לחיים, יהודים!
ישנה תכונה אנושית הטבועה בנפשם של אנשים רבים, וכדי לתאר אותה אשתמש לא במילה או ביטוי אלא בתנועה מוזיקלית, וכוונתי לטעם המיוחד שבטעמי המקרא – שַׁלְשֶׁ֓לֶת.
ארבע פעמים בלבד מופיע בתורה הטעם הזה, וכך פירש אחד מראשוני מפרשי המקרא את משמעותו – שלשלת כפשוטה כובלת את האדם, ובארבע המקומות הללו בתורה אכן נרמז שהאדם נמצא במצב בו הוא כבול, הוא תקוע. אפילו הציור של הטעם מרמז על כך: זיגזג – קו שזז מצד לצד, אבל אינו מסוגל להתנתק לגמרי ממקומו ולהתקדם למקום אחר.
הפעם הראשונה: "וַיִּתְמַהְמָ֓הּ" – לוט התמהמה בשעה שהיה אמור להימלט על נפשו ולהציל את חייו. תשאלו, למה התמהמה לוט? אני אענה לכם: למה לא?! תחשבו על זה, הרי הוא השקיע את כל מאודו, כספו ומרצו, בסדום. זו הייתה עיר בנויה לתלפיות שבה כל אחד דאג לעצמו, ולעצמו בלבד. כבר מינו את לוט לשופט מקומי, שתי בנותיו התחתנו עם נערים מקומיים ממשפחות חשובות. בסך הכל הוא די הצליח בחיים, אחרי שברח מהנאיביות והתמימות של אברהם דודו. ועכשיו, כשבאים המלאכים ומבשרים לו על סופה של סדום, השמים נופלים עליו. לא קל לעזוב הכל ברגע אחד וללכת.
זה מה שקרה ליהודים בספרד ערב הגירוש, וזה מה שקרה ליהודים בברלין ערב מלחמת העולם השנייה, אחרי שנים של ניסיון להיות בני העולם הגדול, תוך מאמץ לצאת מהגטאות ולהפוך להיות מעמודי התווך של העיר: עורכי דין, רופאים, שופטים, אקדמאים ואפילו פוליטיקאים. ופתאום הכל מתפרק.
החתנים של לוט צחקו עליו, וכשהוא ביקש מהשכנים שלא יפגעו באורחיו, פתאום כולם נזכרו שהוא נטע זר, "האחד בא לגור וישפוט שפוט". לא פלא שהוא התמהמה. הוא לא יכול להחליט להיכן הוא שייך, לסדום או לאברהם.
הפעם השניה: "וַיֹּאמַ֓ר" – אליעזר עבד אברהם הלך לחפש אישה ליצחק. הוא התפלל לה' שיעזור לו למצוא את האישה הנכונה – כפי בקשת אדונו אברהם – אבל הוא התקשה להתפלל, הוא לא ממש רצה שהתפילה תתגשם. למה? חז"ל מלמדים שלאליעזר הייתה בת שהוא ראה כמתאימה ליצחק לאישה. אם כך, מדוע עליו לנסוע הרחק למקומות נידחים כדי למצוא אישה לא מוכרת ליצחק, בשעה שבקלות אפשר לעשות שידוך עם הבת של נאמן ביתו של אברהם הדולה ומשקה מתורת רבו? הוא אמנם התפלל, אבל כבל את התפילה בשלשלת מחשש שהיא תתקיים…
הפעם השלישית: "וַיְמָאֵ֓ן" – יוסף, נער בן שבע עשרה, מגיע לבית אדונו פוטיפר לעשות את מלאכתו. כמה קשה היה ליוסף לעמוד בפני פיתויי אשת אדונו! הרי הוא רק נער בודד שהורחק ממשפחתו ומצא חן וחסד בעיני מיטיבו, ועכשיו הוא עומד תחת איומים נוראים אם לא יישמע לכל גחמותיה של האישה. לכמה כוחות נפש אדירים זקוק אדם כדי לעמוד בפני לחץ אימתני וכובל שכזה! רק "דמות דיוקנו של אביו" הצילה אותו, וזה כלל לא היה פשוט.
והפעם הרביעית: "וַיִּשְׁחָ֓ט" – זו הפעם האחרונה שמשה רבינו עשה את העבודות במשכן הטרי שזה עתה נבנה, טרם העברת שרביט העבודה הקדושה לאחיו אהרן, הכהן הגדול. זה היה קשה. משה רצה בכל מאודו לעבוד במשכן, אבל ה' החליט אחרת.
אם נהיה כנים עם עצמנו, לכולנו יש רגעים כאלו של 'שלשלת'. בבית, בחיי הנישואין, בעבודה, בחינוך הילדים, בבית הכנסת, והיכן לא?
השלשלת הכובלת דוחפת אותנו מצד לצד כמו מטוטלת. ומה אנחנו עושים? 'שב ואל תעשה' עדיף, "וַיִּתְמַהְמָ֓הּ". קרועים מבפנים, כשפחד ורצון משמשים בקרבנו בערבוביה. חלומות מצד אחד, ואימה מצד אחר. התקדמות ונסיגה, ביטחון וחששות.
ללוט הייתה עזרה שמימית, שני מלאכים משכו אותו החוצה מתוך סבך הספקות הללו. אבל אשתו לא זכתה לכך משום מה. היא ברחה החוצה – אבל עדיין הביטה לאחור, אולי בכל זאת שווה לחזור?… האם זה הועיל לה? המחשבה שמסיגה אותנו לאחור רק גורמת שנהיה מלוחים, מרירים, חמצמצים.
מספרים שבאחת ממלחמותיו של המצביא הגדול נפוליון, שהיה ידוע כגאון בטקטיקות לחימה, הוא הורה לצבאו לסגת, "על כל הכוחות לשוב לאחור!", קרא. הגנרלים שלו תמהו מאוד, נפוליון נסוג? "אני לא נסוג", הוא אמר, "אני מתקדם בעוצמה לכיוון השני!…".
"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". מה מבקש כאן דוד המלך? אנחנו חושבים שהוא ביקש להתדבק בה', לשבת ב'כולל' כל היום, להיות תמיד מסובב בכותלי הקדושה?
אבל זהו, שלא. "מלכות שאל"! הוא ביקש להיות המלך – כך מפרש המדרש את בקשתו של דוד.
האדם עומד בפני אתגרים, זו עובדה. אלה החיים. לכל אחד אתגר אחר, אבל אף אחד לא ניצל מזה. לפעמים, כשאנחנו שרויים במקומות חשוכים ונדכאים, הבקשה שלנו היא שפשוט נהיה משוחררים ממה שסוגר ומיצר עלינו. אנחנו חושבים בקטן. רק תן לי לשבת במנוחה ולחיות בשקט, מה כבר ביקשתי?
אבל דוד המלך – שסבל ייסורים מרים כל חייו, כידוע – מלמד אותנו שלא זו הדרך. עלינו לשאוף לגדולות. גם כשאנו מצויים בשפל המדרגה, קרובים אל התחתית – עלינו לדעת שישנה מלוכה, יש עולם רחב ונפלא העומד בפנינו, ואנחנו יכולים לשאוף להתהלך בגדלות בעבודת ה'.
ישנם הורים שחוששים מכך שילדיהם לא יצליחו להגשים את משאלותיהם. הם מעדיפים שילדיהם יחשבו בקטן ויצליחו מאשר שיחשבו בגדול ויפסידו. מה אתם חושבים, הילדים שלהם יתקדמו הרבה בחיים? לא נראה לי.
אכן, דרוש הרבה אומץ בשביל לעמוד בניסיונות, להתמודד עם השלשלאות הכובלות או מסבכות אותנו, ואומץ אינו סותר את העובדה שלפעמים יש גם טעויות.
התורה אומרת שאברהם היה "זקן בא בימים", והזהר אומר שכל חייו היו ימים שלמים ומלאים. הוא לא בזבז רגע. אבל זה מוזר. הרי אברהם לא גדל בבית דתי, הוא לא נולד חרדי, הוא בעל תשובה… לדעה אחת הוא היה בן ארבעים כשהוא הכיר את בוראו, אז איך אומרים שהוא הגיע לסוף ימיו עם ימים מלאים?
התשובה היא, ששנות החיפוש נכללות בימי המציאה. הזמן שהוא חיפש את האמת, תר אחרי הבורא, כשהוא ניסה וחשב ולמד – זו תקופה שנכללת בזמנים הקדושים שלו. אלו הם ימים שנחשבים כחלק מעבודת ה' שלו. הוא השקיע בחיפוש ואולי הוא גם עשה טעויות בדרך למציאת האמת, אבל הוא כל הזמן ניסה. אם לומדים מטעויות אזי מתברר שאלה לא היו טעויות, זו סדרת חינוך.
בפסוקי י"ג מידות הרחמים נאמר "ה' ה'", שתי פעמים, למה? הגמרא אומרת ששם ה' אחד הוא לפני החטא ואחד לאחר החטא. מה הרעיון? מדוע זקוקים לרחמי ה' לפני החטא?
הרה"ק מזידיטשוב כתב שלפני החטא האדם חושב שהוא מושלם, ומי שחושב שהוא מושלם בוודאי עומד להיכשל. מי שאין בו ביטול והכרת מקומו והוא חושב שהוא ניצב על גג העולם, שהוא קדוש ואין בו חלקים שאינם טהורים, הוא בסכנת נפילה מיידית.
מאידך גיסא, גם לאחר הנפילה תמיד אפשר לתקן. ר' צדוק הכהן אומר שלכל מצוה יש 'הכשר מצוה' – בשביל שופר צריך קרן איל, בשביל תפילין צריך עור בהמה, בשביל צדקה צריך להתפרנס, בשביל לולב צריך עץ תמרים, וכך גם צריך מאכלים ויין בשביל קידוש וסעודת שבת. אז מה ה'הכשר מצוה' בשביל תשובה?
אז נכון, ודאי שעבירה כשלעצמה לא יכולה להיות הכשר מצוה, חלילה. עבירה היא מרידה במלכות, מרידה והפניית עורף למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. עבירה היא נוראה ומאוסה. מעבירה לא מתרחקים סתם, אלא בורחים ממנה כמטחווי קשת, כבורח מן המוות.
אבל כשהעבירה היא כבר לא עבירה אלא היא הפכה להיות מה שמוביל אותי לעשיית תשובה, כשהתוצאה של העבירה היא הצמיחה שנעשית ממנה, כשרגשות האדם הסוערים מובילים אותו כעת לקשר אמיתי ואיתן עם הקב"ה, אז היא אכן הכשר מצוה! "זדונות נעשות לו כזכויות".
לחיים, לחיים ולברכה, שנזכה לתשובה מאהבה.
