בס"ד

בפסוקי דזמרה אנחנו מתלהבים. ה' בורא את העולם יש מאין, מחייה אותו, מנהיג ונוכח בו. "הוא אמר ויהי", ו"הוא צווה ונבראו". אין ספור יצורים מגוונים, מושגחים בהשגחה פרטית, בטלים אל ה'. הבריאה כולה שרה לה': "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו… הללו את ה' מן הארץ, תנינים וכל תהומות".
ההתבוננות בפלא הזה של מושג הבריאה כשעצמו ובכל הפרטים העסיסיים של הבריאה, ממלאת את הלב באהבה לה'. כך כותב הרמב"ם: "כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים (של ה'), ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" (משנה תורה, הלכות יסודי התורה).
לא מבינים. אז מה?
בריאת העולם והיותו מונח "בתוך חיקו" של הבורא, הם דברים שאנחנו לא מסוגלים להבין עד הסוף, כי אנחנו בעצמנו חלק מהעולם הזה, מה"יש", ולא באמת מבינים את ה"אין" ואת פלא האפשרות ליצור יש מאין. אם היינו מבינים את זה עד הסוף לא היינו ברואים… היינו בטלים ומבוטלים בתוך האור האלוקי, "אילו ניתנה רשות לעין לראות את האין האלוקי היו הנבראים מתבטלים ממציאותם" (תניא, שער היחוד והאמונה פרק ג').
לא מבינים, אבל בהחלט מתרגשים. אנחנו מתפעלים ומרגישים שה' הוא הדבר האמיתי ושאין עוד מלבדו.
על־מנת לעבור מהפך אישיות עמוק יותר, עד שנצליח להגיע למצב שהגשמיות לא תתפוס אותנו אלא הרוחניות, נזדקק לא רק להתרגשות אלא גם להבנה עמוקה, אליה נגיע בשלב מתקדם יותר בתפילה. אך כבר כעת, עצם ההתרגשות מהקדוש ברוך הוא, מרוממת אותנו מעל הטביעה בעולם הטבע, ומסירה מעט את הווילון מעל העולם המעלים. אשרי הזוכה לומר את הפסוקים, ליהנות מהם, לטעום אותם, ולהתעלות יחד איתם להסתכלות מחודשת על העולם הזה.
לזמר עריצים
במונח "פסוקי דזמרה" טמונה משמעות נוספת מעבר לביטוי הרגיל של שירה וזמרה, והיא מלשון לזמר, לחתוך ולעקור. עצם ההתלהבות והשמחה בה' בכוחה "לזמר עריצים" ולכרות את כל הקוצים המפריעים.
כמו שבאדמה, יונקים הקוצים את לחלוחית האדמה ומונעים את צמיחת האילנות, ובאילנות עצמם מפריעים הענפים היבשים לצמיחת הענפים הבריאים, כך בעבודת ה', בכנסת ישראל שהיא כרמו של הקדוש ברוך הוא, עלולים לצמוח קוצים וצריך לזמרם. אנחנו חייבים לנקות את עצמנו מהקוצים וההתלהבות של פסוקי דזמרה עושה את זה.
הקוצים אינם עבירות (עליהן הכרחי לחזור בתשובה לפני תחילת התפילה), אלא דברים בטלים של משך היום ומחשבות סתמיות שלא נראות לנו כהפרעה לעבוד