עם הופעתו הראשונה של המן בסיפור המגילה בשמו המלא – המן בן המדתא (אסתר פרק ג פס' א) – מושלם סבב מינויים במלכות אחשוורוש. תחילה הודחה המלכה ושתי, תחתיה התמנתה אסתר למלכה, שני שומרי-סף נתפסים במהלך התארגנות להתנקש במלך ומוצאים להורג ולבסוף המן מתמנה לבכיר השרים בממלכה. שלא כמו המינויים הקודמים, המינוי של המן אינו זוכה להסבר מפורש בלשון המגילה. לא מסופר על תכונה או כישרון ייחודי שאפיינו את המן, שעשויים היו להביאו למעמדו הרם.
במקום להציג כישרון או הישג שהביאו את המן למשרה הנכבדה, או לרמוז לתרומתו לממלכה, המגילה מתמקדת בהצגת אופיו כנושא משרה בכירה. קרבתו של המן למלך אחשוורוש, הסומך עליו ובהמשך לכך מעניק לו את טבעתו, הופכת אותו לאיש שמייצג סמכות, כוח ועוצמה אדירים. אך אישיותו הקטנונית, הנוטה למעברים קיצוניים במצב הרוח, הרברבנות בפני מקורביו וחוסר המעצורים בתגובתו על הפגיעה בכבודו – מלמדים שהוא אינו מסוגל למשול ברוחו או על ממלכה.
ר' אליעזר הקליר, מפייטניה החשובים של ארץ ישראל, פותח את פיוטו הנודע העוסק בהמן בשורות: אץ קוצץ בן קוצץ / קיצוצי לקצץ.
המן, מתואר בפיוט כמי שאץ, מיהר למשימה בהתלהבות רבה. ה'קוצץ' המבקש 'לקצץ' את ישראל (נרמז ב'קיצוצי' היותם נימולים), דומה לחוטב עצים שמגלה התלהבות להניף גרזן ולכרות 'עצים' אנושיים. חוטב העצים מתואר בדינו של הרוצח בשגגה (דברים יט, ה), כמי שממית בטעות ובחוסר תשומת לב אדם ועל כן נאלץ לנוס לעיר מקלט. המן של ר' אליעזר הקליר עושה שימוש נלהב ומכוון בגרזן.
מכיוון אחר מוארת דמותו של המן בהקשר לעולם הצומח במדרש האגדה. במדרש אסתר רבה מתואר מעין כינוס התייעצות של ה' עם העצים בעולם על איזה עץ ייבחר לשמש כעץ עליו ייתלה המן. המדרש מציב מבחר עצים כגון: גפן, זית, רמון, תאנה, אגוז ואתרוג, שמביעים נכונות 'להתנדב' למשימה. אך בסיום נאמר שם (אסתר רבה פרשה ט):
"באותה שעה אמר הקוץ לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אני שאין לי (במה) [על מה] לתלות אתן את עצמי ויתלה טמא זה, שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב, ונאה שיתלה קוץ על קוץ. וממנו מצאו ועשאו".
המדרש, במעין עיבוד ל'משל יותם' מספר שופטים בו מומלך האטד הקוצני, מצביע על הבחירה בקוץ למשימה כי "נאה שיתלה קוץ (=המן) על קוץ". בספר 'בני יששכר' (מאמרי חודש אדר, מאמר ו) נאמר על המן: "שעמד לקוץ ממאיר לבית ישראל".
הניגוד בין הקוץ לעצים האחרים בולט – אין לו טעם בפירותיו או ריח להתהדר בהם. צמיחתו אינה מעניקה 'ברכה' מיוחדת לעולם. גם המן שאין ניכרת שם תרומה משלו מעניק רק כאב דקירה לסביבתו. אך אי אפשר שלא להיזכר בסיומו של משל יותם על מנת להבין את פוטנציאל הנזק האמיתי הטמון בקוץ. האטד מאיים על העצים האחרים שאם לא יסורו למשמעתו "תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שופטים ט, טו). הקוצים עלולים להקיף ולסבך את הסמוכים עליהם ולהביא להבערתם ולכיליונם. זוהי אכן פגיעתו של הקוץ האגגי במגילה, שמבקש להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן.
אך גם לקוץ עשוי להיות תפקיד חיובי, כפי שעלה מהמדרש לעיל, המסמן את הקוץ כעץ הנבחר מכל העצים. קוץ, שאינו מתיימר להתקשט במשהו שאין בו ולהשתרר, מבטא דווקא ענווה. אין לו שאיפה לשרוף ולכלות אלא בדומה לסנה הבוער באש שהופיע לפני משה, הוא אינו מכלה ולא מתכלה. בבירור ההיסטורי הממצה יופק גם מקוץ מכאיב כהמן זר שושנים – ומבני בניו של המן ילמדו תורה בבני ברק.
