סיימנו את שני החלקים הראשונים של התפילה וכעת הגענו ל"מנה העיקרית", קריאת שמע וברכותיה. אם בפסוקי דזמרה מתעורר הלב מאליו, שר ומזמר לה', הרי שכעת, בברכות קריאת שמע, נדרשת מאיתנו התבוננות עמוקה על מנת להוליד אהבה עמוקה יותר. המוח עובר להילוך גבוה.


מספונטניות לעיון
פסוקי דזמרה משולים ללימודי בקיאות, לעומת ברכות קריאת שמע שמשולים ללימוד בעיון. בפסוקי דזמרה אנו עסוקים בבריאת העולמות יש מאין וביטולם אל ה'. לעולם לא נהיה מסוגלים להבין עד הסוף את הבריאה יש מאין, היא גדולה עלינו ונשאר לנו רק להתפעל ממנה ולהתלהב. בברכות קריאת שמע אנו עוסקים בדברים שיותר קשורים אלינו, ולכן אנחנו מסוגלים להתבונן יותר במהותם ולא להסתפק בהתלהבות ספונטנית. אנחנו לומדים בעיון, ועוסקים בעיקר בשני נבראים רוחניים, ברואים אבל רוחניים: המלאכים בברכת 'יוצר אור' ונשמות ישראל בברכת 'אהבה רבה'.


מבהמית לאלוקית
בתניא מבואר שברכות קריאת שמע הן המכינות אותנו לאמירה אמיתית, מקרב לב, של "שמע ישראל" ו"ואהבת" (וזוהי הסיבה לשמן: 'ברכות קריאת שמע') והן דומות ל'ברכות המצוות' בכך שתפקידן להכין לעשיית מצווה.
מכיוון שאהבת ה' צריכה להגיע ל"בכל לבבך – בשני יצריך" ולחדור גם ליצר הרע, תפקידה של הנפש האלוקית לעורר גם את הנפש הבהמית. לכן אנו עוסקים לפני קריאת שמע בשתי הברכות שמעוררות את שתי הנפשות. הברכה הראשונה, 'יוצר אור', עוסקת בצבא השמיים ובעיקר במלאכים, והיא מעוררת את הנפש הבהמית (כפי שנלמד בשבוע הבא); ואילו הברכה השנייה, 'אהבת עולם', עוסקת בנפש האלוקית, בתורה ובמצוות, על מנת לעורר את האהבה הטבעית שלה להתפרץ בקריאת שמע ולהשתלט על כל מאודנו.


מעיון לאִיוּן
עבודת התפילה מתמקדת ושואפת בעיקר להצליח ליצור בקרבנו אהבת ה' אמיתית בשעת קריאת שמע: "כי הנה עניין התפילה היא קיום המצות קריאת שמע – "ואהבת", ועל דבר זה תקנו כל סדר התפילה קודם קריאת שמע" (האדמו"ר הזקן, תורה אור).
הפסגה הגבוהה של תפילת שמונה עשרה, היא השלב הגבוה בסולם התפילה ש"ראשו מגיע השמימה", אך היא איננה עיקר העבודה אלא סוג של תוצאה. המפגש הישיר עם ה' והדיבור איתו איננו חוויה של אהבה, כמו בקריאת שמע, אלא ביטול מוחלט ו'יראה עילאה', נוכח פני המלך.
קריאת שמע היא זו שבידי אדם, ושמונה עשרה בידי שמים. קריאת שמע דורשת עמל ועבודה רבה על מנת לעורר את האהבה. ואילו על תפילת שמונה עשרה נאמר בחסידות, שמי שעמל עד תפילת העמידה צריך בתחילתה לדומם מנוע; בבחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". הדביקות שבשמונה עשרה דומה, בתוך היכלו של מלך, לקבלת שכר על העבודה בתפילה שעד שמונה עשרה.
שרטטנו את המפה, וכעת הגיע הזמן להעמיק פנימה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן