הגענו לחצי שנה. חצינו את ה־190 יום. בלתי נתפס, אבל יש נקודות ציון שקצת עוזרות למוח הסרבן לתפוס, שמנכיחות בראש את הזמן שחלף. מה הנקודות האלה אצלכם? יום הולדת, יום נישואין, חגים. וואו חגים… הנקודה האחרונה שתפסה אותי היא המעבר לשעון קיץ. מהיום השלישי למלחמה (9.10 בלע"ז) המשפחה שלנו נמצאת כל ערב בשער בגין של הקריה בתל אביב עם תמונות של אבינתן היפה הזה. אני זוכרת שהימים התקצרו והדרך מחיפה לת"א הפכה לילית. ועכשיו – הימים התארכו שוב, הדרך מוארת ואני רואה את הים היפה חולף בחלון מימיני כשאני נוסעת בכביש 2. והמחזוריות הזו מכאיבה לי כל־כך. כדור הארץ ממשיך להסתובב? באמת?!
כל יום מיוחד כזה, כל ציון דרך ואבינתן עדיין תקוע באותו מקום, שורף לי עוד נים בלב. באחד הימים המוזרים של התקופה הזו יצא שנסעתי יחד עם צלם תושב העוטף. נסענו וראיתי את עוטף עזה – ירוק, מלבלב, מקסים כל־כך. על הכביש לא היה זכר לזוועה, לחורבן, לשריפה. "איזה הזוי שאשכרה הכל ירוק וחוזר לחיים" אמרתי. והצלם, שרגיל כל־כך לצלם את הנוף היפה והאהוב הזה, ענה לי בצחוק מריר של גיבורים "הטבע מתנהל לפי לוח שנה, לא לפי הלב שלך". יאללה כמה פעמים המשפט הזה חוזר אליי, וכל נקודה כזו שממחישה את הסיבוב העקשן הזה של כדור הארץ מאלצת אותי להתמודד עוד, להחזיק שריר חזק יותר.
"אני מרגישה שאני נחלשת כל־כך" אמרתי לאישה נפלאה שמלווה אותי בתקופה הזו (אחת מאותם מלאכים טובים שהקב"ה שולח). "את לא נחלשת" היא ענתה לי, "המציאות נהיית קשה יותר. את לא נחלשת, להפך – את מתחזקת עוד ועוד". וכמה שאני צריכה להפנים את המשפט הזה, להזכיר לעצמי שוב ושוב – זה לא שאני חלשה, עצלנית, חסרת כוח רצון. זה שכל צעד שאני צועדת, אני פוסעת עם עוד 100 טון. וגם כשאני נחה, אין לי מנוחה מהכאב האמיתי, מהחרדה המתישה, מההשתוקקות הבלתי פוסקת. אפילו לא לרגע אחד.
אז אני חושבת על זה רגע – יש לי עכשיו 100 טון על הלב. בחיי כמה שזה כבד. כמה שזה כואב. אז קצת מחילה לעצמי, נכון? והכביסה, והניקיונות, והעבודה והציפורניים של הילדים – קצת מחילה. דלגי על זה אחותי.
והלב הוא שריר נכון? תארו לכם כמה הלב שלי מתחזק בכל התקופה הזו שהוא סוחב 100 טונות שרק גדלים כל יום. אקספוננציאלית. יאללה כשאבינתן יחזור אני אהיה מהאנשים החזקים בעולם (יחד עם שאר משפחות השבים, האלמנות, המשפחות השכולות, הפצועים, המפונים… טוב אני בעצם מבטלת את התחרות).
ואני חושבת על זה עוד רגע. זה הסיפור של כולנו כחברה, כעם. לכל המדינה יש משקל עצום על הלב. וכשיש משקל עצום על הלב, כל אחד מגיב אחרת. חזק בנקודות מסוימות וחלש וקטן באחרות. "כל אחד ודרך ההתמודדות שלו", "תהיו סלחנים אחד כלפי השני" – מנטרות שמלוות את ההתמודדות המשפחתית. לכל משפחה יש התמודדות – מחלה, לידה, מעבר דירה, מוות, חתונה – ואנחנו נדרשים למחול אחד לשני, להבליג. אדם קרוב אמר לי משפט מעליב, לא רגיש ופוגע. די, הוא בתקופה נוראית. דלגי על זה אחותי. את יודעת שהוא אוהב אותך, ועכשיו פגשת אותו בנקודה הזו שבה הכאב התעלה על הכוח להיות רגיש ולראות את האחר.
אז אני רוצה להציע – בואו נעבור את זה כמשפחה. כל אחד בעם הזה חזק, עוצמתי, מעורר השראה, בנקודות מסוימות. חלש, פוגע, מכוער, בנקודות אחרות. כל אחד. דלגי על זה אחותי, בסדר? בואו ניתקע ביפה, במפעים. יש כל־כך כל־כך הרבה מאלה.
ואחרי שנעשה את זה – בואו נרים עיניים לאבא שלנו ונגיד לו: אבאל'ה, מלך, אבוש. תראה אותנו – שבורים, כואבים, נושאים את הכובד הבלתי נתפס שהנחת על כתפינו, בתוך המציאות הזו שנראית קשה ובלי מוצא. אבל תראה איך אנחנו מבליגים אחד בשביל השני. תראה איך אנחנו מדלגים על המפריד ונאחזים באור שמחבר בינינו. אבא, יש בנו נקודות של חושך ואולי בגללן לא מגיעה לנו גאולה. אבל אבא – תראה את כל הטוב ותעשה כמונו, בסדר?
בורא עולם, אבא שבשמיים. דלג על המציאות התקועה, דלג על מה שמגיע או לא מגיע. בסדר?
תפסח כבר. תפסח.
