אני די מתבייש להודות בזה… אבל אחד מהדברים הראשונים שחשבתי עליהם בדרך זה "רק שלא אפגוש אותו…" כשנקרעתי ממעגל הרוקדים בשמחת תורה כי הטלפון שהיה לי בכיס רטט, לא חשבתי יותר מדי, הלכתי להיפרד מרעותי והילדים. רעותי הייתה שקטה ומודאגת. לא פשוט להשאיר אישה בהיריון ושלושה ילדים בבית וככה לצאת, אבל אין ברירה. הכנתי תיק מהר ויצאתי. אבל בשנייה שהתחלתי להבין שאני באמת יוצא למלחמה, לא מבצע, לא איזו פעולה צבאית וחוזר, מלחמה, מלחמה אמיתית, אז הדבר הראשון שחשבתי עליו זה "הלוואי שאברי לא בארץ".
כן, זה מאוד נמוך, אני יודע. אבל זה מה שהרגשתי. דמיינתי שהוא עכשיו באיזו ארץ אקזוטית, מעביר את תקופת החגים ונהנה מהחיים. אין לי כוח אליו. פשוט אין לי. בפעם האחרונה שעשינו מילואים יחד הוא ממש הגזים. נכון שתמיד היו לנו עקיצות אחד כלפי השני, אבל המחאות בקפלן שיבשו אותו לגמרי. הטונים עלו, הארס בכל מילה שנורתה מהפה, ידיעה מוחלטת שהצדק נמצא רק בצד אחד, נאור ועליון. החבר'ה היו מתאספים סביבנו ומקשיבים לשני הצדדים.
אני גילמתי את הסטראוטיפ של מתנחל באופן מושלם. זקנקן ופאות, כיפה גדולה וציציות משתלשלות עם פתיל תכלת בוהק. כמעט תמיד בשעות הפנאי לומד דף יומי, ושואל שאלות על כל מאכל שמביאים לנו. נודניק אמיתי בכל מה שקשור להלכה. כזה אני. והוא, שיהיה בריא, ישבה עליו בול הדמות של השמאלני החילוני מרמת גן, משקפיים עגולים קטנים, קרחת, ואיבה יוקדת לכל מה שרק מריח דת ומסורת. עובד הייטק וחד כתער. על כל שאלה הייתה לו תשובה, היה לו ידע עולם מטורף, בכל נושא. ספורט, פוליטיקה, בישול, גיאוגרפיה, ואפילו בתנ"ך. זה היה הכי מעצבן. את כל השיעורים מהישיבה בנושא: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" הייתי צריך לגרד מהבוידעם של המוח כדי לענות לו. לפעמים לא הייתי יכול לסבול את איך שהוא מדבר אל דוד מלכו של עולם, באיזה זלזול, כאילו מדובר באיזה פושטק מהשכונה שכל מעשיו מונעים ממקום מאוד נמוך. הייתי מסיים את הדיון ואומר לו שאני כבר לא יכול לשאת את זה. הוא מבחינתו חשב שטענותיי נסתתמו ושהוא ניצח. אני מבחינתי ידעתי שמלכות דוד היא נצחית ושיחשוב מה שבא לו.
אחת הפעמים הקשות הייתה כשהוא סיפר שאשתו בהיריון והם לא הולכים לעשות ברית לתינוק שייוולד. הוא הגיע אליי עם חיוך מאוזן לאוזן, רק חיכה לראות איך אגיב. דיבר על חופש הבחירה של הילד, שיחליט כשיהיה גדול אם הוא רוצה לעשות ברית או לא. דיבר על ההתעללות בתינוק קטן שמכאיבים לו ועוד הוסיף כהנה וכהנה טיעונים שלא אעלה על שפתיי. בסוף הנאום חוצב הלהבות סיפר שלאחיו יש ברית מחרתיים והוא לא מתכוון להגיע לטקס. יכתבו לו כשהטקס תם והוא יגיע אך ורק לארוחה לאחל מזל טוב. היה לי המון מה להגיד לו, הלב שלי שרף רק מהמחשבה על התינוק הזה שלא ימולו אותו… אבל המפקד בדיוק קרא לנו ואמרתי לו: "אברי, תחשוב על זה שוב. ברית זה כבר עסק רציני. אתה קולט שאתה בכלל אברהם. גם אם תקרא לעצמך אברי בתעודת זהות, אתה עדיין אברהם. היהודי הראשון שעשה ברית מילה. ככה קראו לך בברית המילה שלך!" "איזה שטויות, אז אולי אני אקרא לבן שלי יצחק ואני גם אקח אותו לעקידה, מה אתה אומר"? "לא בא לי לריב איתך, לא על זה. פשוט תחשוב על זה טוב".
וכן, היו לנו ויכוחים על חמץ בפסח בבתי חולים, ועל גיוס חרדים, ועל תחבורה ציבורית בשבת. ועכשיו כשאני בדרכי למלחמה, לא בא לי אותו. לא בא לי. יש מספיק מלחמה בחוץ, לא רוצה עוד מלחמה בפנים.
הגעתי לנקודת האיסוף, כולם נסערים, מקבלים דיווחים, כל אחד מספר איפה תפסה אותו ההודעה, מי היה בממ"ד בגלל האזעקות, מי ישן בכלל במיטה והתעורר אל מציאות הזויה. סקרתי במבט חטוף את כל הנוכחים ונשמתי לרווחה.
אחרי תדריך קצר, אני שומע קול מוכר וצ'אפחה על הכתף. "הופה, את מי רואים פה? הצליחו להוציא אותך מהריקודים, אלישיב, לא אמרת להם שלרקוד עם ספר שנכתב לפני כמה שנים, לא ברור על ידי מי, יותר חשוב מלצאת למלחמה?"
"שלום אברי, זה לא הזמן לצחוקים, ברור שאני פה ואין שאלה".
"לא שאלתי בצחוק, אני נראה לך צוחק?"…
איזו באסה. הוא פה.
הימים הבאים היו קשים ומאתגרים, לא יצאנו הביתה 5 שבועות. היה קשוח ממש. הלחימה הייתה פחות קשה מהגעגועים ומהמחשבה על רעותי שסוחבת את ההיריון שלה לבד, גדלה ומתעגלת, הולכת לבדיקות ותוך כדי צריכה לנהל את הבית ולהיות חזקה גם עם הילדים. ברור שהמילואים שלה יותר קשים משלי. באחת הפעמים שהיינו באוהלים, אני שומע את המפקד שלי צועק: "איפה אלישיב"? יצאתי מהר מהאוהל ואמרתי למפקד שלי: "אני כאן המפקד". התקרבתי אליו והוא לוחש לי: "לאשתך יש צירים, היא בדרך לבית חולים, בוא מהר, אנחנו מסיעים אותך לשם".
מה? אבל התאריך הוא בעוד חודש, הייתי מבולבל, לא התכוננתי לזה בכלל… הרגשתי כמו בשמחת תורה, זורק שוב דברים לתיק במהירות. לא הספקתי להגיד שלום לחבר'ה. בעודנו נוסעים לבית החולים, חשבתי פתאום מה היו חמשת השבועות האחרונים שלי עם החברים שלי למילואים. איך הגנו אחד על השני בחירוף נפש, איך כבר ידענו רק לפי הבעת פנים מה כל אחד צריך או רוצה, פתאום קלטתי שאברי ואני לא רבנו שבועיים. הריבים ירדו והפכו להשתלחויות קצרצרות מדי פעם עד שגם הן נעלמו כמעט כליל. משהו קורה במלחמה הזו. משהו מדביק אותנו אחד אל השני.
הלידה הייתה מרגשת כל כך, הגעתי ממש לסוף. המבט של רעותי כשנכנסתי לחדר הלידה, הדמעות שזלגו, "יואו, איזה מזל שהגעת, עכשיו אני יכולה ללדת, חיכיתי לך".
התינוק יצא לעולם בצווחה אדירה. זועק לא רק את הזעקה שלו, את של כולנו. כמה חיים אנחנו צריכים להוסיף עכשיו בעולם. כמה חיים איבדנו.
בזמן שבדקו ושקלו את התינוקי שנולד קצת קטן… חשבתי על איתמר ומשה שככה נפלו לנו, ועל שוקי שראיתי אותו מפונה לבית חולים אחרי הפגיעה הקשה. אני לא אשכח את המראה הזה לעולם. חשבתי איך הייתי רוצה לספר לחבר'ה שם שנולד לי בן. הם כל כך משמעותיים עבורי. אני כל כך אוהב אותם. המיילדת הגישה לי את המתוק הקטן עטוף בשמיכה, נקי וברור. נשמתי אותו והודיתי על הפלא הזה. על החסד. שום דבר לא היה מובן מאליו לפני המלחמה ושום דבר עוד יותר לא מובן אחריה.
לא האמנו שתהיה ברית בזמנה בגלל המשקל של הקטן, אבל גם הרופא וגם המוהל אמרו שהוא יעבור את זה כמו גדול. אז התכנסנו כולנו חגיגיים ומרוגשים בבית הכנסת בשעה 15:00. המשפחה הגיעה עם בלונים ומתנות. חלק מהם לא ראיתי המון זמן.
תפילת מנחה הסתיימה והמוהל כבר התחיל להכין את התינוק לברית, עמדתי לידו וליטפתי את ידו הקטנה. פתאום אני רואה נחיל של חבר'ה במדים נכנסים לבית הכנסת. "איפה אלישיב הצדיק איפה?" קורא קול ששמעתי כל כך הרבה פעמים לאחרונה. שוק. הלם. החבר'ה שלי מהמילואים. כולם הגיעו. איך? איך זה קרה? כולם ניגשו וחיבקו כמו לוחמים, חיבוקים חזקים כאלה. "חיבוק אבאל'ה שלנו" ניגש אברי. "איזה תינוק בונבון, יאללה, אולי כשהוא יגדל כבר באמת לא יהיו מלחמות, אה?"
"אלוקינו ואלוקי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאימו וייקרא שמו בישראל: אחיה ישראל".
עוד פעם חיבוקים ועוד פעם התרגשות… אחיה כבר נרגע ומוצץ בשלווה את מעט היין שניתן לו. מתחילים לרקוד "זרעא חיא וקיימא". החברים שלי מקיפים אותי במעגל וכולנו רוקדים.
פתאום אני מרגיש שאני מתרומם באוויר. אברי הרים אולי הכתפיים, מישהו תקע לי דגל גדול ביד, ואני מנופף בו גבוה. מתחילים "דוד מלך ישראל חי וקיים, עם ישראל חי וקיים" ואני חושב שאם מישהו היה אומר לי לפני חודשיים שאברי ירים אותי על הכתפיים בברית של הבן שלי וישיר שיר על דוד המלך, הייתי מאשפז אותו בדחיפות. אבל המלחמה הזו לימדה אותנו שאנחנו לא מבינים כלום וזו רק עוד הוכחה קטנה…
התנצלתי בפני החבר'ה שאני מקווה שיהיה מספיק אוכל לכולם, כי לא ידענו שהם באים… בעל הקייטרינג הצדיק אמר לי שהוא רגיל בשמחות של מלחמה להכין תמיד יותר, כי הוא כבר יודע שברגע האחרון מגיעים כמה עם מדי זית שבשנייה האחרונה השתחררו…
נשאתי דבר תורה על השם אחיה ישראל שמסמל את החיים בעם ישראל בתקופה שאיבדנו רבים מהם, ומסמל את העובדה שאנחנו אחים. כל ישראל אחים, גילינו זאת בעוצמות בשעת המלחמה הקשה הזו. הודיתי לקב"ה על החסדים הרבים שמרעיף עלינו, להורים שלי ולחמי ולחמותי על כל העזרה.
ואז הרמתי עיניים מהדף המוכן. "אני נוהג לצטט יותר מהרב קוק ופחות את חיים גורי, אבל אני מרגיש במעמד הזה את המילים האלמותיות שהוא כתב: "כי רעות שכזאת לעולם לא תתן את ליבנו לשכוח. אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח".
"אני מרגיש שאני חייב תודה גדולה לרעותי שלי, שלעולם ליבי לא ייתן לשכוח אותה ואת כל העול שהיה מוטל על כתפיה במלחמה הזו. איזו גיבורה את.
"ואני מרגיש שהרעות שנוצרה ביני לבין הלוחמים שהיו איתי במלחמה הזו, זה קשר שאי אפשר להסביר במילים, זו אהבה מקודשת בדם, קצת כמו ברית כשחושבים על זה… נוצר בינינו משהו שהוא גדול ממילים, חיבור מיוחד של אחים".
"אה, אם אפשר, אני רוצה להגיד משהו". כולם סובבו את המבט אל עבר המילואימניק עם הקרחת והמשקפיים העגולים. "אני אברי מרמת גן. אלישיב ואני לא היינו, אם אני אתבטא בעדינות, החברים הכי טובים בעולם. אנחנו לא מסכימים בערך על כלום… הוא יהודי ככה עם כל הנשמה, ואני חושב שיהדות זה של פעם. אפילו סיפרתי לו שכאשתי תלד אני לא אעשה לו ברית. מאז השביעי לאוקטובר, שמחת תורה בשבילכם, פתאום השתנה לי משהו בתודעה. ניסיתי כל הזמן להיות ישראלי, ולא יהודי. יהודי הרגיש לי גלותי, שם בפולין. במדינת ישראל אנחנו ישראליים. אבל אז הגיעו יימח שמם האלה ולימדו אותי שלא משנה כמה אני אנסה להיות נחמד ומגניב, וצבר כזה, בסופו של דבר הם רודפים אותי ואת אשתי ואת המשפחה והחברים שלי, כי אנחנו יהודים, זה הסיפור. ועוד דבר שהבנתי במלחמה הזו, שגם אני לא מסכים עם אלישיב על שום דבר, הוא אח שלי. כשסיפרו לנו שנולד הבן, לא הייתה שאלה, חפרתי למפקד כמו שרק אני יודע, שחייבים לצאת. נולד לי אחיין. וכשקראת לו אחיה נמסתי סופית. זהו, אני שרוף עליך, אחי. אבל אל תדאג, אנחנו נחזור להתווכח, יש עוד הרבה חומר…" הוא צחק. התחבקנו עוד פעם. רעותי הרגישה שלי סיימה חבילת טישיו, אני רק ניגבתי לחלוחית.
נפרדתי מכולם, אמרתי להם שאני עוד לא יודע מתי אחזור, אבל זה יקרה… "תודה שבאתם, שימחתם אותי ממש".
בדרך הביתה, בנסיעה הקצרצרה מבית הכנסת, כשהרכב מלא ביקרים לי מכל, נחו עיניי על סטיקר שהיה מודבק על הרכב שלפניי. ראיתי אותו כבר מאות פעמים בכל מיני צורות, אבל הפעם המילים הדהדו לי חזק.
"יחד ננצח". בול, חשבתי. בול זה.
