"צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי אלילים ברוכים כל ישראל. וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב" (שו"ע תר"צ)
מיהו חרבונה ומדוע יש להדגיש שהוא זכור לטוב?
חרבונה מוזכר פעמיים במגילה.
בפעם הראשונה הוא אחד משבעת הסריסים המשרתים את פני המלך. שם יחד איתם הוא מתבקש להביא את ושתי המלכה ממשתה הנשים למשתה אחשוורוש.
בפעם השנייה, ברגע הנכון הוא מזכיר לפני המלך את העץ אשר עשה המן למרדכי, וזה סופו של המן.
אולי כדי להבין מיהו חרבונה יש להקדים מה החידוש הגדול של פורים, עד שכל החגים בטלים ופורים לא בטל שנאמר "וזכרם לא יסוף מזרעם".
כל החגים מציינים אירוע מיוחד בהנהגת ה' אותנו. יציאת מצרים, מתן תורה, בריאת האדם ועוד. אבל לעתיד לבוא, מרוב אור חדש שיגלה ה' עלינו, כל האורות שכבר היו יהפכו להיות 'כשרגא בטיהרא' ולא יודגשו כמו שהם היום.
לעומתם, הנס של המגילה מתלבש בתוך הטבע, כך שכל פרט בהנהגת ה' מדויק להביא את הגאולה. וזה לא ייבטל לעולם.
החידוש הכואב של המגילה הוא שלא רק היום יום הסתמי מכוון על פי ה', אלא שגם ההסתרה והקושי הם מכוונים לעלייה. עלייתו של המן והגזרה על היהודים, טומאתה של אסתר על ידי אחשוורוש ואריכות הגלות, הם חלק מהנהגת הייחוד של ה'. נכון שלשם כך נדרש מעט טשטוש של ערכי הטוב והרע המקובלים, אז תשתה עוד כוס יין.
חרבונה בהווייתו משמש דוגמה לכך. הוא היה ברגעים בהם נפלה ושתי, ובעיניו הוא רואה שזו היתה בעצם הזמנה לאסתר כדי להציל את עמה. כעת נותר לו לעשות את המשך החשבון – העץ שהכין המן למרדכי הוא בדיוק כדי לתלות עליו את המן. לא לחינם אתמול בלילה נזכר המלך ב'ברוך מרדכי' והיום הוא לפתע מתעב את המן.
אני מניח שכשראו היהודים את העץ האימתני שהכין המן הם רחשו תפילה, שיכה בו ברק, שייפול, שיעלם. לא זה מה שלמדנו במגילה. העץ הנורא, הוא טוב מאוד. עליו ייתלה המן גבוה חמישים אמה.
שמו של חרבונה מורכב משתי מילים: חרב. בונה. החרב נועדה כדי להחריב ולהרוג, אך ניתן גם להפוך את האותיות ולראות בה הרחבה וחיבור. לא לחינם רחב (הזונה על שתי המשמעויות של המילה) עומדת בפתח ארץ ישראל, כמו להט החרב המתהפכת על פתח גן עדן. האם נבחר להרחיב או להחריב, האם נתחבר או נילחם. זו השאלה בבואנו להיכנס לתודעה של גן עדן. חרבונה הוא החרב הבונה, ולכן אמרו חז"ל שהוא אליהו הנביא שעתיד לעמוד על פתח תקופת המשיח ולהכריז "ראו באורי שזורח עליכם".
להבדיל מהשכחה שמעכירה את האמונה בה', עומד הזיכרון ונלחם בעמלק. זה הזיכרון שיש ה' בקרבנו גם אם נראה שאין. זה הזכרון לטוב.
