בס"ד

חסד שבחסד – סיפור לימי ספירת העומר

חסד שבחסד – סיפור לימי ספירת העומר

היו לו לרב בן יוסף סיבות רבות כדי להיעדר מלימוד התנ"ך עם חבריו. שבילי חייהם כל כך הסתעפו אחרת לאחר שהוא חזר בתשובה לפני 20 שנים, אך הוא אהב ללמוד איתם והתמיד בזה. גם הפעם הגיע, שמח על הבשורה הטובה שהוא נושא בפיו. "אתם שומעים חברים? יעלה שלנו התארסה אתמול ב"ה!" לאחר החיבוקים והאיחולים, מיד אמרו לו: "בוא נראה מה אומרים הכוכבים על כך". "אויש, מתי תפסיקו עם השטויות האלה??", ענה להם והעביר את אצבעותיו בזקנו. "בעזרת השם, היא תתחתן בעוד כחודשיים, הם רוצים בנר שמיני של חנוכה. קדימה, בואו נלמד, אין מזל לישראל".

"אנחנו בודקים, מה אכפת לך? פעם לפני שנהיית לנו צדיק גדול, לא היית זז בלי לבדוק אסטרולוגית את הצעדים שלך". מוטי לקח את המפות שלו והתחיל להתבונן בהן בריכוז, חישב חישובים ולפתע החוויר. "לא, לא, זה לא יכול להיות", הוא לגם מכוס הקפה השחור שלו, הניח את הכוס ולקח עוד לגימה. "תשמע, אחי, אני רואה כאן משהו רע מאוד שיקרה ליעלה ביום שתתחתן… בואו תראו חבר'ה, תגידו לו שאני לא הוזה!". שאר החברים היו צריכים להסכים עם מוטי וניסו להסביר לחברם הטוב בכאב עד כמה זה מסוכן אם היא אכן תתחתן… "אם אני הייתי אבא שלה, הייתי אומר לה לבטל את הכל", חתם מוטי בנחרצות.

הרב בן יוסף מצידו, ביטל במחוות יד את דבריהם והתחיל לקרוא מן התנ"ך. מוטי לא הוציא מילה במשך כל הלימוד ורק לפני שנפרדו הסתכל בעיניו של חברו ואמר לו: "תדע לך, שזה ממש לא אחראי מה שאתה עושה! אם זו הייתה הבת שלי, לא הייתי נותן לזה לקרות".

באותו לילה הרב בן יוסף לא הצליח להירדם… "האמנם דבריהם אמת?" עצם את עיניו וראה את בתו לבושה בשמלה לבנה, נאווה וצחורה מושיטה ידיה לחבק אותו. התהפך אל הצד השני ולפתע ראה אותו עומד מול תלולית עפר גדולה מכוסה בפרחים, מתייפח בכאב ומרטיב את האדמה בדמעותיו. ניסה לכסות ראשו בשמיכה וראה בעיני רוחו כיצד הוא מברך אותה ביושבה על כיסא הכלה, ופניה מאירות באור יקרות, וברגע שסיים לברכה נדמתה לו כמלאך פורש כנפיים והיא מעופפת בחלל האולם. התעורר מזיע, הלך אל המטבח לשתות מים קרים. לא הצליח לעצום עין כל אותו הלילה. עם קרן אור ראשונה קם ממיטתו, התעטף בטליתו וידיו שרעדו מבלי שיוכל לפקוד עליהן להירגע, בקושי רב הצליחו ללפף תפילין של יד וראש. בכל זאת, לא גילה לאיש דבר על דאגתו הנסתרת ומכרסמת בליבו נגיסות נגיסות כל העת. אפילו ליד רוחל'ה התנהג כתמול שלשום לבל תשים לב לסערה המתחוללת בליבו.

חג החנוכה עבר בציפייה ובהתרגשות, בחלומות גדולים שנרקמים על בית שיימלא אורה. כל יום שנוסף בו נר, קירב את היום הגדול בעוד צעד אחד.

בליל הנר השמיני, ערב החתונה, נעמד הרב בן יוסף אל מול פני הנרות המאירים. השלהבות השתקפו מבעד לעדשות משקפיו ובמשך שעה ארוכה הוא התפלל חרישית. לא זע ולא נע. ורק ליבו היה קרוע כבר מלילות ללא שינה ומתפילה שהפציעה מתוך חדרי ליבו.

החתונה הייתה יפהפייה, אורחים רבים גדשו את גן האירועים שהיה מלא מפה לפה. קבלת הפנים והסעודה היו באולם, והחופה נערכה בחוץ למרות צינת טבת, כי יעלה מאוד רצתה.

כשהסתיימה החתונה אי שם באמצע הלילה, נסעו ברכב אחד שני לבבות פועמים לביתם החדש והמתוק. בלונים ושלטים קישטו את הדלת וחתן וכלה עמדו על הסף, פוסעים יד ביד ולב אל לב. נכנסים אל קודש הקודשים שלהם…

כשעלתה החמה על חומות ירושלים, התעוררה יעלה משנתה, נטלה ידיה, והתכוננה לבואו של אריאל מתפילת שחרית בכותל. היא ציפתה שהם יאכלו יחד ארוחת בוקר, לא לפני שהיא תקשור לראשה בפעם הראשונה מטפחת.

היא נעמדה מול המראה, שלפה מהארון את המטפחת התכולה החדשה וניסתה מספר קשירות על ראשה, עד שהייתה מרוצה… היא חייכה לדמות שהשתקפה מולה וחייכה: "יעלה, את נשואה, את קולטת??" היא ליטפה את צווארה, ופתאום ברגע אחד קלטה שאין היא עונדת את השרשרת.

"אוי, לא, השרשרת! אני לא מאמינה! איפה היא?" נזכרה בשרשרת היפה שאבא נתן לאימא לאחר שהיו נשואים כבר כמה שנים. כל כך רצה לקנות לה אותה, אבל לא היה מספיק כסף בתחילת הדרך… אני חייבת לחפש אותה". יעלה ירדה על ברכיה והחלה למשש את רצפת החדר, גופה רעד וליבה הלם בפראות.

משלא מצאה, התכופפה מתחת למיטה וראתה דבר מה מנצנץ אך לא הגיעה אליו. נעמדה והלכה אל המטבח לחפש כלי ארוך שיסייע לה. מצאה סכין אחת ארוכה וחדה. נטלה אותה והחלה תוחבת אותה מתחת למיטה כדי לראות אם זו השרשרת האבודה שנמצאת שם… בעוד היא מזיזה את הסכין, הרגישה כי זו ננעצה במשהו. שלפה את הסכין מתחת המיטה וצווחה נשמעה מפיה: "נחש!" הבחינה כי אין הוא חי והסכין ננעצה בעינו. השליכה במהירות את הסכין יחד עם הנחש לקצה החדר ומיהרה לחייג לאביה.

לא הייתה צריכה לחכות ולו צליל אחד ומיד ענה לה אביה. נדמה היה לה, כי רק לשיחתה הוא חיכה… וכי הטלפון היה בידו מרגע שנפרדו אמש ועד עתה.

"יעלה אהובה, מה שלומך? אני כל כך שמח לשמוע את קולך, אין לך מושג"! נשימותיו היו קצובות.

"אבא, אתה שומע? אתה לא מאמין מה קרה לי עכשיו!" התנשפה יעלה, וניסתה לסדר את המילים שיצאו מפיה: "ניסיתי להוציא… את השרשרת… מתחת למיטה… אתה יודע… זו שנתת לאמא פעם… עם הירושלים של זהב… ופגעתי עם הסכין בעין של נחש… נחש אמיתי… שהיה שם… מתחת למיטה…" יעלה פסעה לאורך החדר הקטן הלוך ושוב כשהטלפון בידה. "אני חושבת"… נשמה עוד נשימה עמוקה… "שהוא אפילו ארסי".

"הודו לה' כי טוב! איזה נס גלוי! אני שמח שניצלת מהנחש הזה. זה יכל להיגמר אחרת לגמרי.

"אבל תקשיבי רגע, יקרה שלי, את חייבת לספר לי מה עשית אתמול".

ליעלה זו הייתה נראית השאלה הכי הגיונית בעולם… היא התיישבה על הכיסא, הזיזה את ההינומה שעוד הייתה תלויה עליו, והחלה מספרת. יודעת בדיוק למה התכוון אבא שלה:

"אתמול ממש לפני שנכנסתי לאולם, אחרי הצילומים עם החברות המלוות, ראיתי בפתח האולם איש ישיש, אפור שיער, יושב על מחצלת. פחית ריקה זרוקה לצידו האחד, ושקית עם פירורי קרקרים בצידו השני. באצבעו הוא ניסה ללכוד עוד פירור והכניס לפיו, ועוד אחד… מוריה החזיקה שקית עם רוגעלכים והוא נעץ בשקית עיניים וריר יצא מקצוות שפתיו. טרנזיסטור פעל על ידו ומתוכו בקעו צלילי שפה שלא הכרתי. הוא היה רזה כל כך. בעוד חברותיי מתחילות להוביל אותי פנימה בשירים ומחולות, נפגשו עינינו לשבריר שנייה. שמעתי אותו לוחש רק מילה אחת: "רעב". נמשכתי והלכתי בנחל המזמר שהוביל אותי אל כיסא הכלה, אבל משהו לא נתן לי מנוח. הרגשתי את עיניו של אותו האיש עוקבות אחריי. לא מרפות ממני. יצאתי אל הפתח לראות אם הוא עדיין שם, ואכן הוא ישב שם, באותה התנוחה. ניסיתי לחשוב אל מי לפנות אבל כולם היו טרודים בארגון האירוע. מלצרים רצו ממקום למקום, אורחים החלו להגיע ולטעום מן השפע של בר קבלת הפנים. אז נכנסתי אל המטבח וביקשתי מנה אחת עבור האיש.

"אמרו לי במטבח שהמנות ספורות והכינו אותם לחתונה ענקית שחצי מירושלים מוזמנת אליה, ולכן הם לא משחררים בקלות מנות. אבל אני הכלה, מי יסרב לי??" צחקה, "כך או כך, אמרתי להם שאתן לו את המנה שלי, כי בטוח שאני לא אצליח לטעום משהו מרוב התרגשות.

"יצאתי החוצה, התקרבתי אליו, והגשתי לו בשתי ידיי את המנה. הוא הרים את עיניו. ניכר היה שהופתע לראות אותי שוב. הוא התבונן בי כמה שניות, לקח את המנה מידי ואמר לי: "תודה, כלה נחמדה תודה לך, באמת". "בשמחה, שיהיה לך לבריאות" עניתי לו.

"חייכתי אליו ונכנסתי אל האולם. בכניסה פגשתי בדוד צבי ודודה ברטה. הם התרגשו לראות אותי ותחבו לידי מעטפה לבנה ארוכה… "קחי, מיידל'ה, אף פעם לא מזיק, נכון?" נו, אתה יודע אבא, אמנם יש כספת מיועדת לכך, אבל הם תמיד אוהבים לתת ביד, כדי להרגיש שהם באמת נתנו. לתת לכספת זה קר כזה… אני מכירה אותם לא מהיום, ואני יודעת שהם מה שנקרא "יושבים טוב" ותמיד מביאים שטרות מזומנים בסכום לא קטן…

"בלי לחשוב פעמיים רצתי שוב אל האיש בחוץ, הגשתי לו את המעטפה ואמרתי לו: "קח, אדוני, תקנה לך בזה אוכל טוב ושמיכה טובה כי חורף עכשיו, והשמיכה שלך לא מספיק חמה". הוא פתח את המעטפה וכמעט התעלף. "אני בא פה הרבה. לפעמים נותן לי איזה מישו קצת אוכל שנשאר מצלחות בסוף מסיבה, אבל כלה בחיים לא נותן לי משו, כלה רוקד, עושה תמונות, לא שמה לב, זה מאוד יפה. אני אומר לך תודה הרבה הרבה. שיהיה לכם הרבה טוב ושמחה בחיים שלכם". החברות שלי הגיעו וחשבו שהשתגעתי כשראו אותי איתו. "יעלה בואי כבר, התחלנו לשיר". ישבתי שעה ארוכה על כיסא הכלה, מתפללת, שרה, מוחה דמעה, מתחבקת, צוחקת, מרגישה איך שכינה שורה כאן ממש, ומבקשת מקום חדש לדור בו, בין איש ואישה.

"מרחוק שמעתי שהתזמורת מתחילה לנגן ושעוד רגע קט יביאו לי את אריאל שלי. התרגשות אחזה בי, ליבי כמעט ניתק ממקומו, געגועיי מגיעים לקיצם. סוף סוף. סוף שהוא התחלה מופלאה. נכון היה מרגש, אבא? ואז אריאל פסע אליי נרגש, התכופף, לחש על אזני והמתיק סוד שגנוז רק לנו, כיסה בהינומה את פניי והשכינה מצאה לה בית חדש".

הרב בן יוסף שהקשיב כל העת ועיניו עצומות, המשיך אותה ואמר: "ואני בדמעות, פרשתי ידיי עלייך ובאהבת אין קץ בירכתי אותך: "ישימך אלוקים כשרה, כרבקה כרחל וכלאה. יברכך ה' וישמרך. בבקשה שישמרך…"

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן