מכירת יוסף הצדיק מהוה תהליך מרתק בתוך השתלשלות קיומו של עם ישראל. האחים מוכרים אותו לישמעאלים – ולמעשה 'מאבדים' אותו לחלוטין. הקשר נותק והאבא מסרב להתנחם. גם האחים הופכים להיות אובדי עצות, ולאחר שנים רבות הם מתעוררים לחיפוש ה'אבידה'.
מתחת לפני השטח מתחולל תהליך – שכמובן לא ידוע להם, יוסף הצדיק, הופך מעבד כלוא למושל על כל ארץ מצרים. כאשר מתרחש מפגש בין האחים ויוסף, מתהפכת הקערה על פיה, והאחים הופכים לנרדפים על ידי מושל מצרים 'האכזר', המתנכל אליהם ומבקש להמיתם או לקחתם לעבדים, ולא נראית באופק שום אפשרות להיחלץ ממצב ביש זה.
העצבות והייאוש מאיימים להשתלט עליהם סופית, עד שיהודה מתעורר וזועק מרה (לבורא עולם, כמבואר בספרים), ובצעקתו נבקעות כל ההסתרות. כשבפרשת ויגש יוסף הצדיק נשבר ובקול גדול אומר הוא לפניהם שתי מילים "אני יוסף", אז מואר המקום באור יקרות. לא ולא, אין כאן תהליך של שעבוד, צרה והגאולה שאחריה – כלל וכלל לא. לפתע באור, מתברר לנו שמעולם!!! לא היינו שבטי י־ה תחת שום צרה ושעבוד, מעולם איש לא חשב לעשות לנו דבר. תמיד מי שעמד מולנו (גם אם זה היה מאוד מפחיד) היה אחינו האוהב, שאפילו לא נוטר לנו שנאה על מעשינו, ולא עלה על דעתו להרע לנו.
תהליך דומה עובר עם ישראל בגלות יון. בחושך הגמור ששורר בימים עגומים אלו, רואים עם ישראל תהליך של אובדן. היוונים משתלטים על כל חלקה טובה, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. בית המקדש – מאור עינינו, הקשר הישיר שלנו לאבינו שבשמים, נופל בידיהם הטמאות, והם בהבנתם שזהו הקשר היהודי לבורא עולם, מטמאים את כל השמנים. חסל סדר טהרה בעם ישראל, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק בא־להי ישראל. החכמה היוונית היא המושלת. קומץ יהודים – חסרי סיכוי לכאורה – שואגים את שאגתו של יהודה הקדום, אנחנו רוצים קשר לבורא עולם, אין לנו סיכוי לחיות בניתוק כזה. והם מגיעים לחצרות קדשך, ומתהלכים כאבלים מול הטומאה המתגלה במקום, והנה מפלחת לה האורה קרניים זורחות. קול ה' נשמע ומתגלה לו בפך קטן של שמן, שמחכה כאן מימים ימימה לבואכם. לפתע באור, מתברר לנו שמעולם!!! לא היינו מחוסרי אור, האור החתום בחותמו של הכהן הגדול היה כאן תמיד. רק חיכה לצעקה היוצאת מעומק הלב, והתגלה בטהרתו והספיק לכל מה שנדרש לטהרתנו. אפילו בהסתרה הגדולה, חושך על פני תהום, זורח האור ושח לנו: עד הנה עזרונו רחמיך, ולא עזבונו חסדיך ה' א־להינו.
ובכל שנה ושנה בהגיע אלו ימי החנוכה, מתעוררת זו ההארה כמו אז, ואנו מברכים שהחיינו והגיענו לזמן הזה. אכן החילוק הוא, שכיום יש לנו רק הארת נס חנוכה. אך גם כאן, בשלהבות הנרות הקטנים והביתיים, למטה מעשרה טפחים, בתוך האור המפציע מהחושך, טמון האור המסתתר בכל אחד ואינו נאבד לעולם. התגלותו מחכה לזעקה, לרצון לטהרה, לקבלת עול מצוות מעשיות באהבה. ואז, אעירה שחר – אי שם מתעורר הקול בתוך כל אחד ואומר לו: ראה, אף פעם לא נכבה האור, "אני ה' השוכן איתם וכו'", ובכל מקום ובכל פניה שתפנה, החלק הא־להי בתוכך חי וקיים.
ויום יבוא, ויפציע האור בחשכה הסובבת, ויזעקו צאצאי יהודה בן יעקב ויהודה המכבי את הזעקה הגדולה והאמיתית: לא טוב לנו כאן בעבדות ובחשכה ובטומאת העמים, אנחנו רוצים קשר לבורא עולם ללא הסתרות. ואז יבקע האור הגדול, ותישמע הקריאה מסוף העולם ועד סופו "אני ה'", ופתאום ייפתח אור גדול ועצום. לא ולא, אין כאן תהליך של שעבוד, צרה והגאולה שאחריה – כלל וכלל לא. לפתע באור, יתברר לנו שמעולם!!! לא היינו שבטי י־ה תחת שום צרה ושעבוד. מעולם איש לא חשב לעשות לנו דבר, תמיד מי שעמד מולנו (גם אם זה היה מאוד מפחיד) היה אבינו שבשמים האוהב, שאפילו לא נוטר לנו שנאה על מעשינו, ולא עלה על דעתו להרע לנו.
גם אם הדבר כרגע משולל הבנה, אך בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים, הכל יתברר לנו כטוב ביותר. וכך מפרש רבינו ה'מי השלוח' (יומא דהילולא בפרשת ויגש ז' טבת) את דברי דוד המלך בספר תהילים (ל"ז) "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", היינו, בעוֹד מעט יתבטל הרשע, "והתבוננת", היינו בבינת הלב, באם תרצה להבין על מקומו, "ואיננו", היינו תראה כי לא היה בו שום כוח ממשלה עליך. אחר הגאולה נסובב את ראשנו אחורה לחפש את הצרות, "ואיננו", לא היו מעולם. קשה להבנה עכשיו, אך לעתיד הכל יובן, ותחזינה עינינו באור החתום בחותמו של הקב"ה בעצמו.
על פי מי השלוח, בית יעקב וסוד ישרים (יומא דהילולא ד' טבת)
לתגובות והארות: [email protected]