בדיוק כך
על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" כותב רש"י: "שלא יהיה ליבך חלוק על המקום". שלא תהיה מחלוקת בין הלב שלי לבין הקב"ה. שואל רבי שלמה מקרלין, אם זה הפירוש אז למה לא שינו את לשון הפסוק עצמו "שלא יהיה ליבך חלוק על ה' אלוקיך", מה הדיוק "שלא יהא ליבך חלוק על המקום"?
ר' שלמה מפרש את הדברים כך: אחד מהדברים הכי עצובים בחיים הוא שיש לבני אדם מחלוקת תמידית עם המקום ועם המיקום שלהם בחיים. אדם אומר לעצמו "לו רק הייתי במקום אחר" במובן גיאוגרפי או במובן קיומי, רגשי ורעיוני, "אם רק הייתי נולד להורים אחרים", "אם רק הייתי גדל בבית אחר", "אם רק הייתי גדל בשכונה זו", "אם רק הייתי נשוי למישהי אחרת", "אם רק היו לי ילדים מזן אחר", "אם לא הייתי סובל מהבעיות, מהמבוכות, מהאתגרים, מהספקות ומנבכי הנפש שלי, אז הייתי בן אדם עליז, אמיץ, שמח, מבסוט, יהודי טוב". לכן אומרים לנו חז"ל "לא יהא ליבך חלוק על המקום". מגיע זמן בחיים שאתה צריך להשלים, לעשות שלום, עם המקום שלך.
בהתגלות הסנה משה רבנו מבקש "אסורה נא ואראה", אומר רש"י "אסורה מכאן להתקרב לשם", אבל הקב"ה משיב לו "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". תכלית החיים היא למצוא את הקדושה, את הניצוץ, ההזדמנות, הפוטנציאל, את כל האפשרויות שנמצאות דווקא במקום הזה.
כתוב בפסוק על יעקב אבינו "ויפגע במקום", מפרש רש"י: "ויפגע – לשון תפילה". אומר ר' שלמה מקרלין, שזו בדיוק היתה התפילה. יעקב אבינו התפלל "ויפגע במקום". הוא התפלל שהוא ירגיש את נוכחות השכינה בכל מקום ובכל מיקום, שיגלה בכל נסיבות החיים ש"אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי".
ההיפך מיעקב הוא קין. לקין יש קללה "נע ונד תהיה בארץ". המגיד מקוזניץ' מסביר שהקללה היתה במובן הרגשי. אדם יכול להיות במקום אחד, אבל בלב שלו הוא מלא חלחלה, מלא לחץ, מלא פחד וחרדה. הוא נמצא פיזית במקום אחד אבל המוח שלו נמצא במאה מקומות אחרים. זאת הקללה של "נע ונד תהיה בארץ".
חז"ל אומרים "רשעים מלאים חרטות". בדרך כלל חושבים שהם עושים דברים לא טובים ולכן מתחרטים, אבל הגיע הבעל שם טוב ופירש עמוק יותר: מה זה רשע? רשע זה מי שמנותק ולא רואה את השגחת ה' על חייו. לכן הוא תמיד חושב ותוהה על הראשונות ואומר לעצמו "אם רק לא הייתי עושה את הטעות ההיא", "אם רק הייתי עושה משהו כזה" "אם רק… אז הכל היה טוב". הרשע מלא חרטה על כל ההחלטות שלו בחיים. הוא לא מבין ש"מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ".
דווקא המקום הזה, הנסיבות האלו, האתגרים האלה והמצב הזה בבית שלי, בנשמה שלי, במוח שלי, בגוף שלי ובמשפחתי, המקום הפיזי והמקום הרגשי, דווקא הוא אדמת קודש והוא המקום שבו אמצא את אלוקים. הוא המקום שבו אני צריך למלא את ייעודי בחיים ולהגשים את עצמי.
בשבת בבוקר אנחנו שרים "טובים מאורות שברא אלוקינו… שמחים בצאתם וששים בבואם". איך יכול להיות הפרדוקס הזה? אם אני שמח כל כך לצאת מהבית, למה אני שמח לחזור? ואם אני אוהב את הבית כל כך ושונא את המשרד, אז מדוע שאשמח לצאת? איך אומרים שהשמש והירח 'שמחים בצאתם' וגם 'ששים בבואם'? התשובה היא שהשמש והירח "עושים באימה רצון קונם" כיון שהם יודעים שהם שלוחיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. אם עכשיו הקב"ה רוצה שאני אצא אז אני אהיה בשמחה, שמחים בצאתם. אם עכשיו מגיע הזמן לשוב אז ששים בבואם. השליחות היא בכל רגע ובכל מצב. לפעמים ה' רוצה ממני לצאת, ולפעמים ה' רוצה ממני לבוא.
משברים יקרים
ומכאן אנחנו מגיעים לנקודה השנייה. בפרשת וישלח, אחרי שיעקב נלחם בו לילה שלם, המלאך אומר לו "שלחני" ויעקב אומר לו "לא אשלחך כי אם ברכתני". ואני שואל: אם מישהו נפגש עם גנגסטר ובמשך לילה שלם הוא מנסה לחסל אותו, ברגע הראשון שמתאפשר הוא יברח משם, מה פתאום להתעקש על ברכה?
אלא שכאן טמון סוד הנצחיות של עם ישראל. יעקב אבינו מלמד אותנו שכאשר יש לך אתגר בחיים, לא מספיק רק לצאת מהבוץ. כי אם כך, למה הקב"ה שהוא טוב ומטיב הכניס אותי בכלל לצרה הזאת? יעקב אבינו אומר שהמוטו צריך להיות "לא אשלחך כי אם ברכתני". לא מספיק רק שתצא מכאן ותחזור למיקום הישן שלך, לא. אתה מוכרח לצאת מהאתגר הזה יותר מבורך, עם יותר תבונה, יותר חכמת חיים, יותר אותנטיות, יותר אמיתיות, יותר דבקות הנפש ויותר שמחת חיים. אני לא אשלחך כי אם ברכתני! אני רוצה לצאת מהפגישה הקשה הזו עם הרבה יותר ברכה בחיים שלי, כי ירידה לצורך עלייה הוא כלל גדול בתורת החסידות.
דבר זה הוא הפלא ופלא. מהפלאים הכי גדולים בתולדות עם ישראל. עם ישראל לא רק יצאו מכל משבר, אלא כל משבר הפך אצלם להכרזה שעוררה בהם כוחות נעלמים והוציאה מהם את העידית שבעידית, את ה'קרם דה לה קרם', תחייה, צמיחה ושגשוג חדש בחיי העם.
אחרי חורבן בית ראשון, צצים בתי כנסיות ובתי מדרשות ששם השכינה שורה כמבואר בסוף מסכת מגילה "בכל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם". אחרי חורבן בית שני נעשתה תקומה ותחיה של תורה שבעל פה כולה. משנה ותלמוד, תלמוד ירושלמי ובבלי, וכל המדרשים, כל ספרי הקבלה, זוהר וספר הבהיר וספר הקנה, ורבנן סבוראי וגאונים.
אחרי הגזירות הנוראות של מסעי הצלב יש תחיה של התורה של חכמי אשכנז. רש"י ובעלי התוספות לדורותיהם. אחרי החורבן בספרד של האינקוויזיציה האיומה וגירוש ספרד וסיום תור הזהב של יהדות ספרד, מתפרצת תורת הנסתר. תורת הקבלה של הרמ"ק והאריז"ל בצפת.
אחר כך מגיעות הרדיפות הנוראות של גזירות ת"ח ות"ט שזרעו הרס ודיכאון, מצוקה וייאוש בקרב בית ישראל במזרח אירופה. מאות אלפי יהודים מתו במיתות משונות ואכזריות. ונוסף להרס הפיזי גם ההרס הרוחני במשיחיות השקר של שבתאי צבי, וגם תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפרנקיסטים זרעו הרס בגוף ובנפש האומה.
מהמשבר הזה חשף ה' זרוע קדשו ושלח למטה את נשמת מורנו הבעל שם טוב ותלמידיו ותלמידי תלמידיו. משנת ת"ק לערך ואילך באדמת מזרח אירופה הגיעו נשמות כל כך ענקיות וגדולות. פלא עצום שנשמות אלו התחברו יחד להפיח רוח חיים חדשה בעם ישראל, בתורת ישראל, באמונת ישראל ובנשמת ישראל. נשמות חדורות באהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. נשמות ששמעו את הצליל האלוקי בכל הבריאה, בכל עשב ובכל רמז, בכל עוף ובכל בהמה. בכל צמח ובכל גרגיר חול. בכל טיפת מים. בכל אטום ואטום של הבריאה. הבעל שם טוב שמע את ה"נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו", וכל העולם כולו התחיל לומר שירה ביחד עם נשמת ישראל. התחילה התחיה של הבעל שם טוב ותלמידיו.
לפני שבעים וחמש שנה, אחרי החורבן הגדול של השואה האיומה, מה עשה עם ה', עם ישראל? הפיח רוח חיים. ומהמשבר יצרו מחדש את הישיבות ובתי מדרשות, את היישוב היהודי בארץ ישראל וקהילות קדושות בכל התפוצות. הייתה תחיית המתים של עם ישראל, של תורת ישראל, של ארץ ישראל. ישראל, אורייתא וקוב"ה כולא חד.
גם היום, אחרי הקורונה תצמח תסיסה חדשה בקרב האומה הישראלית. היהדות שלנו תהיה יותר מזוככת וצרופה, השלום-בית יהיה הרבה יותר אותנטי, עם הרבה יותר הרמוניה ואחדות, אנחנו נצא מזה עם הבנה הרבה יותר עמוקה בילדים שלנו ובמשפחה שלנו. הדבקות שלנו תהיה הרבה יותר אמיתית ואותנטית. זהו הכלל הגדול: "על כל קוץ וקוץ – תילי תילים של הלכות".
שומע?!
וכן מגיעה הנקודה השלישית: היו פעם שני אחים גאונים מוזיקליים, שבעקבות תאונה נעשו חירשים. אחד מהאחים אמר לעצמו "זהו, עידן המוזיקה נגמר" ונכנס לנדל"ן, לפחות שיעשה כמה דולרים. מנגד, האח השני, המוזיקה שלו היתה תמצית חייו. הוא לא היה יכול להיפרד ממנה. האח השני המשיך לכתוב קומפוזיציות, סימפוניות נפלאות, אדירות. על אף שהוא לא זכה לשמוע אותן, הוא האמין בכל מאודו שיבוא יום וימציאו את המכשיר שיעניק לו את מתנת השמיעה בחזרה.
והנה הגיע היום והמציאו את מכשיר השמיעה. הכניסו את המכשיר לאוזניים של שני האחים. האח הראשון כמובן שמח מאוד שעכשיו הוא יכול לשמוע. אך האח השני היה לא רק שמח; עכשיו הוא היה יכול להקשיב לכל המוזיקה שהוא יצר במשך עשרות שנים. עכשיו נגלה לו האוצר אליו המתין.
משל זה, שמיוסד על משל של ה'צמח צדק', הוא המחשה לכל תורת הגלות והגאולה בתולדות עם ישראל. כאשר השכינה היתה שורה בישראל, בזמן שבית המקדש היה בנוי, היינו שומעים את כל המוזיקה. המוזיקה האלוקית של כל פרק תהילים. המוזיקה האלוקית בכל מצווה, בכל תפילה, בכל תורה. לכן חלק גדול מעבודת בית המקדש היה המזמורים והשירים של הלוויים.
החורבן החריש את אוזנינו. אנחנו כבר לא שומעים ולא רואים. לא תופסים ולא מבינים את המוזיקה שנוצרת על ידי כל 'אמן יהא שמיה רבא'. על ידי כל דף גמרא, כל משנה. כל פסוק חומש, כל הלכה בתורה. כל פעולה של אהבת הזולת. אנחנו כבר לא מרגישים ולא תופסים את המוזיקה.
אז יש אחים שאומרים 'סיימנו עם המוזיקה', והולכים למצוא עסקאות חדשות. אמנם, שלומי אמוני ישראל ממשיכים לכתוב מוזיקה. הם יודעים שבכל מצווה ובכל תפילה, בכל תורה ובכל דמעה, בכל חיוך של שמחה, ממלאים את העולם הזה ואת כל העולמות במוזיקה אלוקית. שלומי אמוני ישראל קיוו וידעו שיבוא יום והחירש יוכל להקשיב ולתפוס את כל המוזיקה שהוא יצר.
כאשר הגיע הבעל שם טוב לעולם, הוא התחיל להעניק לעם היהודי טעימה מתורתו של משיח. פירוש הדברים הוא שאנחנו חוזרים אט אט לשמוע ולהרגיש את נעימות עבודת ה'; לראות ולתפוס את השירה האלוקית הנצחית הבוקעת מכל נברא ומכל פעולה טובה של יהודי בתורה, מצוות ומעשים טובים ו'בכל דרכיך דעהו'.
מטרת תורת החסידות היא שנוכל לחוש את המוזיקה, את השמחה, את השירה האדירה הבוקעת מכל תפילה, מכל מצווה, מכל רגע של דבקות ואינטימיות עם בורא עולם. מכל מילה בתורה, מכל פעולה טובה, עד שיתמלא העולם בשירה הנצחית, במהרה בימינו אמן.
