עוד פעם היא הגיעה. הקדימה היום. כבר ארבעה ימים שהיא עומדת ככה ליד הדלת של החנות.
אני ממש יכול לזהות את המבט המהוסס. להיכנס או לא להיכנס? בינתיים היא מסתכלת על הנטלות והמפיות לחלות שנמצאות בסלסלות בחוץ, אבל אני מרגיש שהלב שלה פה על המדף. יודע בדיוק מהי רוצה. כל אחת חושבת שהיא הראשונה בעולם. אם הן היו יודעות כמה כאלה אני פוגש… אפשר לראות שהיא כבר לא צעירה. הצעירות הולכות עם תיק גדול על הגב. בכל אחד מארבעת הימים שהגיעה, לבשה שמלה פרחונית. כנראה אומרת לעצמה: מתי אני אחזיק פרחים. מתי?
כבר 40 שנה שאני בחנות שלי, מוכר תשמישי קדושה במדרחוב בירושלים. לא מחליף את העבודה בעד שום הון. לא מוכר אותה לאף אחד. הבנים שלי ניסו לשכנע אותי שאני ארוויח המון כסף. "זה המיקום הכי שווה במדרחוב. תמכור את החנות, תצא לפנסיה. לא תצטרך לסחוב ארגזים ולסדר סחורה במדפים."
ואני תמיד עונה להם: "מי רוצה לצאת לפנסיה בכלל? כל בוקר אני קם קצת לפני השמש, מתפלל אצל התוניסאים בבית הכנסת מול הבית שלי. חוזר מהתפילה וגאולה מחכה לי כבר עם כוס תה נענע ועוגיות תמרים, שמי שלא טעם אותן, לא טעם עוגיות בחיים שלו. אנחנו יושבים במרפסת ונושמים את האוויר של עיר הקודש. אין יום שאני לא נושא את העיניים לשמיים ומודה לריבונו של עולם על הזכות. איי, איזו זכות! הסבים שלי רק חלמו על ירושלים. ואני זוכה לגור כאן ולנשום את האוויר הצלול שלה כל יום כל היום!
נפרד מגאולה, שתמיד תצעק לי כשאני במדרגות: "למה לא לקחת סוודר?" גם אם בחוץ 50 מעלות.. ויוצא אל תחנת האוטובוס. אל המדרחוב אני מגיע לפני שכל החנויות נפתחות. השלט: "עזרא תשמישי קדושה" מקדם את פניי, ויאללה מתחילים לעבוד. איזו סחורה תגיע היום, איזה סדר צריך לעשות במזוזות או בכיפות.
טוב, אני ניגש אליה וזהו. "שלום, אפשר לעזור לך"? היא הייתה מופתעת, לא ציפתה שאפנה אליה ישירות. "אההה, רציתי… לדעת… כמה עולות הנטלות?" ממש התאפקתי לא לצחוק ועניתי בנימוס: "בדיוק כמו שכתוב עליהן במספרים גדולים ושחורים. אלה 25, ואלה 40 ויש גם יותר יקרות..
"אבל תראי, אם את רוצה, יש טליתות מכל הסוגים בתוך החנות." שתיקה.
זוג צעיר התקרב אלינו ובידו שקית גדולה. אני נותן להם שבועיים אחרי החתונה, לא יותר, לפי העיניים, לפי החיוכים. זה חיוכים של כמעט שבע ברכות. בטח באו להחליף מתנות מהחתונה. הפרחונית נכנסה לחנות והסתכלה עליי בעיניים גדולות: "איך ידעת"? "יא בינתי, אני 40 שנה במקצוע… את חושבת שאת הראשונה שרוצה לקנות טלית לחתן המיועד, שרק יגיע כבר?" היא חייכה בהקלה וקצת הסמיקה. "שמעתי כבר כמה סיפורים של בנות שהסגולה הזו ממש עבדה להן."
"כן, כן, וגם לרבנית ימימה יש כמה סיפורים" צחקתי. "וואו, אני רואה שאתה ממש מעודכן בעניינים". "המחמאה הכי גדולה לזקן כמוני זה להגיד שאני מעודכן… משתדלים, ב"ה. אז מה אומרת? באיזה צבע הפסים יהיו? כחול? שחור? את רוצה גם נרתיק לטלית?"
"האמת, אני הכי אוהבת טלית לבנה שגם הפסים בהירים, זה מזכיר לי שמלת כלה."
"אני ממש מבין אותך, אבל אני חושב שנגמרו לי הטליתות האלה, מחר בבוקר אמור להגיע משלוח. את מכאן, מירושלים?" לא, אני גרה באופקים והגעתי לכאן רק לכמה ימים. תכננתי לחזור מחר. מכאן אני נוסעת לכותל. היא הוציאה בקבוק קטן מהתיק ולגמה כמה לגימות. "לא אמרת לי כמה הטלית עולה." "תראי, במקרים כאלה אני מבקש רק חצי מחיר, את החצי השני משלמים כשבאים עם החתן ומבקשים לרקום את השם שלו על הנרתיק." "זה פשוט מקסים מצידך. תודה רבה, באמת. באיזו שעה להגיע מחר?" "הכי טוב שתבואי ב-13:00. הספקים האלה, אצלם בוקר זה זמן מאוד גמיש…"
"בסדר גמור, ניפגש ו.. תודה שעזרת לי."
הפרחונית יצאה מהחנות ויכולתי להרגיש שנכנסה לה קצת תקווה בלב. חזרתי לענייני החנות והתחלתי לסדר את הפמוטים על המדף, קצת להוריד מהם אבק, שיבריקו. התכופפתי להרים חתיכת נייר מהרצפה, הייתי בטוח שזה פתק ההחלפה של הזוג שהיה כאן מקודם.
אבל לא בחשבונית היה מדובר. בכתב מסולסל ויפה היה כתוב:
"די ריבונו, אני כבר לא יכולה יותר. הלבד הזה אוכל לי את העצמות! אני נגמרת כבר! עוד מעט חג מתן תורה. תעשה לי חג. תשלח לי מתנה. אני מבטיחה לך שנמלא את הבית שלנו בתורה. אני מסתובבת בעיר היפה בעולם ורק רוצה שיהיה לצידי מישהו שירגיש את כל היופי הזה. שנרגיש אותו ביחד!"
היו כתובים שם עוד דברים אבל סגרתי מהר את הפתק והכנסתי אותו לכיס. כנראה נפל לה מהתיק כשהיא הוציאה את הבקבוק…
התקשרתי לגאולה. "נשמה, היום אני לא אגיע בהפסקת הצהריים, אני צריך לעשות משהו דחוף. מה הכנת? קציצות? אל תדאגי, את הקציצות שלך אני לא אפסיד בחיים. מי שלא טעם את הקציצות שלך, לא טעם קציצות בחיים. אני אוכל אותן בערב. לכי תנוחי, אני אגיע מאוחר יותר".
באתי לסגור את החנות אבל אז נכנס בחור גבוה בחולצת תכלת, לפי מעט השערות הלבנות שהיו בצידי פניו ניכר היה שלא צעיר הוא, מסודר ומכופתר, היה נראה כאילו נלקח מהבדיחה הידועה על בחור הישיבה שההכנה שלו לשבת מסתפקת בהוצאת העט מהכיס… "שלום עליכם", הוא פתח. "אתה מוכר אולי מטפחות? אני צריך בבקשה מטפחת לבנה." קולו רעד והוא האדים. הלב שלי ניתר במקום. ישועת ה' כהרף עין. אין על ריבונו. אין. "בטח שאני מוכר, בטח, אבל בדיוק נגמרו לי המטפחות הלבנות. מחר צריך להגיע משלוח מקסים של מטפחות לבנות. תבוא בשעה אחת. אתה מירושלים, רואים עליך". קרצתי לו. הבחור חייך סוף סוף. "אני מודה לך, ניפגש מחר".
סגרתי את החנות ולקחתי אוטובוס לכותל. הפתק רעד בכיסי. ליטפתי אותו ואמרתי לו: "אל תדאג, אני אניח אותך במקום הכי טוב, שכל המלאכים יריבו מי ייקח את המילים שלך למעלה."
למחרת, אחרי התה והעוגיות, פתחתי את החנות וחיכיתי שהדוכן ממול ייפתח כדי לקנות כמה מטפחות לבנות… המחוגים זזו לאט לאט, לא הייתי סבלני לקונים כמו תמיד. אני מקווה שזה לא היה מורגש מדי.
בשעה אחת ושתי דקות הפרחונית נכנסה. הייתי צריך למשוך את הזמן ושאלתי אותה איך היה אתמול בכותל. "מורכב" היא ענתה. התעכבתי בין הארגזים למרות שידעתי בדיוק איפה נמצאת הטלית הלבנה החדשה. אחרי שכמעט פרחה נשמתי, הוא נכנס לחנות, ישר וענייני. "שלום עליכם, נו, הגיע?" "בטח הגיע, בטח, הנה יש פה כמה, אתה יכול לבחור".
אריה שהוכן מבעוד מועד למשימה נכנס וקרא לי: "עזרא, אתה בא להשלים לנו מניין למנחה?"
"בוודאי, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", ובליבי חשבתי… ולי יש פה שתיים!
"תעשו לי טובה, יקרים, אני רק רגע קופץ פה להתפלל מנחה, יש על הדלפק קולה קרה ועוגיות תמרים של אשתי, אתם חייבים לטעום. רק תשמרו על החנות, חבל לי לסגור עכשיו כשהמדרחוב מלא מפה לפה, תגידו שאני כבר חוזר."
הם הסתכלו אחד על השנייה והגלגלים בראש שלהם כבר התחילו להתגלגל. הם הבינו שמישהו כאן בישל דייסה, והוא מאוד מקווה שהיא תהיה מתוקה…
יצאתי מהחנות והתחלתי להגיד פתח אליהו, ורק התפללתי שיפתח! שיפתח!
כשחזרתי ממנחה, הלכתי לאט לאט, מתון, מתון. כשהתקרבתי לחנות הם עדיין היו שם, הקולה לא הייתה מלאה והם ישבו על כסאות ודיברו. הגביעים מסביב בהקו, כיסויי הפלטה חיממו, והנטלות הוסיפו טוהר ונקיות. על הדלפק נחו זו לצד זו, מטפחת לבנה וטלית בהירה.
אני לא אפריע להם, חס ושלום, אלך לקנות גלידה ב"קצפת". רק תעשו טובה, אל תגלו לגאולה, למה היום היא הכינה מרק קובה. ומי שלא טעם את המרק קובה של גאולה..
איי, איי, איי, אין על ירושלים אני אומר לכם! אין!
אינשאללה נבנית עכשיו עוד חורבה של ירושלים בעיר שמחברת אנשים יחדיו! תגידו אמן!
