהבת אבות לבנים, במסירות להם, בויתור על הרוחניות שלנו למען הרוחניות שלהם. ואז יביט הקדוש ברוך הוא מלמעלה ויאמר: אם בני ישראל מתנהגים כך אל בניהם, קל וחומר שאני אתנהג כך אל בני אהובי. וזכור אזכרנו ורחם ארחמנו, אמן כן יהי רצון.

ווינר או לוזר

הרב אביחי רונצקי, ראש ישיבת איתמר

כל מי שלמד אי פעם בישיבה מכיר את המשפט הבא: "היה לך כבר 'משבר' (במלעיל)?" אם חלילה לא זכית לכך אומרים לך "חכה חכה זה עוד יבוא…"
ואתה תמה ושואל, האם אין אפשרות אחרת מבלעדי ה'משבר'?
ואכן, כך היא דרכו של עולם התקדמות האדם לפסגות חדשות חייבת לעבור דרך נפילות ומשברים.
"שבע יפול צדיק וקם", מלמדנו החכם מכל אדם בספר משלי. הקימה והטיפוס במעלה ההר באים מתוך מעידות רבות שמלוות את האיש העמל בעבודת ה'.
מדוע כך הם פני הדברים? האם לא ניתן להיות עובד ה' באמת בלי לעבור בדרך חתחתים מלאת מהמורות של מכשולי חטא ועוון? מה טמון בדברי חז"ל שמקומן של בעלי התשובה מרומם יותר מאשר מקום הצדיקים?
ובכן, אספר בקצרה אודות מה ששינה באחת את מהלך חיי והביאני מעולם זר לתורה ומצוות אל תוככי בית המדרש.
למעשה, חייתי ב'טוב' בשנות נערותי ובגרותי בשירות צבאי משמעותי כמפקד פלוגה בסיירת שקד ולא נתתי את לבי למשהו אחר. עד שפרצה בסערה מלחמת יום הכיפורים בה חוויתי על בשרי את אימי הקרבות בהם נהרגו טובי חבריי וביחד עם החברה בישראל כולה עברתי טלטלה עזה עד למאד.
ממציאות של בטחון עצמי, שלוות נפש וחיים שהיו לכאורה ללא מחסור, מצאתי את עצמי שואל ומעלה תהיות על פשר חיי האישיים וחידת קיומו של עולם. הבנתי עד מהרה שחיי כעת, לאחר אותה מלחמה יהיו שונים בתכלית מאשר אלו שקדמו לה.
כאן טמונה לדעתי התשובה למה ששאלנו בדבר הכרח המשבר כדי לעלות גבוה יותר במסילות החיים. מאורע שמזעזע את אישיותך, מנער אותך מתרדמת ההרגל בה היית שרוי קודם לכן. או אז, הנך שם לב לעיוותים, לסטיה מדרך הישר.
כך אפשר להבין את דברי חז"ל שמעשי העבירות יכולים לעמוד לזכותו של האדם. ההסבר לכך הוא שאותן נפילות יעוררו את הכרתנו ורצוננו לדעת את מקומנו האמיתי ויביאו לשינוי למשמעות ותכלית החיים.
זו נקודת היסוד למהלך התשובה. הסלידה מהחטא מביאה להעמקה ובירור ולהבנה טובה יותר של קווי אישיותך. מכאן ואילך הדרך לתיקון השלם הינה ארוכה ואף היא מועדת לנפילות רבות. אך בשונה מן ההתחלה, הנך פוסע כעת בדרך העולה בית א־ל, מטרת חייך ברורה לפניך וכשלונות ככל שיהיו לא ירתיעו אותך מלצעוד במסע החיים.

שינוי ריאלי מול רגשות בתפילה

הרב שניאור זלמן גופין, משפיע בכפר חב"ד

באגרת התשובה מגדיר האדמו"ר הזקן את מצוות התשובה כ"עזיבת החטא בלבד", החלטה מעשית של שינוי, קבלת עול מלכות שמים ומחויבות לקיים את רצון ה'. התשובה מוצגת כעניין ביצועי, אופרטיבי, וזה עיקר התשובה, מצד אחד.
לאידך גיסא, מבואר במקומות רבים שהתשובה היא עניין רוחני.
עניינה של מצווה הוא צוותא וחיבור. המצוות נקראות "דרכי ה'", דרך היא דבר שמחבר שני קצוות, והמצווה מחברת יהודי מהקצה התחתון שהוא העולם הזה, עם מצווה המצוות – הקדוש ברוך הוא. אם יהודי עושה עבירה הוא עובר על רצונו והופך את הצוותא לריחוק ואפילו ניתוק.
זוהי בעיה אמיתית, ונימוסים אינם מספיקים בשביל לפתור אותה. אם סתם אדם חטא לסתם מלך, התפייסות תיישר את ההדורים. אבל כשאדם התרחק או התנתק מהקדוש ברוך הוא, התנצלות ודרך ארץ לא מספיקים. התשובה מתקנת את החטא מכיוון שהיא איננה רק התפייסות אלא פעולה עמוקה של תיקון הנתק הרוחני.
התשובה היא התעוררות עמוקה של הנשמה; עמוקה יותר מאשר הקשר המורגש בנפש בשעת קיום מצווה. כשמתעורר העומק הזה של הנשמה – מתגלה הקשר הפנימי והעצמי של הנשמה עם הקדוש ברוך הוא, לא מצד המצוות, לא על־ידי המצוות, אלא מצד הנשמה עצמה.
על ידי מצוות הנשמה מתקשרת רק עם רצונו של הקדוש ברוך הוא, אך על ידי התשובה הנשמה נקשרת אליו בעצמו; היא נקשרת לבעל הרצון שעומד למעלה מן הרצון. לכן תשובה מתקנת את הריחוק והניתוק שנוצרו על־ידי החטא. לאור זאת מובן כי עיקר התשובה הוא הרגש הנפשי ולא העניין המעשי. זהו אפוא הצד השני של המטבע.
כדי להכריע בין שני הצדדים, עלינו לשאול שאלה פשוטה, מעין 'קלאץ קאשע': היות ובתנועת התשובה נוצר קשר עמוק בין הנשמה לקדוש ברוך הוא בלי המצוות – איך זה מסתדר עם תשובה כפשוטה, שעסוקה בתיקון המעשים? כאשר פתאום מתברר שיש קשר עמוק יותר שלמעלה מהמצוות, מה יביא את האדם לקיים מצוות מכאן ולהבא?
התשובה היא, שקשר עמוק מגדיל את המחויבות ולא מקטין אותה. הדברים העמוקים שנוגעים בפנימיות הלב, לרוב אינם נאמרים כהוראה והם נותרים כמשאלה סמויה, אך מי שרגיש ושם לב למשאלות סמויות, מרגיש מחויבות למלא אותן עוד יותר מאשר בקשות רגילות.
יש דברים שאבא אומר לבנו לעשות, כמו להגיע בזמן לתפילה, אבל יש דברים שאבא לא אומר. האב משתוקק לראות את הבן שלו 'נכנס לעניינים' ופתאום מתעמק בתפילה או מהדר במצווה, אך לעולם הוא לא יאמר לבנו שהוא חייב לעשות אותם. אי אפשר לומר את זה כציווי, זה אישי מדי. אם הבן לא יעשה את הדברים האלה, זו לא עבירה, אי אפשר לומר שהוא לא בסדר. אך למרות זאת, אם מתפתח קשר עמוק בין אב ובנו, הבן הרגיש יקלוט את הראש של האב, ויירתם בכל כוחו למילוי משאלות לבו הפנימיות של אביו. הרצונות האלו יהיו הרבה יותר יקרים לו, והוא יעשה אותם בהרבה יותר התלהבות וחיות.
באותו אופן, כשאנחנו חושפים את פנימיות הקשר הבלתי־תלוי שלנו עם הקדוש ברוך הוא, אנחנו חשים צורך פנימי חזק לקיים את מצוותיו. בשעה שאדם עושה תשובה והוא מתחבר עם בעל הרצון, הוא מרגיש עד כמה שהמצוות הן לא רק הוראה אלא משאלת לב פנימית של הקדוש ברוך הוא – האם הוא לא יעשה את המצוות ביתר תוקף וחיות?!
וכאן התשובה לדילמה האמורה, האם חשוב הדגש הפנימי או החלק המעשי? מובן שהם דבר אחד. דווקא הרגש הפנימי הוא זה שמביא את המעשה בפועל לתכלית השלמות, וזו התשובה האמיתית.

ימים "רגילים" מול ימים קדושים

הרב עופר גיסין, נקודה טובה

הזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לאדם, וגם המבוזבז ביותר. שגרה מסודרת יכולה להיות מסגרת בריאה לחיים בעלי משמעות, אבל גם מלכודת של הרגלים רעים שקשה מאוד להנצל ממנה. התורה מאפשרת לנו לנצל "תחנות התרעננות" בזמן, בדמות שלוש התפילות ביום, קביעת עתים לתורה, שבת קודש והמועדים. אבל כשם שאנחנו רוכשים כישורי חיים לניצול שגרת החיים במשפחה ובעבודה וכדומה, עלינו ללמוד כישורים רוחניים אישיים שיאפשרו לנו למצות את זמני ומועדי הקדושה, ולינוק מהם התחדשות אמיתית שתיתן אור וברכה בשגרת היום יום. כתוצאה מחוסר הבקיאות שלנו בחוויית זמני הקודש, עלול להווצר מצב שנהפוך להיות אנשים של חולין, שחוששים מהימים הקדושים ומצפים שהם יעברו ונוכל לחזור ל"אחרי החגים", לשגרה המוכרת והפשוטה. ואצל אנשים רבים דווקא ימי אלול והימים הנוראים גורמים כבדות מיוחדת כזו.
חשוב שנשים לב לנקודת חיזוק שניתן ללמוד מפרק חשוב בספר נחמיה (פרק ח). עזרא הסופר קורא לפני העם מן התורה ביום ראש השנה, והעם בוכה ומתאבל על חטאיו. אבל עזרא, נחמיה והלויים מזהירים את העם לא לבכות: "לכו אכלו משמנים, ושתו ממתקים, ושילחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו. ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם". קדושת היום מחייבת שמחה, עונג, וצדקה וחסד למי שאין לו במה לשמוח. שלוש פעמים בתוך שלושה פסוקים חוזרת האזהרה לא להעצב אלא דווקא לשמוח מפני שהיום קדוש. קדושת הזמן, יום הזכרון ויום הדין מחייבת שמחה, על כל הצדדים האנושיים שבה. "חדוות ה' היא מעוזכם", כלומר שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה תיתן לכם עוז ותעצומות, כפי שכותבים המפרשים על הפסוק. השמחה נובעת מעצם נקודת הקדושה של הזמן, אבל הביטוי המעשי שלה הוא עונג יום טוב של אכילה ושתיה, וזכרון העניים והאחריות החברתית המשותפת. שמחה כזו נותנת כוח ועוצמה לנפש, ויכולה להשפיע על הימים הבאים אחרי המועד.
הדרך המעשית להרגיש את השמחה שבזמן תלויה בעבודה וחיפוש מזוית אישית. רבי נחמן מברסלב אומר שתיקון הלב בא על ידי "שמקשר את ליבו לנקודה השייכת לליבו בעת הזאת" (ליקוטי מוהר"ן ל"ד). תלמידו רבי נתן מפרש שרוב מצוות התורה תלויות בעת ובזמן, ומפני שאין אדם דומה לחברו, ואין יום אחד דומה לחברו, עלינו להיות עסוקים בחיפוש הנקודה השייכת לליבנו באותו הזמן, להתקשר בה ולקבל ממנה רוח חיים. ההתקשרות בנקודת הזמן שבה אני עומד מחייבת התעלמות מזיכרונות העבר ומחששות מהעתיד. לחיות, כאן ועכשיו. "כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו" (ליקוטי מוהר"ן רע"ב).
ההרגשה שהקדושה "גדולה עלי", והידיעה שהריחוק ממנה נגרם גם על ידי מעשים לא ראויים שעשיתי, גורמות לפעמים לרצון להתכנס בפינה הקטנה והחשוכה של שגרת חולין. רבי נחמן מלמד שבכל מצב שהלב נמצא בו, שבור ואחוז באהבות ותאוות רעות ככל שיהיה, תמיד נשארת בו נקודה אחת, בלתי ניתנת לקלקול, שבה ניתן להתקשר בחי העולמים. "רחמנא ליבא בעי" (הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב) נאמר גם על הלב שלי, יהיה איך שיהיה. הקדוש ברוך הוא רוצה לתת חיים, ואני זקוק לחיים. ועכשיו, בנקודת הקדושה שבזמן, יש הזדמנות להתקשר בשמחת הלב, להתחבר ולשאוב חיים.

לרצות או לעשות

הרב חגי לונדין, ישיבת 'אפיקי דעת' שדרות

חודש אלול והימים הנוראים מחזירים לחיינו את המתח בין שאיפה לתוצאה. לשאוף ולהצליח לשוב בתשובה, לשאוף ולהגיע לקרבת אלוקים. למתח הזה יש מחיר לא פשוט. בשנה שעברתי הבטחתי לעצמי שאתרכז בתפילה; שאהיה בן אדם יותר טוב; שאהיה מרוכז; שלא אביט במראות לא צנועים – והנה שוב נפלתי. הפער בין הרצון לבין הביצוע הולך ומתגבר משנה לשנה.
הצלחה ממשית ונוצצת היא משאת נפש של כולנו. הצלחה בעבודה; הצלחה במשפחה; הצלחה ברוחניות וכן הלאה. בשלב זה או אחר מגיעה ההתמכרות להצלחה – ההגעה ליעד הנכסף, תחושת ההישג – הופכות להיות חזות הכל. אולם אם נבחן מקרוב את חיינו, נראה שלמעשה אין תחום בו ניתן לומר בלב שלם: 'הצלחנו'! כל הישג הוא פתח לאתגר חדש, כל יעד שנכבש מגלה רק עוד כמה ארוכה הדרך: סיום הלימודים הוא שער הכניסה לבגרות; חתונה היא תחילת חיי המשפחה; משיח בן דוד הינו הפתח לעידן חדש; ואפילו המוות, כידוע, אינו סוף פסוק. הרב קוק מדייק בפסוק "ישמח לב מבקשי ה'" כי דוד המלך מתנסח בפועל 'מבקשי' ה' ולא 'מוצאי' ה' מפני ש"הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה, שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות לודאות יותר עליונה" (עולת ראיה, א, רא). לעולם בו אין "יעד סופי" בעבודת אלוקים. ברגע שהגענו לאלוקים ולשלמות – זהו כבר אינו אלוקים וזו כבר אינה שלמות. ניתן להתקדם אל אלוקים ולהתקדם אל השלמות ועצם השאיפה, הרצון וההתקדמות האיטית הם ההצלחה. לעתים אנו מציינים נקודות ציון בגרף ההתקדמות האינסופי ומדברים עליהן במושגים מושאלים של "הצלחה" ו"הגעה": "הצלחתי לתפקיד שבו חשקתי", "הצלחתי להתגבר על חוסר השליטה שלי במידת הכעס", "הגעתי לחוויה רוחנית", ואפילו "הגענו לבניין בית המקדש". זה טוב ויפה, אך מה הלאה? ואף בתוך ההישג הנוכחי אין מה לשפר? תמיד יש. תמיד יש שלמות בלתי־מושגת, או נכון יותר: השלמות מושגת כל עוד יש שאיפה להתקדמות. מגיעים לאלוקים ולשלמות בכך שכל העת שואפים ומשתלמים.
ההבנה שאנו מצויים בתהליכיות מתמדת מאפשרת גם התמודדות נכונה עם כישלונות. הרצון לא להיכשל נובע מתרבות מערבית הנמשכת אל אשליית השלמות. החושים הגסים תובעים סיפוק מיידי: משהו שניתן למשש ולחוש אתו תחושת הישג. תהליכיות, קרי, הבנה שתוצאה מבשילה לאט לאט, גם אם כעת ההצלחה השלמה לא ניכרת בעין – זוהי תובנה הדורשת יכולת הפשטה ומבט רוחני. כאשר אדם מסתכל על חייו מתוך בגרות רוחנית אזי הוא רואה אותם כרצף ארוך של התקדמות ואזי גם הכישלון תופס את הפרופורציה הנכונה. אין דבר כזה הצלחה גמורה וממילא גם אין כישלון גמור. כל חיינו הם שילוב של הצלחה מתמשכת המלווה בעיכובים, המכונים אצלנו משום מה בתור 'כישלון'.
הדברים החשובים ביותר שיש לחזק בימים הללו הם שני הקטבים שמשלימים זה את זה: הרצון והשאיפה מחד; וההתקדמות הממשית(!) מאידך. בראש השנה תשע"ז אני קצת יותר מבין; קצת יותר שולט ביצריי; קצת יותר רגיש – מאשר ראש השנה תשע"ו. בראש השנה תשע"ז אני קצת יותר רוצה ומשתוקק לקרבת אלוקים מאשר ראש השנה תשע"ו. תובנות מעין אלו מציפות את האדם באושר אדיר של תשובה וגורמות לכך שבראש השנה תשע"ח המצב יהיה עוד יותר טוב. "תלמידי חכמים – אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

אני טוב או רע

הרבנית נעמי מרגלית

קולות השופר הנשמעים במרחבים מנגנים את ניגון התשובה, "בן אדם מה לך נרדם". מיתרי הלב המתעוררים לקולו,
שולחים אותנו להלך בין תוויו ולחפש את הדרך אל התשובה. לעצור, להתבונן על הימים שחלפו ולבקש על הימים הבאים.
רבי נחמן מלמד "שצריך לאחוז תמיד במידת התשובה". לעולם נמצא בעצמנו מקומות שאותם נבקש לשפר, מאחר והתנועה הנפשית שלנו נמצאת בהתחדשות תמידית; כדי לגלות את הכוחות שקיימים בנו ולדבוק בטוב ובבוראנו.
יש ורבדים אלה באים מגילוי חוסר הדיוק בעבודתנו ויש שהם באים מגעגוע, התכלית שבכולם היא הצמיחה והגדילה, הרצון להגיע למדרגות הראויות לנו כעם ה'. הדרך לכך מתאפשרת על ידי אימון ואמון, בבוראי ולא פחות בעצמי. המדרש מספר שבשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם הוא הלך להתייעץ עם המלאכים, ואלה נחלקו בדעותיהם. חלקם אמרו שייברא וחלקם שלא ייברא. כאשר באה מידת האמת ואמרה שהוא מלא שקרים ולכן שלא ייברא, לקח הקדוש ברוך הוא את חותמו "אמת" והשליכה ארצה. למה, וכי לא אמת היה בדברי החולקים? עדים אנו הניצבים היום, כי אמת היה בדבריהם אלא שה' יתברך שברא את האדם בידו "ותשת עליו כפיך", הטביע באדם את מידותיו ומאמין בטוב הגמור שקיים בכל הנברא בצלם. מאמין בכוחו להגיע אל השלימות דווקא מתוך המגע עם השניות הזו של טוב ורע, גוף ונשמה, שקר ואמת. זו דרכנו לזכך את המציאות ולהחזירה אל שורשה שהוא גילוי הטוב הגמור בעולם ובנו.
כך היה עם משה רבנו, עת עלה לקבל את התורה. המלאכים תמהו "מה ליילוד אישה בנינו"? פנה ה' למשה: תשיב אתה! נבהל משה, מה יאמר לשרפים ולמלאכים? "אחוז בכיסא כבודי", חיזק אותו הקדוש ברוך הוא. אני מאמין בך, קבל את כוחך מכוח האמונה שלי בך, קח את התורה והפוך אותה לתורת חיים. חיים ששזורים מהמגע עם ההפכים ולהופכם לאחד.
זו מעלת האדם על המלאך. בנו בחר ה' למלאכה הקדושה הזו של תיקון העולם. עיקרה של הדרך לתשובה היא ההכרה בחטא, בהחטאה של המטרה שסימנו לעצמנו. זהו רגע ההווה. מכאן המעבר לעתיד נכון יותר, תלוי בבחירתנו.
מלמדים בחסידות שהיצר הרע לא נמצא בנפילה אל החטא אלא בייאוש שנולד ממנו ומעצמנו, שם נמצא הניסיון שלנו
. האם נאמין בכוחה של התשובה שנבראה עוד טרם נברא העולם, או שמא נחזיק בעבר ונרקוד איתו את "מחול הייאוש" ומי יודע אז, כיצד נעמוד מול ה' ונקרא את המילים "כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה".
חיינו נעים בתנועה ספירלית שבמרכזה ציר התיקון של כל נברא, נקודת ההתחלה בסולם מוצב ארצה וראשו בשמים. ההליכה על הציר דומה לצירי היולדת הנמצאת במעגל של רצוא ושוב,