רחבת הכותל התמלאה בהמון משפחות נרגשות, נושאות מאכלים רבים ושקיות מלאות באהבה. צבע ירוק זית שלט בעין, דגלים באדום לבן התנופפו ברוח, כנפי צנחנים ענקיות היו תלויות במרכז, מתחת לרמקול של המפקד, ובעצם בכל מקום, נדמה שהעולם כולו התעטף היום בכנפיים… החיילים עמדו מסודרים ממש כמו… כמו חיילים, בשורות מדויקות, במדים מגוהצים ובנעלי אודם מצוחצחות. רוח קרירה נשבה על הפנים, וכולם המתינו לטקס המרגש. המצלמות עבדו בלי הרף והלבבות פעמו בחוזקה, זה היה נראה לי כמו כמה שעות, אבל זה בעצם היה הרבה פחות.
כשהטקס התחיל והמפקדים אמרו את דבריהם, הסתכלתי על השמיים. חיפשתי שם משהו ולא הבנתי מה, ואז עברתי לחפש את ההורים שלי בקהל. זיהיתי אותם גם ממש מרחוק. לא חשבתי לרגע שהם לא יתפשו את מקומם בשורות האחרונות. אף פעם לא אהבו להתבלט, תמיד צנועים ושקטים, למרות שהם תמיד בולטים בעל כורחם. מזהים אותם בכל מקום, גם בתוך ההמון.
חשבתי על העבר, ההווה והעתיד, חשבתי על זה שמרוב התרגשות לא הכנסתי היום כלום לפה. אפילו קפה לא הצלחתי לשתות. הבטן שלי התערבלה והרגשתי שמשהו סוער בי ורוצה לצאת החוצה. לא ידעתי לתת לזה שם. קולות וצלילים ששמעתי השבוע, קולות וסיפורים מהעבר, הכל קיבל עוצמות מטורפות כאן מול הכותל.
המחשבות שלי כל כך נדדו, שלא שמתי לב שקראו בשמי פעמיים. "ציון, יא מעופף, לך קבל ת'הצטיינות, כל הכבוד לך!", עדי נתן לי מרפק לצלע, ורק אז קלטתי. רק אז למען השם קלטתי! הכריזו על החיילים המצטיינים ואני אחד מהם. וואו, ידעתי שאני חייל ממושמע, עושה מה שמבקשים ממנו, ראש גדול לפעמים, בריצות קרעתי את כולם, טוב, זה לא הוגן בשבילם, זה אני שנולדתי בצבע הנכון… ככה זה אצלנו… אבל מצטיין? לא דמיינתי לרגע שככה מעריכים אותי.
כשהתקרבתי כדי לקבל את ההוקרה המאוד מרגשת, פתאום חשבתי שאולי זה הסימן שחיפשתי. אני כבר עומד כאן במרכז. אני כבר ליד המיקרופון. הצדעתי למפקד ואז לחשתי לו: "המפקד, אני רוצה לומר כמה מילים". המפקד עוד לא לגמרי קלט מה לחשתי לו, אבל אני לקחתי את המיקרופון, רועד ומזיע. אני כזה ביישן, אבל זה היה חזק ממני. ממש חזק. אין לי מושג מאיפה האומץ פתאום לדבר מול כל הקהל העצום הזה.
פתחתי: "ברשות המכובדים והמפקדים, (הצלחתי לראות בזווית העין שהם מסתכלים אחד על השני ולא יודעים מה לעשות) ברשות כל ההורים היקרים והמשפחות של החיילים שבאו לטקס המרגש הזה. נמצאים כאן גם ההורים שלי שאני אוהב ומעריך מאוד מאוד. אני רוצה רק בכמה דקות להסביר לכם מאיפה הם הגיעו.
"אבא שלי גדל באתיופיה. הסיפורים שאני שמעתי כשהייתי ילד היו כמו לקוחים מעולם אחר. אבא שלי מספר שהוא היה רועה צאן מגיל שלוש, ככה כולם היו. נתנו לילד בגיל שלוש לצאת עם הצאן, ואם הוא היה מאבד אחת בדרך, הוא לא היה חוזר הביתה. אני יודע שזה נשמע לכם מוגזם, אבל זה ממש אמיתי. היה שם חום אימים, ומעט מים. כמובן שאין ממתקים ואין משחקי קופסה, ואין בית ספר, כי הילדים עובדים וצריכים לעזור בפרנסת המשפחה, ולא לומדים. אבל מה כן היה? על מה חלמו, דיברו, התפללו? על ירושלים! תינוק שנולד, שומע מגיל אפס אינספור פעמים את המילה ירושלים. שרים לו שירי ערש על ירושלים.
"סבא שלי כשהיה כבר זקן, בקושי ראה ובקושי שמע. הוא נשאר שם גם כשהמשפחה עלתה לארץ ישראל. כשהתאפשר סוף סוף לעלות, אבא שלי נפרד ממנו בנשיקות, חיבוקים ודמעות, וסבא שלי התרגש שהבן שלו, הבן שלו הולך לירושלים! הוא הניח את ידיו על ראשו ובירך אותו עוד ועוד.
"הדרך הייתה נוראית, חלק לא שרדו אותה והתמוטטו בדרך, הימים היו לוהטים, לפעמים אין מים ולפעמים אין אוכל, ולפעמים אין את שניהם. הבגדים קרועים, העור יבש, מה שמוצאים בדרך – אוכלים, ואם הבטן מקרקרת והגוף עייף ומותש, רק אומרים, "עוד קצת, עוד קצת ומגיעים לירושלים". אבא שלי לא יכול לנשום כשהוא מספר על התחושה הזו של הצעד הראשון בארץ ישראל, איך כולם נפלו ארצה ונישקו את האדמה שנרטבה מהדמעות שזלגו. כשהגיע לירושלים ועמד על מרצפות הכותל המערבי, בדיוק אלה שאנחנו עומדים עליהן עכשיו, הוא רעד בכל הגוף ולא האמין, והוא בירך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
"אני, ציון, נולדתי לתוך הסיפורים האלה. נולדתי כאן בארץ ישראל, לא רחוק מירושלים, אבל כל הזמן הרגשתי אליה געגוע, געגוע בשביל אלה שלא זכו. בשביל סבא שלי, בשביל אלה שלא שרדו את הדרך הקשה. הם לא פחדו מדרך ארוכה, כי הם עם נצח, והם באמת ניצחו. כי הרוח שלהם לא נשברה עד הנשימה האחרונה. הם מתו עם שמה של ירושלים על השפתיים, שצרבה כנשיקת שרף. כשהתגייסתי, לא היה לי צל של ספק שאני אהיה צנחן. אני אהיה קשור לחיילים ששחררו את הכותל המערבי. בדרך לכאן סיפרו לי חיילים שזו פעם ראשונה שלהם בכותל, או כאלה שסיפרו שהאחים שלהם יגיעו בפעם הראשונה בחייהם לכותל בגלל הטקס. אני הייתי בהלם. איך זה יכול להיות? הם גרים כאן בארץ ישראל…
"החבר'ה הסתלבטו עליי ואמרו לי שאני לא מבין כלום, ועם כל הכבוד יש מקומות יותר אטרקטיביים להיות בהם, ושלא אקח קשה. בדרך לכאן שמעתי מישהי שאכלה בפלאפל פה למעלה ואמרה שאין לה כוח לרדת את כל המדרגות, כי אחר כך צריך לעלות. לא שהיא הייתה איזו זקנה או משהו, היא אמרה לחברה שתצלם אותה עם הנוף של הכותל כדי שיהיה לשלוח למשפחה. מה עושים סיפור מקיר של אבנים, מה זה מגדל אייפל פה?
"אני יודע שהרוב לא שם, ואני לא בא לחנך אף אחד. אני מזכיר לכולם, וגם לעצמי, שדורות על גבי דורות חלמו להגיע לכאן, לדרוך במקום הקדוש הזה, לנשום את האוויר הצלול הזה, את האזוב והעצבת, את העופרת וכן, גם את הדם. סבא שלי היה נותן הכל בשביל להיות כאן ולו לרגע קטן. אז תודה לריבונו של עולם שזיכה אותנו, ותודה לאבא ואמא שלי שנתנו לי כל מה שלא היה להם ויותר, כדי שאני אוכל להיות חייל בארץ הקודש. הצנחנים התחילו עם הכותל, אבל לנו יש לנו עוד משימות, ואנחנו מתפללים שהקב"ה עוד יראה לנו ישועות ויצמיח לנו נצחונות. תודה על ההקשבה! ברוכים תהיו!"
מחיאות כפיים נשמעו מכל עבר ומי שהיה ישוב, נעמד.
הפנים של המפקד שלי היו חתומות, לא הצלחתי להבין אם הוא מעיף אותי מהמסלול על ההתפרצות שלי, או שהוא מבסוט מהדברים שאמרתי. התחלתי לפסוע בזריזות אל המקום שלי בשורות החיילים, אבל בשנייה האחרונה נמלכתי בדעתי, הסתובבתי, רצתי אל ההורים שלי, נישקתי את רגליהם ורצתי בחזרה למקום. אני לא בטוח, אבל יש מצב שעדי שעמד לצידי מחה דמעה. הוא לא יודה בזה בחיים בכל מקרה. הוא רק אמר: "באנה אחי, ריגשת!"
ניגבתי את הזיעה מהפנים וניסיתי להסדיר נשימה. הגיע רגע ההשבעה: הגרון שלנו יצא מהמקום במילים המצמררות האלה, משפט אחרי משפט, עד שאבני הכותל רעדו:
"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים, ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".
הרמתי עיניים אל השמיים. בין העננים ראיתי את סבא מחייך אליי שליו. הוא היה עטוף בגאבי הלבן שלו וקרן מאושר. כששרנו את ההמנון, בדיוק במילים: "ארץ ציון וירושלים", הרגשתי איך סבא יורד לאט לאט כמו עם מצנח ומחבק אותי. "ארץ ציון וירושלים", חזרנו שוב על המילים. וסבא לוחש באוזניי: "ציון, ציון, אתה בירושלים, אתה בירושלים", ואז נושק לראשי, ולאחר מכן נושק לרצפות, ומתפלל: "וראה בנים לבניך, שלום על ישראל".
הטקס תם, אבל לא הסיפור שלנו, הוא רק מתחיל.
